דוקטורינת ההתערבות העקיפה: מנגנונים צבאיים וחברתיים למיטוט שלטון האייתולות

נכון לעת הנוכחית, וחרף המהלומות הקשות שספג, נמנע השלטון האיראני מלהראות סימני שבירה. נראה כי ההנהגה האיראנית פועלת תחת ההנחה כי גורם הזמן פועל לטובתה, וכמי במוקדם או במאוחר, הלחצים הפוליטיים הפנימיים בארצות הברית יתנו את אותותיהם. בתרחיש זה, עשוי טראמפ להכריז על "ניצחון" (בדומה להכרזתו של ג'ורג' בוש בשנת 2003), ולהסכים להפסקת אש.

מנקודת מבטו של המשטר האיראני סיום המלחמה והבטחת המשכיות שלטונית, כמעט ללא תלות בהיקף האבדות שספג, ייחשבו להישג אסטרטגי. עולה השאלה כיצד מונעים תרחיש זה? קיימים שלושה פתרונות אפשריים ששניים מתוכם אינם מוצלחים ורק אחד מהם נותן מענה מיטבי ויעיל.

שני פתרונות בעייתיים:
1. המשך מלחמה הכולל התמדה בשיטת ההתקפות האוויריות למשך זמן בלתי משוער.
2. סיום שלב הלחימה האווירית האמריקנית-ישראלית תוך כדי שליחת מסר למתנגדי המשטר הנוכחי באיראן לתפוס את השלטון.

הפתרון המיטבי:
פתרון זה מבוסס על ניידות טקטית ועל הפעלה משולבת של הזרוע האווירית לצד המערך הקרקעי.

אין לצפות שארצות הברית תשגר כוחות קרקעיים לאזור, שכן האמריקנים מבועתים מעצם המחשבה על נוכחות חיל רגלי אמריקני על אדמת איראן - תרחיש המכונה באנגלית "boots on the ground". מדובר ברתיעה עמוקה (פוביה) שהתגבשה בעקבות המפלות שנחלו במלחמות הקודמות באפגניסטן ובעיראק, שגבו אבדות רבות.

עם זאת, לו ערכו האמריקנים ניתוח יסודי ומעמיק לא רק על ההיסטוריה הצבאית של מלחמות אלה, אלא גם על האקלים התרבותי המגוון במזרח התיכון, יתכן שהיו מגיעים למסקנה אחרת. בשנת 2003 כבשו האמריקנים והאנגלים את עיראק תוך שבועות ספורים ומוטטו כליל את משטרו של סדאם חוסיין.

אך הקשיים המהותיים החלו להתעורר דווקא בשלב שלאחר המלחמה. הן הרוב השיעי והן המיעוט הסוני בעיראק סלדו מארצות הברית ומתרבות המערב, ועל כן ביצעו פיגועים רבים מספור נגד הכוחות האמריקנים הסטטיים בבגדד ובערים נוספות.

בניגוד לעם העיראקי, העם האיראני נבדל ממנו מהותית במאפייניו התרבותיים. מדובר באומה שוחרת שלום, בעלת תרבות עתיקת יומין ששורשיה נטועים בין היתר, בדת הזורואסטרית. כיום ניכור כי חלקים נרחבים בציבור האיראני חשים זיקה לתרבות המערב ושואפים לכינונה של "איראן חדשה" אשר תאמץ מערכת ערכים הדומה לזו של ארצות הברית. לפיכך קיימת סברה כי כוחות אמריקניים שיפעלו באיראן עשויים להתקבל באהדה ניכרת על ידי האוכלוסייה המקומית. אך אף על פי כן נראה כי תרחיש מעין זה אינו עתיד להתממש בעתיד הנראה לעין.

מן הראוי להדגיש כי בידי ארצות הברית עומדת האפשרות, ואולי החובה האסטרטגית, להפעיל בהקדם שני כוחות יבשה חלופיים:

1. מיליציות כורדיות בגבול עיראק-איראן: לכאורה ניצול הכוחות הללו לטובת מטרות המלחמה עשוי להצטייר כצעד חסר סיכוי, נוכח נחיתותם המספרית והטכנולוגית לעומת משמרות המהפכה, אך הערכה זו לוקה בחסר. בפועל, לאיראן אין נוכחות צבאית משמעותית לאורך אלפי קילומטרים של גבולותיה עם עיראק, אזרביג'אן, אזרביג'אן, טורקמניסטאן, אפגניסטאן ופקיסטאן. היעדר מכשולים פיזיים וביצורים לאורך קווי גבול אלו מאפשר חדירה קרקעית ממערב בדרגת קושי נמוכה יחסית. אומנם לאיראן קיים "עומק אסטרטגי" המאפשר לה לשנע כוחות אל עבר אזורי העימות, אך יכולת התגובה שלה צפויה להיתקל בקשיים ניכרים. זאת בשל העליונות האווירית המוחלטת של הקואליציה האמריקנית-ישראלית, המסוגלת ליירט ביעילות שיירות אספקה, כוחות שריון או כלי טיס שינסו להגיע לזירה. בתנאים אלו, כוח כורדי המונה אלפי לוחמים מיומנים, הנהנה מסיוע אווירי, מודיעיני ולוגיסטי אמריקני, יוכל לחבור בקלות לקהילות הכורדיות הרבות במערב איראן ולעורר תנופת התנגדות נגד המשטר.

2. צבא איראן (הצבא הסדיר): בניגוד למשטרות המהפכה, הצבא הסדיר אינו נחשב לנאמן אבסולוטי לשלטון, שכן הוא אינו נהנה מאותן פריבילגיות פוליטיות וכלכליות. אם האמריקנים ישכילו להבטיח סיוע אווירי הדוק למפקדי חטיבות או דיוויזיות המוצבות בפריפריה, יתכן שחלקם יבחרו להרים את הכפפה (ולהפנות עורף למשטר).

הגורם המכריע האחרון הוא כוח ההמונים. עם זאת, אפשר יהיה לרתום את הציבור למאמץ המלחמתי רק לאחר הפעלת שני הכוחות היבשתיים שצוינו לעיל. רק אז יוכל ההמון לצאת לרחובות ולהשתלט על מוקדי השלטון המרכזיים. ראוי לציין כי מתווה זה, מוטב שייושם בפריפריה, ופחות בליבה השלטונית בטהרן. (לפחות בשלביו הראשונים).