ההחלטה האמריקנית להפעיל מצור ימי על איראן היא צעד נכון ואף הכרחי. אם הדבר לא היה קורה היה נוצר מצב בו איראן הייתה, לפחות בינתיים, המרוויחה הגדולה מהמצב. מצד אחד הפסקת אש שמתאימה לה, ומצד שני היו נוצרים במיצר הורמוז כללי משחק הכוללים שמטיבים עם איראן ונותנים לה שני סוגי הכנסות: מנפט שהיא מייצאת ומדמי "פרוטקשיין" שהיא הייתה גובה מאחרים.
במצב שנוצר ייתכנו כנראה שני תרחישים: האחד, איראן תוותר. כבר היום ניתן לשמוע אמירות איראניות כי אם יתקיים המצור הימי נגדם אז אף אחר אחר לא יוכל להפליג במפרץ. המשתמע מהאמירה הזו שאיראן עשויה להסכים לחזור למצב של טרם המלחמה לפיו השייט דרך מיצר הורמוז יחזור להיות חופשי לכל, ובתמורה ארה"ב תסיר את המצור הימי.
אם כך יהיה אז הפסקת האש השברירית כנראה תישמר גם אם לא יחודש בקרוב המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן. שני הצדדים, ארה"ב וישראל מחד ואיראן מאידך יתמודדו עם השאלה לטובת מי פועל הזמן, שמשמעותו מי מתחזק פוליטית, כלכלית וצבאית יותר מהאחר. איראן כנראה תוותר על שיקום חיל האוויר וחיל הים שלה אך תעשה מאמץ עליון לבנות מחדש את מערך ההגנה האווירית, ומעל לכל - לחדש את יכולת הייצור של טילים בליסטיים ושל משגריהם. זה יהיה כאמור סטטוס קוו שברירי אך הוא יוכל להחזיק מעמד חודשים ספורים או יותר.
התרחיש השני הוא שאיראן לא תוותר. היא לא תסכים להחזיר את חופש השייט המלא למפרץ הפרסי תמורת הסרת המצור האמריקאי. במקרה כזה תנסה איראן לשבור את המצור האמריקאי בדרכים שונות. הדרך הראשונה היא מדינית. מי שעלול לסבול מהמצור הימי על איראן הן גם הודו וסין שרוכשות מאיראן חלק ניכר מהנפט שלהן. מתח בין שתי אלה לארה"ב יכול לסייע לאיראן. הדרך השנייה היא כמובן אלימה יותר- לשלוח ספינות איראניות דרך המיצר בתקווה שארה"ב תהסס או תמנע מלהטביע אותן. מהלך כזה או דומה לו עשוי לשבור את הפסקת האש השברירית ולהחזיר את כל הצדדים, כולל ישראל למעגל המלחמה.
אם כך יקרה, יש לקוות שהנשיא טראמפ יהיה נאמן להבטחתו לפגוע בתשתיות האזרחיות באיראן, ובעיקר באלו של סקטור האנרגיה. הלקח עד כה מהמלחמה מראה שפגיעה ביכולות צבאיות, קשה ככל שתהיה לא מערערת את יסודות המשטר. כל עוד יש חשמל במדינה, כל עוד משק האנרגיה פועל על הכנסותיו הגדולות וכל עוד התחבורה באיראן מתנהלת כמעט כרגיל, השלטון מרגיש חזק ומוכן לשלם מחירים רבים.
פגיעה בסקטור האנרגיה, קודם כל בתחנות כוח ואחר כך אם צריך במתקני הנפט של איראן עשויים על פני זמן להביא את השלטון באיראן או לקריסה או להתגמשות. אכן, הסיכונים והמחירים שפעולה כזו תביא הם עצומים וכוללים בעקר ארבעה תחומים: אחד, איראן תגיב במלוא העוצמה שיש לה נגד סקטור הנפט במדינות אחרות באזור, דבר שעלול ליצור משבר אנרגיה שיימשך שנים. שתיים, רוב מדינות העולם, מסין, רוסיה והודו ועד רוב מדינות המערב תצאנה בחריפות נגד ארה"ב, דבר שעלול להאיץ את הליך פירוק נאט"ו. שלוש, איראן תבין שאין לה מה להפסיד ותנסה לייצר נשק גרעיני במהירות הרבה ביותר. ארבע, פגיעה אנושה במשק האנרגיה באיראן תדון את אוכלוסיית איראן כולה למשבר כלכלי- הומניטארי שיימשך שנים רבות.
ולמרות הסיכונים הרבים, נראה שאם איראן תנסה לשבור את המצור האמריקאי בכוח ומצב המלחמה יתחדש, לא תהיה לארה"ב (ולישראל) שום ברירה אלא להרחיב את המערכה גם לתחום סקטור האנרגיה. במשבר האמריקאי-איראני ניתן לזהות דפוס דומה למה שקרה בין ארה"ב ליפן לפני 85 שנה. איראן כיום, כמו יפן אז לא הייתה מוכנה להיענות לתביעות אמריקאיות, שכן הדבר גבל בהשפלה לאומית. הנכונות של יפן להתעמת חזיתית עם ארה"ב חייבה את ארה"ב לא רק לצאת למלחמה טוטלית אלא גם לעשות הכול, כולל הפלה של שתי פצצות אטום כדי להכניע את המשטר, וכל זאת תוך תקווה שבטווח הארוך התוצאה תהיה יותר טובה גם לארה"ב וגם לאזרחי יפן. איני חושב שארה"ב שוקלת להשתמש בנשק גרעיני באיראן, וגם אין בכך צורך, אבל מול התרסה איראנית אפשרית אזי הרס משק האנרגיה באיראן הוא צעד דומה בעוצמתו.
בשלב זה הכדור לא במגרש האמריקאי אלא במגרש האיראני. אם האיראנים יסכימו להחזיר את המצב במפרץ הפרסי לקדמותו, יהיה בכך הישג ראוי לארה"ב, הישג שגם ימתן את ההתנגדות לטראמפ באירופה ובארה"ב עצמה, יוריד את מחירי הנפט וישדר רגיעה יחסית. אך אם איראן תנסה לשבור את המצור בכוח, נהיה עדים להסלמה, אשר בטווח הארוך עשויה לשרת את כולם, כולל את ישראל.