ניסיון ההפיכה באיראן נכנס לתקופה שהיא מעין קיפאון. מצד אחד המפגינים לא מרימים ידיים וממשיכים בהפגנות, חלקן אלימות, ומצד שני השלטון מסרב למצמץ. בניגוד לימים הראשונים בהם נקט השלטון איפוק מקסימלי, הרי שבשבוע האחרון הוא מורה לכוחות הביטחון לפתוח באש חיה. התוצאה היא מאות ואולי אלפי הרוגים.
לפני שנעריך את הסיכוי של המהפכה להצליח, מן הראוי שנבין את הגורם העיקרי שמאפשר לשלטון האיראני לשרוד 47 שנים ולעמוד בהצלחה כנגד מספר ניסיונות הפיכה בעבר.
מרגע שהוקמה הדיקטטורה האסלאמית באיראן ב-1979, הבינו ראשיה כיצד לבנות שיטה שתהיה עמידה כמעט לחלוטין נגד אופוזיציה. האיראנים למדו היטב כיצד קרו הפיכות ומהפכות לאורך המאה ה-20. ברוב המקומות בעולם בהן ההפיכות הצליחו - בדרום אמריקה, באפריקה, במזרח אירופה ובמזרח התיכון הדבר התרחש היות שהצבא באותה מדינה היה מוכן להחליף צד ולפעול נגד השלטון אליו היה כפוף.
דיקטטורים נוהגים להקים ארגון בטחון פנים יעיל ונאמן - השטאזי במזרח גרמניה, הסקירוריטא ברומניה, הנ.ק.ו.ד בברית המועצות של סטלין, וארגונים דומים רק עם שם אחר בכל מדינה אחרת. ארגוני בטחון פנים אלה מסוגלים להטיל מורא ופחד על האוכלוסייה ונאמונותם לשלטון היא מוחלטת. במקביל אליהם יש לכל מדינה צבא. נאמנות הצבא היא כמובן גם לשלטון אבל גם לעם, למדינה וכמובן לעצמו. כשמתחיל ניסיון המהפכה הצבא בדרך כלל עומד בצד, אלא אם כן הוא יוזם את המהפכה ,כפי שהיה במצרים ב-1952, כאשר קבוצת קצינים בפיקוד גמאל עבדל נאצר הדיחה את המלך פארוק ושינתה את שיטת השלטון במדינה.
ואז, כאשר נראה לצבא כי הכף נוטה לטובת המפגינים, או כאשר השלטון מפעיל אלימות קשה נגד אזרחים, משנה הצבא את עמדתו מנאמנות לשלטון לנאמנות למהפכנים. כך קרה ברומניה ב-1987, במצרים ב-2011 ובהרבה מקומות נוספים. במילים אחרות, הצבא, שהוא גדול וחזק מארגוני ביטחון הפנים, מסוגל במקרים רבים להטות את הכף נגד השלטון.
האיראנים הבינו תופעה זו מראש ולכן דאגו להקים באיראן שני צבאות. צבא אחד הוא הצבא העממי "הרגיל" שאמור להיות בעיקר "בשר התותחים" במצב מלחמה, בדיוק כפי שקרה לו במלחמת איראן-עיראק במהלך שנות ה-80. ליד צבא גדול אך פרימיטיבי יחסית זה הוקם צבא נוסף - משמרות המהפכה. משמרות המהפכה אינם משמר נשיאותי או כוח ביטחון פנים קטן. זהו צבא לכל דבר שיש לו חיל אוויר, חיל ים וכוחות יבשה. הוא חזק בהרבה מהצבא הרגיל ומצויד במיטב האמצעים הטכנולוגיים. מפקדיו של צבא זה נהנים מפריבילגיות מרחיקות לכת, דבר שמבטיח את נאמנותם לשלטון.
כאשר מתקיים ניסיון להוביל מהפכה באיראן, הרי שמשמרות המהפכה הם אלה שיודעים כיצד לדכא אותו. יותר מכך - בשל עוצמתם הצבאית הגבוהה, מצליחים משמרות המהפכה להרתיע את גורמי הצבא "הרגיל" מלתמוך במורדים, גם אם היו רוצים לעשות כן.
על כן, החסינות של השלטון באיראן כנגד מהפכות גבוהה יותר מאשר דיקטטורות רבות אחרות. ובכל זאת נראה כי הפעם, ובניגוד לעבר, יש למיליונים שיוצאים נגד המשטר סיכוי להצליח. יש לכך סיבות רבות ועיקרן הן שלוש: המצב הכלכלי הקשה שסחף למחאה גם גורמים רבים שעד כה נמנעו ממנה, החולשה שהשלטון הפגין בשנתיים האחרונות כאשר איבד את תומכיו המסורתיים - הנשיא אסד בסוריה, וחיזבאללה שהוכה קשה ולא הצליח להתמודד עם התקיפות הישראליות. הסיבה השלישית היא העמדה הברורה של נשיא ארה"ב טראמפ לטובת המפגינים וההבטחה שנתן לבוא לעזרתם אם השלטון באיראן יהרוג בהם.
העמדה האמריקנית התקיפה אכן נותנת רוח גבית למפגינים, אך גם עלולה להיות הגורם לאכזבה הגדולה אם ארה"ב לא תכבד את הבטחתה. האמירות המתרות של טראמפ כלפי השלטון באיראן נוסחו כאולטימטום - אם תתחילו לירות באזרחים אנחנו נפעל. וכאן הבעיה. אולטימטום עלול לאבד במהירות את משמעותו אם לא יתורגם למעשה. נראה כי טראמפ מתחיל להסס, תקיפה באיראן לא נראית פתאום כדבר קל, פשוט ואפקטיבי, ומצד שני יש חשש שהשלטון באיראן, כשיהיה עם גבו לקיר עלול הפעם להגיב בטילים נגד מטרות אמריקניות (וישראליות).
הצלחת המהפכה הפעם תלויה יותר ויותר בפעולה אמריקנית. אם זו לא תתרחש תוך כשבוע, יש חשש שהמהפכה תגווע. ביממה האחרונה נראה לפתע "טוויסט בעלילה". ארה"ב מביעה נכונות להיכנס לדיאלוג עם איראן, ועל מה? על תכנית הגרעין. שיחות עכשיו על תכנית הגרעין, נושא שנידון בין המדינות לפחות 13 שנים הוא לא הנושא הדחוף והבוער. ולכן, אם תיפול ארה"ב למלכודת הזו, תיכנס לדיאלוג עם איראן, דיאלוג שמשמעותו דחייה או אף ביטול של פעולה צבאית שתכליתה לסייע למפגינים, היא תנחית בכך מכת מוות על סיכויי המהפכה להצליח.