מעבר לגרעין ולטילים: אלו התנאים להסכם אמיתי עם איראן

היום, יום רביעי, עתיד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לפגוש את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. בטרם יתבררו כוונותיו המדויקות, נראה כי דבריו יתמקדו בשלוש סוגיות יסוד מובנות מאליהן:

• התנגדותה הנחרצת של ישראל לתוכנית הגרעין האיראנית.
• התנגדות ישראל לקיומו של ארסנל של טילים בליסטיים בעלי טווח העולה על 1,000 ק"מ.
• התנגדות ישראל להמשך התמיכה האיראנית ב"שלוחי" הטרור (פרוקסיז) באזור, ובראשם ארגון חיזבאללה.

ניכר כי ממשל ארצות הברית נכון להוסיף ולקדם את המשא ומתן עם איראן במתווה המוסכם, דהיינו שיח ישיר בין הצדדים בעומאן, תוך נכונות לקבל רבות מההסתייגויות האיראניות הנוגעות לסוגיות הנמנות לעיל. את המשא ומתן עם איראן מנהלים קושנר וויטקוף. אף שכישרונם וניסיונם הרב בתחום העסקי והמסחרי אינם מוטלים בספק, נראה כי חסרה להם תפיסה אסטרטגית רחבה המשלבת היבטים היסטוריים, פילוסופיים ומוסריים.

לו שימשתי יועץ לנשיא טראמפ, הייתי מציע לבסס את המשא ומתן על שתי טענות עקרוניות, הנעדרות כיום לחלוטין מן השיח עם איראן.

הטענה הראשונה נוגעת למדיניותה הרשמית של איראן: המנהיג העליון, עלי חמינאי, חוזר זה שלושים שנה על הצהרה גלויה וחד-משמעית - "לישראל אין זכות קיום". יתר על כן, החזון האיראני חותר באופן אקטיבי למחיקת מדינת ישראל מהמפה. אין מדובר באמירה רפה או סתמית, אלא בחזון המופץ בעקיבות בנאומים פומביים ובשיחות עם מנהיגי מדינות, לרבות מדינות אירופה.

על כן, על ארצות הברית לפתוח את סבב השיחות בהבהרה זו: אתם, ממשלת איראן, חותרים להשמדת מדינת ישראל. שאיפה זו אינה נובעת ממעשה ישראלי כזה או אחר, אלא מאידיאולוגיה דתית עמוקה. אנו, ארצות הברית, מתנגדים לגישה זו מכול וכול. מבחינתנו, קיומה של מדינת ישראל מייצג אינטרס אמריקני חיוני, ולפיכך לא נסכים לסיכון אינטרס זה בכל דרך שהיא.

פעילותיה של איראן בשני העשורים האחרונים מוכיחות כי הרצון להשמיד את ישראל אינו בגדר חלום או אוטופיה גרידא. למעשה, מרבית פעולותיה של איראן מכוונות להשגת מטרה זו. לפיכך, וכדי למנוע את המתקפה המתוכננת, עליכם לצמצם משמעותית את תוכנית הגרעין, לחדול מאחזקת טילים המסוגלים להגיע לישראל, ולהפסיק את התמיכה בארגונים כדוגמת חיזבאללה, שתכליתם הבלעדית היא סיוע למחיקת ישראל מהמפה.

הטענה השנייה אינה נוגעת לישראל בלבד. להלן דבריי לשר החוץ האיראני בתחילת השיחות, לו הייתי אני נציג אמריקני בכיר: באמצע המאה העשרים הגיעה תופעת הקולוניאליזם לקצה. בריטניה, צרפת, פורטוגל והולנד העניקו עצמאות לעשרות מדינות באפריקה ובאסיה וחדלו מניצולן לטובת האינטרסים של המעצמות האירופיות.

ואולם אתם, האיראנים, המצאתם "קולוניאליזם חדש". לפי מודל זה, אין צורך בכיבוש פיזי של מדינה כדי לשלוט בה. אפשר להשיג שליטה בעזרת אמצעים זולים בהרבה - איתור מדינות כושלות והקמת מיליציות פרו-איראניות בתוכן. מיליציות אלה מתעצמות והופכות חזקות יותר מהמדינות שבהן הן פועלות, הודות למימון, לנשק ולהשפעה הפוליטית שאתם מספקים להן.

כך, הלכה למעשה, השתלטתם על לבנון, על תימן, על עיראק, ועד לפני שנה גם על סוריה, באופן חלקי. תופעת ה"קולוניאליזם החדש", שבמסגרתה מיליציות חמושות משרתות מדינה זרה ולא את ממשלתן שלהן, עומדת בניגוד גמור למשפט הבינלאומי, לעקרונות האו"ם וגם לאינטרסים האמריקניים. לו היה האו"ם ארגון המונחה על ידי ערכים אוניברסליים אמיתיים, הוא היה נדרש להתעמת עם מדינתכם זה מכבר. כיוון שעימות שכזה לא התרחש, אנו, ארצות הברית, נעמוד על כך שתזנחו את המדיניות ההרסנית הזו.

רק לאחר הצהרה אסטרטגית הנוגעת לשני נושאים אלו, החזון למחיקת ישראל וההשתלטות על מדינות מבפנים, אפשר יהיה לעבור לדיון בפרטים הטכניים.

לצד שני הטיעונים הבינלאומיים הללו, מחויבותן של ארצות הברית וישראל היא גם למנוע ממשטר כלשהו לטבוח ללא רחם באוכלוסייתו. אין מדובר אפוא ב"עניין איראני פנימי" גרידא, אלא בתפיסת עולם ובערכים אמריקניים. על ארצות הברית להבהיר לאיראן כי לא תגיע לכל הסכם עימה, אלא אם כן יבטיח ההסכם כי המשטר האיראני יימנע מרצח שיטתי של אזרחים, כפי שאירע לפני חודש.

חשיבה היסטורית מעמיקה ושימוש בשיקולים ערכיים חשובים בטווח הארוך יותר מניצול הזדמנויות רגעיות. להלן דוגמה היסטורית המוכיחה זאת:

ביולי 1940, לאחר שהנאצים כבשו את כל מערב אירופה, הם הציעו לאנגליה שלום. שניים מחמשת חברי קבינט המלחמה של צ'רצ'יל נטו לקבל זאת, ושניים אחרים היססו. צ'רצ'יל התייצב בנחישות נגד המהלך. הוא גרס כי קיימים עקרונות וערכים עליונים הגוברים על כל פיתוי ואף על אינטרסים קצרי טווח. בסופו של דבר, הקבינט הבריטי דחה את ההצעה הגרמנית - והשאר היסטוריה.

למרבה הצער, לאיראן חזון מובהק, בעוד ארצות הברית, ולא רק בתקופת כהונתו של טראמפ, נמנעת משימוש במצפן ברור. ההיסטוריה האמריקנית מוכיחה כי ממשל הדבק בעקרונות ארוכי טווח נוחל הצלחה רבה יותר מממשלים אחרים. להלן כמה דוגמאות לכך: בפברואר 1943 עמד ממשל רוזוולט על כך שגרמניה ויפן ייכנעו ללא תנאי, והציב עיקרון זה כתנאי הכרחי לסיום המלחמה.

בדומה לכך פעל הנשיא רייגן בשנות השמונים בניהול המדיניות מול ברית המועצות ושאיפות ההתפשטות שלה.

תחום האסטרטגיה, בניגוד לתחום הנדל"ן, אינו מושתת על ניצול הזדמנויות מהיר, אלא על דרך בהירה ועקיבה. זהו המרכיב החסר כיום במדיניות כלפי איראן.