ועדת החקירה הממלכתית לחקר פרשות הצוללות וכלי השיט בראשות השופט גרוניס פרסמה מסקנות כלליות בנוגע לתהליכים ונהלים. האופן הכוללני של ניסוח המסקנות עלול ליצור תמונה מעוותת לפיה "כולם לא בסדר" וכי תהליכי רכש לא תקינים היו קיימים תמיד.
המציאות שונה לגמרי. התהליכים שקדמו לקבלת החלטות במערכת הביטחון בנוגע לבניין הכוח של צה"ל התנהלו במשך שנים באופן מקצועי ובעזרת מתודולוגיה סדורה. בולטת מאד הייתה הדרך שצה"ל גיבש את התכניות הרב שנתיות שלו, תכניות בניין הכוח לחמש השנים הבאות. שיאו של התהליך היה סדנה מטכ"לית הנמשכת כמה ימים. ניתן להשוות את שיא התהליך למצב שבו אדם מתכוון לטוס לחו"ל לתקופה ארוכה ויכול לקחת איתו רק מזוודה אחת עם 20 קילו. הוא מניח על המיטה בגדים, מעילים, נעליים, ספרים ומוצרים נוספים שמשקלם הכולל הוא 40 קילו. כל החלטה שלו לשים במזוודה חפץ מסויים במשקל מסויים משמעותו שחפץ אחר לא ייכנס.
בתהליך כזה של אלופי המטה הכללי יכולים המשתתפים לראות הן את התמונה הכללית והן את המחיר האלטרנטיבי - כל החלטה לכלול בתקציב או בתכנית הרכש יכולת מסויימת משמעותה לוותר על משהו אחר.
התהליכים הטובים והנכונים התקלקלו באמצע העשור הקודם, ברגע שראש הממשלה, בעזרת מקורביו, החל לבחוש בקלחת, ובעיקר בכל הקשור לחיל הים. למעשה מדובר על לפחות שש פרשות שונות: החלטה להגדיל את מספר הצוללות מ-6 ל-9; החלטה נמהרת להתחיל להחליף צוללות; ההחלטה לרכוש דווקא מטיסנקרופ 4 ספינות להגנת המים הכלכליים; ההחלטה לאשר לגרמניה למכור צוללות מתקדמות למצרים; הניסיון המוזר של בן הדוד של נתניהו לשכנע את ועד העובדים של מספנות חיל הים, ומעל לראשו של הבעלים של המספנות (צה"ל) להפריט לטיסנקופ את המספנות; והפנייה של ראש הממשלה לגרמניה בבקשה לקנות לחיל הים ספינות נצ"ל (נגד צוללות) ומבלי ששר הביטחון, הרמטכ"ל וכנראה גם מפקד חיל הים יודעים על כך.
הייתי בין האנשים שהצטרפו לפנייה לבג"ץ בבקשה שיורו לממשלה לענות מדוע לא ייבדקו סוגיות אלה. בכל שש הפרשות היה פער לא סביר בין התהליכים אותם הכרתי היטב ככראש אג"ת וכראש מל"ל, לבין מה שלפחות נחשד שקרה. בהחלטת בג"ץ אני אפילו מצוטט כאשר טענתי בנוגע לפרשה השישית כי פניית ראש הממשלה לגרמניה בבקשה לקנות ספינות נצ"ל, מבלי להתייעץ עם גורמי הביטחון היא דומה למצב בו ראש הממשלה יבקש לקנות עוד טייסת אף 16 מבלי שמפקד חיל האוויר והרמטכ"ל יודעים על כך.
הפתרון היחיד
המלצות הביניים הללו של ועדת גרוניס מתחמקות מלהפנות אצבע ברורה כלפי הגורם העיקרי ששיבש את התהליך, אך גם הניסוחים הזהירים של הוועדה לא מסתירים את נטייתו של נתניהו כבר אז, הרבה לפני השבעה באוקטובר, לקבל החלטות בעצמו תוך הקשבה הולכת ופוחתת לדעתם של אנשי המקצוע.
חלק מהמלצות הביניים של הוועדה נכונות לדעתי וחלקן שגויות, אך מן הנכון לשים לב להערה החוזרת על עצמה ולפיה הקבינט מתגלה שוב ושוב כחותמת גומי ולא כגוף הממלא את תפקידו האמיתי.
יחסי הקבינט מול צה"ל אמורים להיות דומים ליחסים שבין דירקטוריון של חברה ציבורית להנהלת החברה. לפי אנלוגיה זו הרמטכ"ל הוא "מנכ"ל החברה שנקראת צה"ל" ואילו הקבינט הוא הדירקטוריון שאמור לפקח עליו ולאשר לו תכניות עקריות. בפועל הקבינט עוסק במקרה הטוב באישור תכניות להפעלת הכוח, אך מתחמק לגמרי מאחריותו לבניין הכוח.
טוענת ועדת גרוניס, ובצדק, כי כאשר מתכנס לעיתים רחוקות הקבינט כדי לאשר פרויקט הצטיידות גדול, אין לו למעשה יכולת אמיתית לשפוט את הדברים, שכן הוא אינו רואה את המחיר האלטרנטיבי של עסקה מסויימת (מה לא נרכוש כאשר נרכוש דווקא מוצר מסוים).
הפתרון היחיד והנכון, בהשוואה לדירקטוריון של חברה שמתנהל כהלכה, הוא שהקבינט יאשר פעם בכמה שנים את כל התכנית הרב-שנתית של צה"ל, ופעם בשנה את התכנית השנתית.
כדי שתהליך זה יתקיים נדרש הקבינט להקדיש שלושה-ארבעה ימים לדיון מעמיק, כאשר הן יועצי השרים והן הטלפונים שלהם נמצאים רחוק. זו דרישה שממש, אבל ממש לא מתאימה לתרבות הפוליטית הקיימת בישראל.
לא רק שהמוטיבציה של השרים היא לעסוק בדברים אחרים המתגמלים פוליטית ותקשורתית באופן מיידי, אלא שהם גם מעדיפים שלא לשאת באחריות הכרוכה בקבלת החלטות גורליות על מבנה הכוח של הצבא. נוח מאד לפוליטיקאים שהאחריות תישאר בידי הרמטכ"ל, ואז כאשר נחשף פער או מחסור במענה מבצעי מסוים יש רק אשם אחד.