חיים באשליה: למה המודל האמריקני לשיקום עזה עלול להפוך למלכודת דם?

על פניו דומה כי שוררת הסכמה מלאה בין ישראל לבין ארצות הברית בדבר הפתרון של עזה: החמאס יפורק מנשקו, רצועת עזה תפורז, עזה תחדל מלהיות איום על ישראל ותיבנה בה תשתית מגורים, בילוי, תיירות ותעסוקה ברמה הגבוהה ביותר. שיקום עזה ישכנע את העזתים לנטוש כליל את דרך הטרור ולהתמקד מכאן והלאה בשיפור חייהם ובהבטחת חיים טובים יותר לילדיהם.

באילו נושאים ארצות הברית וישראל אינן רואות עין בעין?

המחלוקת בין ישראל לבין ארצות הברית נעוצה בשני היבטים. ההיבט הראשון הוא סדר הפעולות. ארצות הברית מעוניינת להתחיל לבנות "שכונות לדוגמה" שישכנעו את העם העזתי לשנות את תפיסת עולמם ובהדרגה להפנות עורף לחמאס. ישראל, לעומת זאת, אינה מתפשרת בדבר התניית כל פעולת שיקום בעזה בקדימות של פירוק החמאס מנשקו.

ההיבט השני בין ישראל לבין ארצות הברית עמוק יותר ומאמר זה יתמקד בו. לאורך ההיסטוריה, ודאי שב-80 השנים האחרונות, האמריקנים מתקשים להבין כי עמים שונים יכולים להחזיק בתפיסות עולם שונות ובסולם ערכים שונה ואף כזה שנוגד את רוח החוקה האמריקנית. בחוקה האמריקנית מודגשת "הזכות לרדוף אחר האושר", בעוד האושר מתבטא בראש ובראשונה בחופש, בעושר, במתן הזדמנות שווה לכל, בשגשוג בקריירה ובמתן חיים בטוחים למשפחה.

ממשלים אמריקנים, רפובליקנים ודמוקרטיים כאחד, ראו בדמוקרטיה נקודת מוצא לקיום חברה שמחה, ודמוקרטיה מתממשת לפני הכול בקיום בחירות חופשיות. כך למשל, עמד ממשל בוש הבן על קיומן של בחירות ברשות הפלסטינית בינואר 2006. זאת, בניגוד לעמדה המשותפת של ישראל ושל הרשות הפלסטינית. התוצאה הייתה ניצחון חמאס בבחירות גם בעזה וגם באזור יהודה ושומרון, ובעזה החמאס לקח גם את השלטון לידיו.

האמריקנים משתמשים בהצלחה שנחלו בסוף מלחמת העולם השנייה כטיעון המצדיק את גישתם. אם בראי היסטורי הדמוקרטיה שהם כפו הן על גרמניה והן על יפן בוצעה היטב ובזמן קצר, אזי משמעות הדבר שדמוקרטיה היא תמיד הדרך הנכונה. השכנוע העמוק שחשים האמריקנים בצדקת דרכם מחייב אותנו להצביע על ההבדלים הבולטים בין שתי התרבויות המצוינות לעיל לבין התרבות הפלסטינית.

הנאצים שלטו בגרמניה 12 שנה בלבד, שמתוכן חמש שנים הוקדשו למלחמה עצימה באירופה, מלחמה שהעם הגרמני החל לסבול ממנה משנת 1943. החברה הגרמנית היא נוצרית ביסודה ומושתתת על תרבות המערב. היא הכירה בכך שהנאציזם הוא מיקסם שווא ולכן היא לא היססה להפנות לו את העורף כאשר השלטון של היטלר קרס.

התרבות היפנית מקדשת את ערך קבלת האחריות. מאז ומעולם פוליטיקאים, מצביאים ואף אנשי עסקים יפנים ממהרים להתפטר בעת כשלון ואף במקרים רבים גם מתאבדים. האומה היפנית, לא זו בלבד שקיבלה את העובדה שהיא הובסה במלחמה, אלא היא הפנימה את העובדה שנטל האשמה נופל על כתפיה. מבחינתה, היות שהיא הייתה זו שפתחה במלחמה, עליה להיות נכונה גם לשלם מחיר וגם לשנות את דרכה.

כאשר אנחנו בוחנים את התרבות הפלסטינית בכלל, וזו העזתית בפרט במאה השנים האחרונות, קל לזהות שהיא הפוכה מזו של גרמניה ושל יפן. הפלסטינים אימצו עוד משנת 1917 אתוס של קורבנות, של חברה שאינה מקבלת את מה שהיא ראויה לה מפאת רשעותם של אחרים, לרבות של אנגליה, של היהודים, של ארצות הברית ובמקרים רבים גם של מדינות ערב.

הפניית האצבע לא הייתה מעולם, ולו בחלקה, גם כלפי עצמם. יתרה מזו, החברה הפלסטינית לא הייתה ואיננה מוכנה גם כיום להתפשר. בשם "צדק היסטורי" היא דורשת את הכול, וגישה זו מתבטאת בראש ובראשונה בזכות השיבה כתנאי הכרחי לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אמנם יש הטוענים אחרת ומצביעים על נכונות ההנהגה הפלסטינית (באזור יהודה ושומרון) להסכים לפתרון "שתי המדינות". אולם ככל הנראה לא היה קיים מעולם ולא קיים גם כיום מנהיג פלסטיני אחד המוכן להצהיר שהוא תומך בפתרון שתי המדינות ומבין שפתרון זה טומן בחובו גם ויתורים פלסטינים. הוויתורים הללו כוללים את הדברים האלו: ההסכם משמעותו סוף התביעות הפלסטיניות, זכות השיבה של פלסטינים לישראל לא תתממש ומדינת ישראל היא בעלת זכות קיום כמדינה יהודית.

ככל שמדובר בעזתים, הרי שעמדתם נוקשה בהרבה. רובם המוחלט מזדהה עם עמדת חמאס שלפיה תושבי עזה הם פליטים. "פליט" לפי ההגדרה הוא מי שחי באופן זמני במקום כלשהו אך בבוא היום יוכל לשוב לאדמתו וארצו. במקרה של ה"פליטים הפלסטינים" מדובר באדמה שנגזלה מהם בכוח על ידי הציונים. זהו האתוס שהוביל ל-7.10.2023 ולא נראה שהוא השתנה. כמו שעד ה-6.10.2023 לא האמינו העזתים "בחיפוש אחר האושר" במדינתם הקטנה בעזה, רצונם רק לחיות בשלווה במדינתם עזה מוטל בספק גם היום.

ייתכן שוויטקוף וקושנר צודקים בחזונם האופטימי בנוגע לעזה ועל ישראל לשמור על ראש פתוח בנוגע לסיכויי ההצלחה של חזון זה. אולם אל לה להניח שהצלחתו, אם יישא פרי, משמעותו לוותר על הדרישות האלו:

א. לפני כל פעולת שיקום בעזה, על חמאס להתפרק מנשקו.
ב. עד שהחמאס לא מתפרק אל לנו לסגת מהקו הצהוב, קו הנוסך ביטחון סביר במצב הקיים ליישובי העוטף.

ויתור על שני עקרונות אלה עלול להוביל למשל לבנייה מחדש של מגדלים בבית חאנון, משם צפו וירו טילים לעבר שדרות, כאשר טבע המדינה העזתית לא ישתנה. אם כך יקרה, תאבד ישראל את מרבית ההישגים שהיו לה במלחמה בעזה, הישגים שעלו בחייהם ובפציעתם של מאות לוחמים.