שלושה שבועות אחרי תחילת המלחמה וקולות תסכול עולים גם בארה"ב וגם בישראל. שתי טענות נשמעות בישראל כלפי הממשלה והצבא. "הבטחתם ותארתם איך ההצלחות שלנו הן בהגנה והן בהתקפה הן נהדרות", אומרים.
אמירות אלה לא משקפות את המציאות כפי שאזרחי המדינה חווים גם מול איראן - וגם מול לבנון. הטענה השנייה היא שהגורמים הבכירים ביותר מתרברבים על ההצלחות המדהימות, אבל חוזר החשש ששוב נראה כי מדובר על "הבטחות ללא כיסוי" - בדיוק כפי שכתב דני סנדרסון כבר לפני עשרות שנים.
קל לפנות לארכיון ולקרוא מה הבטיחו המנהיגים במלחמה בעזה (פסע מניצחון מוחלט), מה הבטיחו באוקטובר 24 אחרי ההסכם עם לבנון ומה הבטיחו לפני 9 חודשים בסיום מבצע "עם כלביא". בכל הפעמים, וגם במקרים רבים נוספים בעבר כללו ההבטחות שיפור בטחוני לשנים רבים קדימה. "בעתיד האויב לא יוכל ולא ירצה לחזור ולהתעמת עם ישראל", טענו.
שתי התופעות שהוצגו כאן - הבטחות ללא כיסוי ודברי רהב טרם ההצלחה הובטחה הן תופעות היסטוריות מוכרות מימים ימימה. לגבי התופעה הראשונה נזכיר את מטרתו של נפוליאון לכבוש את רוסיה ב-1812.
הוא היה בטוח שמטרתו תושג בשל שתי סיבות: האחת, כי זה מה שהוא, נפוליאון המצביא הכל יכול רוצה. הסיבה השנייה - צבאו גדול וחזק מהצבא הרוסי. הסתבר במקרה הזה, כמו עוד רבים בהיסטוריה שטרם יוצאים למהלך גורלי אמורים המנהיגים לבחון את כל ההנחות שלהם, לרבות אלה הסמויות. כאלה שהם לא מודעים להן עד אשר מישהו מקציניהם יסב את תשומת ליבם.
כך נמנע נפוליאון לתת את דעתו לנושאים הבאים: גודלה של רוסיה, מזג האוויר בה והצורך לכלכל צבא כה אדיר במשך חודשים. בקשר לכלכלה הוא הניח שאוכל לצבאו יילקח מהשטחים החקלאיים העצומים של רוסיה. הוא לא חשב שישנה אפשרות שהרוסים ישתמשו באסטרטגיה של "אדמה חרוכה" וישרפו את שדותיהם שלהם כדי שלא יאפשרו את הכלכלה של הצבא הצרפתי הגדול.
ההנחה השנייה של נפוליאון הייתה כי אם וכאשר צבאו הגדול יכבוש את מוסקווה, לא תהיה לצאר הרוסי ברירה אלא להיכנע. בפועל היה הצאר אלכסנדר בסנט פטרבורג כאשר נפוליאון כבש את רוסיה וסרב להיכנס למשא ומתן. מזכיר לכם משהו? כך או אחרת, המלחמה הסתיימה בתבוסה נוראית של צבא נפוליאון, כאשר רק חלק קטן שרד את המלחמה.
דברי הרהב כי ההצלחה מובטחת, ובכן זו תופעה חדשה יחסית שהחלה במאה העשרים. כדי שאזרחי שמדינה מסוימת יתמכו בצעדי הממשלה נוצר צורך להבטיח להם ולשכנע אותם כי הניצחון מובטח, כי המלחמה תהיה קצרה מאחר והמחירים בנפגעים יהיו קטנים וכי המחיר הכלכלי של המלחמה יקוזז מהר בעקבות הניצחון, השגת משאבים נוספים על חשבון האויב. מנהיגים כמו טראמפ או נתניהו חייבים לדבר בביטחון על ההצלחות וזאת כדי לשמר תמיכה ציבורית. כך עושים גם ראשי הצבא כאשר מדגישים עובדות של תשומה (כמה מטרות תקפנו, כמה שיגורי אויב סיכלנו) ולכן מכאן להגיע למסקנה כי אנחנו מנצחים, וזו כמובן טעות.
איני יודע בשלב זה כיצד תסתיים המלחמה ומתי זה יקרה. אם נתוני דובר צה"ל בנוגע להשמדת מטרות טילים בליסטיים, משגרים, טילים ויכולות ייצור הם מוגזמים רק בעשרים אחוז, אזי סיום המלחמה היום בהסכם עם איראן הוא אינטרס ראוי, אפילו אם ההסכם יכלול רק את נושאי הגרעין, נושאים שבם גילו האיראנים גמישות ממש עד פרוץ המלחמה.
הטילים יהיה פחות משמעותי מול ההישגים והנושא השלישי - חיזבאללה לא מהווה ולא יהווה בעתיד איום קיומי. יותר מכך, אפשר להיות מרוצים מהשגת חלק מהמטרות כך למשל, אנו דורשים מממשלת לבנון זה שנים לפרק את חיזבאללה. הם לא מסוגלים כיום לעשות זאת אבל ממשלת לבנון מסוגלת בהחלט לגרש את שגריר איראן בלבנון, כפי שעשתה ואם תצליח בעתיד לחסום את נתיב הכסף שבו איראן מעבירה כסף לחיזבאללה, ואם תצליח לחוקק חוקים שישללו זכויות של אנשי חיזבאללה - נגיע בעתיד למציאות טובה.
ופה הגענו לנקודה הפוליטית. האינטרס של נתניהו הוא שמלחמה כלשהי תתקיים עד הבחירות. לפני 500 שנה הציג ניקולו מקיוואלי לעולם את הטענה המטלטלת הבאה: כדי להמשיך לשלוט חייב המנהיג לפעול רק לפי האינטרס האנוכי של עצמו, אבל הוא לא יכול לומר זאת בגלוי, ולכן הוא חייב לשקר. לעשות בפועל א' אך לעשות את ב'. ראו את הנאום של נתניהו בכנסת לפני שבוע. הערך אותו העלה על נס הוא האחדות, היכולת להילחם כלנו שכם אל שכם אך המקביל לקדם במהירות חלק ניכר מחוקי המהפכה המשפטית והחרדית. נתניהו מיישם את הצעות מקיוואלי בכישרון- לקדם אינטרס אישי על לדבר על דברים אחרים.