השמות משתנים על פני השנים אך בפועל אנחנו נמצאים במלחמת לבנון הרביעית. התוצאות עד כאן מאכזבות, ובעקר נוכח "סיכום מלחמת לבנון השלישית" לפני כשנה וחצי, סיכום אשר לפי מנהיגינו החזיר את לחיזבאללה עשרות שנים אחורנית. זה לא קרה. מפקד פיקוד הצפון, האלוף רפי מילוא אמר בגילוי לב שיכולות חיזבאללה כפי שמוכחות בשישה שבועות האחרונים גבוהות יותר ממה שהעריך המודיעין הישראלי.
כיצד זה קורה לנו, ולא בפעם הראשונה? ובכן, כדאי לשים לב לשלוש החלטות ישראליות:
ראשית, ישראל ששה לצאת למלחמה בלבנון גם כאשר הדבר לא היה כנראה הכרחי. כאשר חוסל המנהיג העליון באיראן עלי חמינאי שיגר חיזבאללה מטח קטן והססני, מעין מטח כבוד, לצאת ידי חובה. ישראל התנפלה על ההזדמנות כמוצאת שלל רב והצהירה כי "חיזבאללה יצר לעצמו מלכודת ונפל לתוכה". נראה שכלל לא התקיים דיון אמיתי ובחינה בין שתי חלופות: האחת, לפתוח גם את החזית הלבנונית בנוסף לחזית העיקרית באיראן, והחלופה השנייה האפשרית היא להבליג בלבנון, לרכז את המאמץ באיראן ולטפל באיום החיזבאללה רק בשלב הבא.
כדאי לזכור כי במשך 16 חודש, בין נובמבר 2024 למרץ 2026, שרר שקט יחסי בגבול עם הלבנון. ישראל תקפה באופן מדוד מטרות בלבנון, הרגה כ-500 מחבלים בעוד שחיזבאללה נמנע מלהגיב. במושגים ישראלים יחסיים זו הייתה תקופה נוחה שהתבטאה גם בחזרת תושבים לצפון ובשיקום הדרגתי של הכלכלה.
שנית, הממשלה שהבינה עוד בנובמבר 2024 כי ייתכן סבב נוסף עם לבנון, לא דאגה לקיים את ההחלטה היחידה התלויה לחלוטין רק בצד הישראלי - למגן את הבתים בישובים בצפון, בדגש על צמודי הגדר. פעמיים בעשור האחרון הוקצה סכום ראוי של 5 מיליארד שקל למטרה זו, ופעמיים נלקח הכסף למטרות ראויות הרבה פחות. היכולת לחיות בצפון בשישה שבועות האחרונים, ומי יודע? אולי למשך שבועות ארוכים נוספים היא קשה מנשוא גם למי שיש בביתו ממ"ד, אך היא הופכת לסיוט כאשר אין ממ"ד. המחדל הזה של לקיחת הכסף הוא בלתי נסלח מכל היבט שהוא.
שלישית, ואני טוען טענה זו כבר עשרים שנה ויותר. תיאור המצב בלבנון אינו תואם את המציאות. לפי התאור של הדוברים הישראלים השונים לבנון היא מדינה חלשה עם ממשלה רופסת, ובמקביל קיים ופועל שם ארגון טרור רצחני - חיזבאללה. תיאור זה חוטא לאמת וממעיט בגודל הבעיה. ובכן, לבנון הפכה לפני כארבעים שנה לקולוניה איראנית. איראן השתלטה לגמרי על המדינה בעזרת המשאבים שהיא העתירה על העדה השיעית ובעיקר על חיזבאללה.
השליט האמיתי של לבנון זה עשרות שנים הוא השגריר האיראני בביירות והוא משמש בפועל כמושל המדינה, בדיוק כפי שמושלים אנגלים או צרפתים שלטו במדינות רבות באסיה ואפריקה עד לפני כ-70 שנה. חיזבאללה, המונחה ביום יום על ידי עשרות "יועצים" של משמרות המהפכה הוא זרוע הביצוע של איראן. על מנת לטשטש את תמונת מצב הזו הסכים חיזבאללה כי לנשיא לבנון ולממשלתו תהיה אחריות לנושאים אזרחיים כמו פינוי הזבל או תפעול בתי חולים, אך כל נושא מדיני או צבאי חשוב חייב אישור של חיזבאללה. צבא לבנון הפך עם השנים להיות "שפוט" של חיזבאללה. הוא פרס את כוחותיו רק היכן שחיזבאללה אישר לו ואף נאלץ להעביר לחיזבאללה חלק מהאמל"ח שקיבל מהמערב.
