שינוי הפרדיגמה בעקבות מאורעות 7 באוקטובר עוררו דיון ציבורי ואסטרטגי נוקב על תפיסת העולם הביטחונית שאימצה ממשלת ישראל בעשורים האחרונים בנוגע לעזה. התפיסה המנחה, שלפיה החמאס מורתע ולכן אינו בגדר איום משמעותי התבררה כקונספציה מוטעית, שגבתה מחיר דמים כבד. עם זאת, יש לציין שהטענה ש"חמאס מורתע" היא רק חלק מהקונספציה ואינה משקפת את הקונספציה במלואה.
הקונספציה המלאה שאותה הובילה הממשלה הייתה רחבה ובעלת אופי פוליטי. לפי תפיסה זו, הפיצול בין שלטון החמאס בעזה לבין הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון מונע קיומו של ייצוג פלסטיני מאוחד, ובכך מסכל כל אפשרות למשא ומתן מדיני.
אולם, תפיסה זו מתעלמת מהמחירים הביטחוניים כתוצאה מהמדיניות הישראלית. הממשלה הישראלית סברה כי אפשר להרשות לחמאס לייצב את מעמדו הפוליטי ובד בבד למנוע את התחזקותו הצבאית. לשם כך, שומה על ישראל לשמור על יציבות הכלכלה בעזה. לכן, לא זו בלבד שיש לאפשר הכנסת סחורות אלא גם להרשות זרימת כסף קטארי במזומן לידי חמאס. גישה זו לוקה בכשל מובהק, שכן אם החמאס יתעשר דיו, אזי יהיו ברשותו את המשאבים הנדרשים להתעצם לא רק פוליטית, אלא גם צבאית.
התנגדות לחזרת הרשות הפלסטינית לעזה: המניע המדיני
המדיניות הישראלית כלפי עזה נותרה במידה רבה עקיבה גם לאחר המתקפה הקטלנית. ישראל מסרבת נחרצות לחזרת הרשות הפלסטינית לעזה, ואף לא כשותף קטן, חלקי וסמלי, אך התנגדות זו אינה נובעת משיקולים טקטיים-צבאיים בלבד. ביסוד המדיניות ניצבת השאיפה למנוע מציאות שבה גורם פלסטיני יחיד שולט בשני האזורים: אזור יהודה ושומרון ורצועת עזה. זאת משום שאיחוד כזה מכשיר את הקרקע להסדר מדיני כולל במתווה שעל פי הדרג המדיני אינו עולה בקנה אחד עם צרכיה הביטחוניים של ישראל.
בחינה ביקורתית של מתווה "שתי המדינות" המסורתי
חרף הביקורת על המדיניות הממשלתית, יש להכיר בכך שפתרון "שתי המדינות" במתכונתו המוכרת - כפי שנוסח למשל בתוכנית קלינטון לפני כחצי יובל אינו משמש עוד חלופה ישימה עבור מדינת ישראל. זאת משום שהנסיבות והאסטרטגיות השתנו באופן בלתי הפיך. להלן שני הסברים ביטחוניים מרכזיים הממחישים את הקושי ביישום מודל זה בעת הנוכחית:
1. הדינמיקה האסטרטגית והאיום הרב-זירתי: מבחינה תיאורטית אפשר להניח שמדינה פלסטינית בגבולות 1967 תהיה בעלת עוצמה צבאית נחותה משמעותית מזו של ישראל, ולכן לא תהיה בגדר איום קיומי במקרה של עימות מלחמתי ישיר. אולם, הנחה זו מתעלמת מהקונטקסט האזורי הרחב. ישראל אינה פועלת בחלל ריק, היא ממוקמת במזרח תיכון עוין וחשופה לאיומים מצד קואליציות של מדינות וארגונים. מאורעות השבעה באוקטובר הוכיחו כי לחימה בזירה אחת עלולה להתפתח במהירות למערכה רב-זירתית. בעידן הנוכחי, ישראל מאוימת על ידי טילים מדויקים וכטב"מים המשוגרים ממרחקים של אלפי קילומטרים - מעיראק, מתימן, מאיראן ואף מטורקיה. במציאות כזו, הקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ עלולה להפוך למוקד סיכון נוסף בתוך טבעת חנק רחבה בהרבה.
2. המהפכה הטכנולוגית באמצעי הלחימה והשלכותיה על עקרון הפירוז: בעבר, התבססו הצעות ההסדר על עקרון ה"פירוז", מתוך הנחה כי אפשר יהיה למנוע הכנסת אמצעי לחימה כבדים (כגון טנקים ומטוסים) לשטחי המדינה הפלסטינית. אולם, בשנת 2026, המונח "פירוז" במובנו הקלאסי אינו רלוונטי עוד. שדה הקרב המודרני מבוסס על אמצעים קטנים, קטלניים וקלים להברחה: רחפנים, כטב"מים, רקטות וטילי נ"ט מתקדמים (דוגמת הקורנט). את האמצעים הללו אפשר להסתיר בקלות בתוך מרחבים אזרחיים ומשאיות אספקה, מה שהופך את הפיקוח עליהם לכמעט בלתי אפשרי. הימצאותם של אמצעים אלו ביהודה ושומרון תציב איום ישיר וקיומי על עורקי התחבורה הראשיים של ישראל (כבישים 2, 4, ו-6) ועל ריכוזי האוכלוסייה במרכז הארץ, ותפגע אנושות ביכולת העמידה של המדינה בעת חירום.
מניתוח זה עולות ארבע מסקנות מרכזיות:
א. חזרת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה אינה סותרת את האינטרס הישראלי, ואף עשויה להיות עדיפה מבחינה ביטחונית על פני ניסיונות להקמת ישויות "שלום" מקומיות או שימור שלטון החמאס. הטענה הגורסת שהדרך למנוע התקדמות לפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני מצדיקה את קיומו ושלטונו של חמאס בעזה, התבררה כשגיאה קשה.
ב. פתרון "שתי המדינות" במתווה הקלאסי אינו בר-יישום עוד לנוכח השינויים הטכנולוגיים והאסטרטגיים שפורטו. על ישראל לגבש אסטרטגיה המבוססת על מציאות ביטחונית זו גם בשיח הבינלאומי.
ג. יש לשלול את הגישה הדיכוטומית הטוענת כי החלופות היחידות הן שליטה ישראלית נצחית בכל שטחי יהודי ושומרון או הקמת מדינה פלסטינית ריבונית לפי "פתרון שתי המדינות" במתכונתו הידועה. קיימים פתרונות ביניים ומודלים מדיניים אחרים העשויים לתת מענה סביר לצרכי הביטחון הלאומי ובו-בזמן לצמצם את הסכסוך.
ד. במקום למנוע אפשרות לדיון בינלאומי בנושא הסכסוך הישראלי- פלסטיני, מן הראוי "לתפוס את השור בקרניו" ולהסביר כי הסיכון הצבאי בקיומה של מדינה פלסטינית בגבולות הקרובים לגבולות 67 הוא בלתי סביר בעליל. זאת ועוד, את פתרון "שתי המדינות" במתכונתו המוכרת משנת 2000 ו-2007 יש להוריד מסדר היום, אך לא משיקולים פוליטיים, לאומיים ודתיים (שמהם סמוטריץ' מונע), אלא משיקולים ביטחוניים מובהקים. אני מאמין שקיימים גם פתרונות אחרים המסוגלים להיטיב עם ישראל, מצרים, ירדן והפלסטינים עצמם, ועל בסיסם יש תחילה לנהל דיאלוג עם ארצות הברית.