שתי גישות מאפיינות את היחס בישראל למו"מ שהחל בין ישראל ללבנון. לפי גישה אחת מדובר בהליך סרק, שכן ממשלת לבנון לא יכולה לספק את הדבר היחיד החשוב לישראל והוא פירוק חיזבאללה מנשקו.
יותר מכך, לפי גישה זו כל משא ומתן עם לבנון עלול לסנדל את ישראל ולהגביל את פעולותיה הצבאיות, כפי שכבר קורה בשבוע האחרון כשצה"ל נמנע מלתקוף בביירות. הגישה השנייה מבטאת תמיכה במשא ומתן ולא רק בשל הטיעון שאין לנו מה להפסיד. אני בהחלט תומך בגישה זו - והסיבות רחבות יותר מאשר השאלה האם יש/אין סיכוי להגיע לשלום עם לבנון.
בשלוש שנים האחרונות נשחק המעמד הבינלאומי של ישראל בצורה חריפה. הסיבה העיקרית היא המלחמה בעזה שמתוארת בעולם כפעולת עונשין ישראלית נגד אוכלוסייה לא מעורבת בעזה, פעולה אשר כרוכה בפשעי מלחמה ואף בפשע הגבוה מכולם, ג'נוסייד, השמדת עם.
גם המלחמה עם איראן לא עושה טוב לישראל. התובנה המובילה הן באירופה והן בארה"ב היא שנתניהו גרר את ארה"ב למלחמה מיותרת, מלחמה שגורמת נזק לכלכלת העולם ומאיימת על שלומו.
חזית מזיקה לא פחות היא יהודה ושומרון. הפעילות הפושעת של ישראלים נגד כפריים פלשתינים מצוירת בתור פעילות אפרטהייד פושעת כאשר ממשלת ישראל נתפסת כאדישה לפשעים אלה במקרה הטוב, או כזו שתומכת בהם במקרה הרע.
השחיקה במעמדה של ישראל בעולם ניכרת כיום בארה"ב בשני צידי המתרס, אך היא נבלמת חלקית כל עוד ממשל טראמפ קובע את המדיניות. באירופה לעומת זאת אין שום גורם ממתן. השנאה הביקורת נגד ישראל מרקיעה שחקים וכוללת כיום גם מדינות ידידותיות בעבר כמו גרמניה ואיטליה, שלא לדבר על צרפת ואנגליה.
התחום היחיד בו יש לישראל אפשרות לייצר רושם מתון ושוחר שלום הוא לבנון. המשא ומתן שהחל בצעד קטן וסמלי השבוע בוושינגטון יכול היה להתחיל כבר באוקטובר 24 , אבל ישראל סגרה את הדלת בפני כל גישוש של לבנון. עכשיו כתוצאה מלחץ אמריקאי, וכמו בנושא החטופים בזמנו, ישראל עושה את הדבר הנכון.
אלו המסרים שישראל צריכה להשמיע
- אין לישראל שום שאיפות טריטוריאליות בלבנון. כאשר חיזבאללה יפסיק להוות איום צבאי - ישראל תשמח לסגת "לקו הכחול".
- עד שאיום חיזבאללה לא מוסר, אין לנו ברירה, ובכדי להגן על תושבי הצפון נמשיך להחזיק ברצועת ביטחון צרה שתכליתה העיקרי הוא למנוע ירי נ"ט לתוך הישובים הישראלים.
- מאז 2005, עת הסורים, ובעקבות לחץ בינלאומי נטשו את לבנון הפכה לבנון בפועל לקולוניה איראנית, כאשר חיזבאללה הוא זרוע הביצוע שלה. מי שרוצה להחזיר את לבנון לתקופה שקטה ומשגשגת חייב לנתק את לבנון מהלפיתה האיראנית. אין צורך להתחיל בפעולות צבאיות, אפשר להתחיל בפעולות אזרחיות אשר אם מדינות אירופה יסייעו בהן, תוכל ממשלת לבנון בהדרגה ליישמן. מדובר על לחימה נגד העברות הכסף הלא חוקיות מאיראן לחיזבאללה, על חקיקה שתוציא מחוץ לחוק גורמים ומוסדות שמסייעים לחיזבאללה, על שלילת דרכונים לבנונים מאנשי חיזבאללה, ועוד. הבעיה של לבנון איננה ישראל אלא איראן.
והעיקר: ישראל מוכנה להגיע לטיוטת הסכם שלום מלא ומפורט עם לבנון. הסכם זה "יישאר על המדף" עד אשר התנאי של פירוק חיזבאללה יתקיים. הסכם זה יכלול מן הסתם תמורות רבות לכלכלת לבנון. נציין בקיצור שתיים: הראשונה, הקמת תחנות כוח בלבנון על בסיס גז טבעי שישראל תספק.
התמורה השנייה - שני נמלים הישראלים בחיפה פועלים כיום בתת תפוקה. ניתן יהיה לנצל נמלים אלה כדי להעביר סחורות ללבנון בעזרת רכבת או משאיות.
כאשר טיוטת שלום כזו תושג, ניתן יהיה לנפנף בה מול שני קהלים: אחד, העם הלבנוני והקהל השני הוא הקהילה הבינלאומית. ביחסים העסקיים מקובל מאד להכין "הסכם מותנה". הסכם שייכנס לתוקף בעת מימוש תנאי מתלה. כך בדיוק נכון לעשות גם ביחס להסכם בין ישראל ללבנון.
לסיכום: הדגש במסרים המדיניים של ישראל אסור שיכלול רק אמירות לוחמניות על המשך המלחמה והרס לבנון. הדגש העיקרי הוא כזה: מי שרוצה לסייע ללבנון (לא לישראל, אלא ללבנון) חייב לעזור למדינה להתנתק מאיראן. כשזה יקרה כל הבעיות ייפתרו וישראל תוכיח, כפי שהוכיחה מול מצרים וירדן שניתן להגיע איתה להסכם שלום לרווחת כולם.
בצד הצבאי אין שום יתרון בהמשך ההתכתשות מול לבנון, זה לא יכריע את חיזבאללה ורק יגרום להמשך סבל של תושבי הצפון. הפסקת אש כאשר בפועל אנחנו מייצבים אזור ביטחון, בדיוק כמו לאורך הקו הצהוב בעזה היא מדיניות ביטחונית נכונה ומספקת. אם בכל השטח של אזור ביטחון צנוע זה לא יהיו אזרחים, ואם כל בתי הכפרים שם ייהרסו יווצרו תנאים צבאיים נוחים יחסית, ואת הדגש יהיה נכון להעביר למישור המדיני.