בשעת כתיבת מאמר זה, שבת אחר הצהריים ניתן לציין בשביעות רצון כי המתקפה האמריקנית-ישראלית נגד איראן מצליחה ביותר. לו הייתה מטרת המלחמה רק "פגיעה משמעותית ביכולות הצבאיות של איראן" היינו יכולים לציין אפילו בשעה מוקדמת זו כי יש סיכוי טוב כי המטרה תושג. אך כל הצדדים מבינים כי הצלחה מלאה במלחמה חייבת לכלול את הפלת המשטר באיראן. מבחינת המשטר באיראן אם המלחמה תסתיים כשהוא על רגליו הרי שמדובר בניצחון. המחירים שמדינת איראן ואזרחיה ישלמו במלחמה הוא שיקול זניח בעיני השלטון. בניגוד למבצע "עם כלביא" לפני שמונה חודשים, הפעם זו מלחמה על "הכול או לא כלום".
בהצהרות פומביות אמריקניות וישראליות מודגש כי השגת המטרה תלויה הן בהצלחה הצבאית והן ביכולתו של העם האיראני לצאת במועד המתאים ולקחת את השלטון בכוח. אני מקווה שאמירות אלה לא משקפות את התפיסה האמיתית של ארצות הברית וישראל, שכן בנוסף לשני מאמצים אלה נדרשת גם פעולה נוספת. פעולה נוספת משמעותה שכוחות מזוינים מתוך איראן או לאורך גבולותיה יפעלו בכוח צבאי קרקעי. לא מדובר בכוחות אמריקנים או ישראלים אלא בשילוב של שני גורמים.
הראשון והפחות משמעותי הוא מיליציות כורדיות הנמצאות בעיראק על הגבול עם איראן. אין חולק על יכולת הלחימה שלהם ועל המוטיבציה של הלוחמים (והלוחמות) שלהם. הגורם החשוב יותר הוא כוחות צבא איראנים. לא מדובר בשלב זה על משמרות המהפכה, שמפקדיהם מאופיינים בנאמנות מוחלטת למשטר. מדובר על "הצבא האיראני הרגיל" הצבא שהיווה "בשר תותחים" במלחמת עיראק-איראן בשנות השמונים ושמופנה בדרך כלל למשימות "משעממות", למשל הגנה על הגבולות הרחק ממוקדי השלטון.
ויחד עם זאת, מדובר בעשרות אלפי חיילים שיש להם נשק, טנקים וארטילריה. אם חלק מכוח זה יצטרף למהפכה, אזי בנוסף לתקיפות האמריקניות והישראליות ובנוסף להמונים שיצאו לרחובות עשוי להיווצר איום ממשי על השלטון.
כדי שמאמץ זה של מיליציות כורדיות ושל חלק מהצבא האיראני יהיה אפקטיבי נדרש תאום גבוה בינם לבין האמריקנים. התיאום אמור היה להתחיל לפני חודשים רבים, ולפחות לפני חודשיים, ונקווה שכך קורה. לא מספיק ליצור בקרב מפקדים מסוימים של כוחות אלה נכונות להסתכן ולהצטרף למערכה, נדרש תיאום אופרטיבי מדויק. למשל, אם מפקד חטיבה משוריינת של הצבא האיראני "הרגיל" מוכן להסתכן ולנסות להשתלט עם כוחותיו על עיר כלשהי או מתקן צבאי חשוב שהוא ידע שהוא יקבל סיוע אווירי אמריקני יעיל בזמן אמת.
כפי שקרה לא פעם במהפכות, כל שנדרש הוא פעולה צבאית אחת מוצלחת על ידי כוחות אופוזיציה כדי ליצור תמיכה רחבה של כוחות רבים אחרים, שבשלב זה מעדיפים שלא לקחת סיכון, ואז המהפכה מתפשטת במהירות כאש בשדה קוצים.
בשלב זה כאמור איננו יודעים אם מתקיים מאמץ אמריקני חשאי במטרה לגייס גורמים פנימיים באיראן שיש להם יכולת צבאית. יש לאמריקנים ניסיון רב שנים במאמצים כאלה, ולא כולם צלחו. זכור היטב הכישלון האמריקני הגדול בקובה בשנת 1962. האמריקנים סייעו לגורמי אופוזיציה שהיו בגלות לחזור בספינות לקובה למקום שנודע כ"מפרץ החזירים". השלטון הקומוניסטי של פידל קסטרו וצבאו הנאמן ניצחו בקלות את הפולשים וגרמו לארצות הברית מבוכה רבה. מצד שני היו גם הצלחות אמריקניות, למשל בפנמה, בגרנדה וב-1999 בקוסובו.
לסיכום: שילוב של תקיפות אוויריות יחד עם ציפייה שהאוכלוסייה תצא שוב לרחובות לא תשיג את המטרה. רק הצטרפות של מיליציות חמושות בתוך איראן או ממדינות שכנות (עיראק ואולי אזרביג'אן) יוסיפו את "הגרוש ללירה" ויצרו ביחד את המסה הקריטית הנחוצה.