מלבד העיסוק התקשורתי שמתאר את האירועים באיראן, במפרץ בכלל ולצערנו גם את הפגיעות בנפש בישראל עולה סוגייה חשובה יותר, והיא כיצד תסתיים המערכה, ויותר חשוב - האם נוכל להשפיע על תוצאת המערכה.
מספר התרחישים האפשריים הוא רב אך ננסה לצמצם אותו לארבעה בלבד, מהגרוע ביותר לטוב ביותר.
התרחיש הגרוע: המלחמה באיראן מתארכת ומסתבכת. השלטון באיראן מראה יציבות ונחישות, ניסיונות ההתקוממות של האוכלוסייה מדוכאים כפי שקרה בתחילת ינואר. התוצאה הצבאית של השמדת יכולות צבאיות הושג רק בחלקו. בשלב מסוים, וכתוצאה מביקורת רבה מבית, מסכים טראמפ לסיים את המערכה ולהגיע עם המשטר באיראן להסכם שיעסוק בסוגיית הגרעין בלבד.
ההסכם יהיה משופר בהשוואה לסכם ב2015 אבל ישאיר בידי איראן הן את המתקנים הגרעיניים והן את היכולת והזכות בעוד שלוש שנים לחזור ולהעשיר אורניום לרמה נמוכה של 3.67 אחוז. ובתמורה על "הוויתורים האיראנים" תסיר ארצות הברית בהליך הדרגתי את הסנקציות.
התרחיש הרע: דומה לתרחיש הראשון בהבדל משמעותי אחד - ארצות הברית וישראל הצליחו להשמיד חלק משמעותי מאד מהכוח הצבאי האיראני בדגש על פגיעה בטילים בליסטיים, במשגרים וביכולת ייצור. לאיראן לפי תרחיש זה יישארו בסוף המלחמה 20-40 משגרים לערך ופחות ממאתיים טילים. יכולות ייצור הטילים ייפגעו משמעותית.
התרחיש הטוב, התרחיש המצוין - והבעיה שבניהם
התרחיש הטוב: השלטון באיראן מצליח לשרוד אך נאלץ לקבל הסכם שכולל גם וויתור מוחלט על פרויקט הגרעין (לרבות השמדת המתקנים), וויתור על החזקת טילים לטווח של מעל 300 ק"מ והפסקת התמיכה בחיזבאללה, שהצטרף הלילה למערכה, ובמיליציות בעיראק.
התרחיש המצוין: בלחץ משולב של תקיפות אמריקניות- ישראליות ומרד של ההמון השלטון באיראן קורס. עולה שלטון אחר שלא מונהג על ידי כוהני הדת. איראן הופכת למדינה דמוקרטית, חילונית ופרו מערבית.
העם באיראן לא יסתפק בפחות מהתרחיש הרביעי. ישראל תשמח אם תרחיש ארבע יקרה אך תדע לחיות גם עם תרחיש שלוש. תרחיש שתיים מייצר מצב ביטחוני טוב יותר מאשר המצב שהתקיים עד שבת בבקר - אך הוא ייחשב בישראל כהחמצה גדולה.
אז מה הבעיה? הסכנה היא שארצות הברית עלולה להסכים במצב מסוים לסיים את המלחמה לפי תרחיש שתיים או אפילו אחד.
תרחיש גרוע זה עלול לקרות אם יתקיימו במצטבר ארבעה תנאים: המשטר האיראני יפגין יכולת עמידה מרשימה גם נגד ההתקפות האמריקניות והישראליות וגם נגד ההמון; ארצות הברית תספוג מספר מפלות טקטיות, כמו נפילת טייסים בשבי או הטבעת אונייה גדולה; הלחץ הפוליטי נגד "מלחמת הברירה המיותרת" ילך ויגדל בארצות הברית, לרבות בקרב הבייס של הנשיא; התנאי הרביעי הוא שאיראן תצליח להקים מנהיגות אשר תחליף את חמינאי ואשר תשדר סוג של מתינות ונכונות להגיע להסכם.
ארה"ב נכוותה במזרח התיכון - אך איראן היא סיפור אחר
האם יש דרך להבטיח כי התוצאה תהיה תרחיש ארבע, התרחיש המצוין? באופן תיאורטי התשובה היא חיובית. אם ארצות הברית הייתה מוכנה להפעיל בשלב מסוים גם כוחות יבשה השלטון האיראני היה מתמוטט בוודאות. הרתיעה האמריקנית מלעשות זאת מובנת, היא תוצאה של 40 שנות כישלון בוויטנאם, עיראק ואפגניסטאן. אבל! ניתוח מקצועי היה מראה בבירור כי מצד אחד יש מכנה משותף לשלוש זירות אלה בהן נכנעו האמריקנים לבין איראן.
ארצות הברית כשלה בוויטנאם, עיראק ואפגניסטאן לא משום שלא הצליחה לכבוש את המדינות האלה (או את רוב שטחן) אלא משום שבכל שלושת המקרים האוכלוסייה המקומית שנאה את ארצות הברית, שנאה את המערב ואת ערכיו ולכן התגייסה נגד הכוחות האמריקנים. איראן היא שונה! לרוב המוחלט של הציבור באיראן, לרבות המיעוטים- הכורדים, האזרים והבלוצ'ים יש הערצה ואהבה לתרבות המערב.
האיראנים יתמכו בכוחות הצבא האמריקנים הרבה יותר ממה שהגרמנים במערב גרמניה קיבלו את הצבא האמריקני ב1945 ובשנים שבאו אחריו.
היות שארצות הברית לא תפעיל כוחות יבשה משלה, כל מה שנותר לנו הוא לנסות לשכנע הן את מדינות המפרץ, ובעיקר את ארצות הברית שכל תוצאה פחות מתרחיש ארבע תהיה החמצה היסטורית בלתי נסבלת. טועה מי שחושב שהשארת המשטר האיראני על כנו, גם אחרי שיאבד את כל נכסיו האסטרטגים יביא לשקט ושלווה במזרח התיכון.
למשטר האיראני הנוכחי יש מאפיינים נוראיים אך חייבים להבין שיש לו גם "סבלנות אסטרטגית". אם יוותר על כנו, תיוותר גם האידיאולוגיה המסוכנת, וכעבור זמן הוא ימצא את הדרך לחזור לזעזע את האזור.
יש לטראמפ הזדמנות להיות "צ'רצ'יל" של המאה ה21, האיש שהציל את העולם מהרודנות הנאצית. להיות "צרציל" זה הרבה יותר מאשר פרס נובל לשלום.