מאז 7 באוקטובר 2023 טוענת המנהיגות המדינית והצבאית של ישראל כי שבע זירות שונות מאיימת עליה. דומה כי טיפין-טיפין אך בעקיבות נוצרת חזית מאיימת שמינית שבמידה רבה מסוכנת יותר מהאחרות. מדובר בחזית הטורקית. טורקיה שעד לפני כ-23 שנים הייתה אחת הידידות הגדולות של ישראל נהפכה לאויבת של ממש מאז עליית ארדואן לשלטון.
הגורמים העיקריים שמסבירים את גישתה המתריסה והמאיימת של טורקיה כלפי ישראל, קפריסין ויוון הם תפיסתו הדתית, תפיסתו הלאומית ושגעון הגדלות שלו. עם זאת השפעתו של ארדואן על טורקיה איננה הגורם היחיד שהגדיר את האתוס הטורקי. כדי להבין את ההקשר המלא יש לבחון את המציאות שנוצרה למעלה ממאה שנה.
הרקע שיצר את הנרטיב הטורקי הלאומי
תוך כדי מלחמת העולם הראשונה קרסה האימפריה העות'מאנית ששלטה מאות שנים הן במזרח התיכון והן בבלקן. טורקיה שהייתה בת ברית של גרמניה ואוסטריה הובסה. בוועידה שהתכנסה בלוזאן ביולי 1923 קיבלה טורקיה בעל כורחה את עמדת המדינות המנצחות, אנגליה, צרפת, איטליה ויוון. הוויתור הטורקי העיקרי התבטא בתחום הטריטוריה. טורקיה נאלצה לסגת לגבולותיה המוכרים עד היום.
העובדה שהיא נדרשה לסגת לגבולות אלה, אין משמעותה שהיא השלימה עם החלטה זו. למעשה לפני למעלה מעשרים שנה כאשר שרר שלום בין טורקיה לבין ישראל והיחסים בין צבאות שתי המדינות היו טובים, נפגשתי פעמים רבות כאלוף בצה"ל עם אנשי הצבא הטורקים המקבילים אליי בתפקיד. בשיחות הלא-רשמיות בינינו הם אמרו לי כך:
"אנחנו מבינים שימי האימפריה העות'מנית הגדולה חלפו ואיננו מצפים שיחזרו. עם זאת, איננו משלימים עם הגבולות שנכפו עלינו ב-1923. על הגבולות הטבעיים של טורקיה להתרחב לפחות בשלושה מקומות: הגבול הדרומי, הים האיגאי וקפריסין. בנוגע לגבול הדרומי, הגבול הצודק והנכון הוא זה שעובר לאורך הקו שבין העיר חאלב בסוריה לבין העיר מוסול בעיראק. בנוגע לים האיגאי, הים המפריד בין טורקיה ליוון. אנו מאמינים שאין זה צודק שכל עשרות האיים הקיימים בים זה, חלקם אף במרחק של קילומטרים ספורים מהחוף הטורקי שייכים ליוון משנת 1923. הגבול הנכון בין טורקיה לבין יוון צריך לעבור בים האגאי באמצע המרחק בין ה'מיינלנד' של טורקיה לבין מיינלנד של יוון, וכך איים רבים יצטרכו לעבור לריבונות טורקית. בנוגע לקפריסין, כל החלק הצפוני שלה אמור להשתייך לטורקיה".
הנשיא שתרם לאתוס הטורקי
מאז שארדואן עלה לשלטון תחושת הכבוד הלאומי הטורקי לא זו בלבד שהלכה וגברה, אלא התווספו לה שני ממדים נוספים: האישיות המגלומנית של הנשיא הטורקי וגישתו האיסלמיסטית האדוקה.
עד לפני כמה שנים ישראל יכלה לחיות עם גישתה העוינת של טורקיה כלפיה, שכן גישה זו אופיינה בעיקר במלל, בהתבטאויות ארסיות, בניסיונות לנגח אותה בעזרת המשט לעזה ב-2010 ובמימון פרובוקציות בירושלים.
בשנתיים האחרונות ניכר כי חלה הקצנה בעמדה העוינת הטורקית כלפי ישראל, הקצנה המשקפת גם נכונות להתקדם לעבר עימות צבאי מולה.
שלוש התפתחויות המעודדות את ארדואן: ראשית, הבידוד הבינלאומי של ישראל בעקבות המלחמה בעזה. שנית, ההצלחה הטורקית בדבר גרימת הפיכה בסוריה, דבר שהבטיח נאמנות לטורקים מצד מנהיג סוריה, אחמד א שרע. זאת ועוד, הוא תלוי בסיוע צבאי טורקי כדי לחזק את שלטונו. שלישית, הקשר האישי והיחסים הטובים בין ארדואן לבין נשיא ארצות הברית טראמפ, שהצהיר בפומבי כי הוא אוהב אותו.
החזית המסוכנת ביותר
ככל הנראה ישראל מבינה את גודל האיום הטורקי. הסבירות שהוא יתממש לכדי עימות צבאי ישיר עדיין נראה רחוק בעיקר היות שארצות הברית תפעל ככל יכולתה כדי למנוע זאת. עם זאת, עוצמת איום זה, אם יתרחש היא יותר ממטרידה. לטורקיה צי ענק ואיכותי ואם היא תחליט לתקוף את ישראל היא בהחלט מסוגלת ליצור מצור ימי על ישראל. במילים אחרות, ישראל עלולה למצוא את עצמה בעימות צבאי מוגבל מול טורקיה בשמי סוריה שכן היא אינה יכולה לוותר על השליטה האווירית שלה בכל דרום סוריה. שליטה זו בגדר תנאי הכרחי ליכולת הפעולה החופשית של חיל האוויר הישראלי מול איראן.
מוטב שישראל תשתף פעולה עם קפריסין ויוון שכן שתי מדינות אלה מזהות את פוטנציאל התוקפנות הטורקית גם כלפיהן.
האיום האיראני מחד גיסא, ופוטנציאל האיום הטורקי מאידך גיסא, נחשבים לסכנות המשמעותיות ביותר ברמה האסטרטגית. איומים אלה והצורך להתכונן אליהם מסבירים מדוע על ישראל להימנע מחידוש המלחמה בעזה ובלבנון. בזירות אלו ידה של ישראל על העליונה ולכן נכון להפנות את המשאבים שלה לעבר סיכונים גדולים בהרבה.