במצב דברים זה לא ניתן לפרק את חיזבאללה מנשקו על ידי פעולה צבאית ישראלית ולא ניתן לעשות זאת בדרך מדינית רגילה בעזרת החלטה "אמיצה" של ממשלת לבנון. הדרך ליצור לשנים מציאות אחרת בלבנון מחייב שינוי עמוק ב-D.N.A של מדינת לבנון. ארבעים שנים של היותה קולוניה איראנית יצרו מציאות, תרבות פוליטית והשלמה שלא ניתן לשנות בקלות. כמובן שאם האימפריה האיראנית תיפול, תיפול גם הקולוניה שלה בלבנון אך היות שתרחיש זה אינו נראה ריאלי בעתיד הקרוב, נדרשת הייתה גישה אחרת מזו שנבחרה, שעיקרה הוא פעולה צבאית עצימה.
האסטרטגיה הנכונה צריכה (הייתה) להתבסס על שלושה מרכיבים:
הראשון, ישראל הייתה צריכה להכין רשימה של כל הדרישות (האזרחיות) מממשלת לבנון שיישומם יכול להתחיל לפורר את מעמד חיזבאללה. חיזבאללה, או לפחות הזרוע הצבאית שלו צריך להיות מוגדר בלבנון כהתארגנות לא חוקית. כל מי שחבר בחיזבאללה או פעיל חיזבאללה אמור לאבד בהדרגה את זכויות האזרח שלו, לרבות להחזיק דרכון, חשבון בנק, לקבל טיפול בבית חולים או לשלוח את ילדיו לבית ספר. כל התארגנות אזרחית חילופית של חיזבאללה במימון איראני חייבת להיות מוגדרת כלא חוקית. יחול איסור על חיזבאללה להחזיק בבנקים או בחברות כלכליות. כן, אכיפת חוקים אלה תהיה קשה, תארך זמן, יהיו בדרך העלמות עין אבל דה- לגיטימציה לקיומה של זרוע השלטון האיראני בתוך המדינה חייב להתחיל. אין שום סיכוי שממשלת לבנון הייתה מוכנה לשמוע את דף דרישות אלה מישראל, ולכן מדינות אחרות, ארה"ב, צרפת וסעודיה היו חייבות לעמוד בחזית. 16 חודש עמדו לרשותנו כדי להתחיל בפעילות מדינית כזו מול מדינות המערב, ולא עשינו זאת.
המרכיב השני הוא דרישה ישראלית לעמידה הדרגתית בדרישות אלה, לצד הצרת צעדים צבאיים של חיזבאללה "במה שאפשרי". אי אפשר לדרוש מממשלת לבנון "לפרק את חיזבאללה מנשקו", אבל כן ניתן להעביר לה מידע על קיומו של מאגר תחמושת במקום מאד ספציפי ולדרוש שתשתלח לשם את הצבא הלבנוני בדרישה שיחרים אותו. וכך צעד אחר צעד לדחוף לעימות.
המרכיב השלישי הוא החשוב ביותר והוא להבהיר אם לא יתחילו פעולות בלבנון ברוח שני הסעיפים הקודמים, לא תהיה לישראל ברירה אלא להכריז מלחמה על מדינת לבנון. במילא לבנון איננה מדינה, היא כאמור קולוניה איראנית. כפי שיצאנו למלחמה נגד איראן למרות שאין לנו שום טענה נגד שמונים אחוז מהעם האיראני, כך נכון לצאת למלחמה בלבנון גם אם שמונים אחוז מהעם בלבנון (לרבות חלק מהשיעים) אינו תומך בשלטון דה פקטו של איראן וחיזבאללה במדינתו.
איום אמין מסוג זה עלול (עשוי) להביא את לבנון למלחמת אזרחים, ולא בפעם הראשונה. ייתכן ולא יהיה מנוס משלב כזה בו הנוצרים, הדרוזים והסונים יבינו כי בפניהם רק שתי אפשרוית קשות: לצאת מול חיזבאללה או להשלים עם הרס מוחלט של מדינתם על ידי ישראל. בניגוד לאזרחי איראן יש לאותם קהילות בלבנון נשק רב, אלא שאין להם כל סיבה להשתמש בו כל עוד הם חיים חיים "נורמאלים" בלבנון. בימים אלה, כאשר רוב תושבי ישראלי רצים כל יום למקלטים מתנהלים החיים ברובעים הלא שיעים של לבנון בשלווה ובשמחה. המסעדות שוקקות ומועדוני הלילה חוגגים. כל עוד זה המצב תסתפק ממשלת לבנון במס שפתיים בלבד.
ישראל בזבזה 16 חודשים. היא אמנם עשתה הכנות צבאיות אבל לא דאגה לעורף ולא החלה ממהלך אסטרטגי רחב שאמור ויכול היה להעמיד את כל השחקנים הרלבנטיים ובראשם ממשלת לבנון על קרני הדילמה. וכך, חזרנו להפעיל כוח צבאי בלבד, במחיר גדול ועם תוחלת הצלחה נמוכה. יותר מכך, ימשיך להתקיים הפער בין הבטחות הממשלה והציפיות המוצדקות של תושבי הצפון בנוגע לפירוק חיזבאללה לבין הפעולות הצבאיות שלא מסוגלות להשיג מטרות שאפתניות אלה.