נאחז באוויר מעל עיי חורבות: המותג הישראלי המצליח קורס לנגד עינינו

מי היה מאמין ששנתיים אחרי טבח 7 באוקטובר ייאלץ ראש ממשלת ישראל לטוס לניו יורק במסלול עקלתוני מפותל, לעקוף מדינות "עוינות" (כמו צרפת, ספרד ובריטניה) שבהן הוא עלול להיעצר, לוותר על עיתונאים ועל חלק מהפמליה במטוסו (כרגע לא ברור מה עלה בגורל המזוודות של הגברת), כדי שיהיה בו מספיק דלק שיבטיח את יכולת המטוס להגיע לנמל מבטחים בכל סיטואציה. אם היינו במערב הפרוע, פוסטר של בנימין נתניהו, בשחור־לבן, היה מודבק על דלתות הכניסה לכל מסבאה תחת הכיתוב "מבוקש, חי או מת".

באותו זמן בערך הגיע לאו"ם טיפוס מפוקפק עם חליפה חדשה וזקן ישן בשם אחמד א־שרע, שכינויו עד לאחרונה היה אבו מוחמד אל־ג'ולאני. הברנש הנ"ל הוגדר על ידי מחלקת המדינה האמריקאית כ"טרוריסט עולמי", והממשל העמיד פרס של 10 מיליון דולר על ראשו. ידיו מגואלות בכמות מסחרית של דם, והוא היה ממובילי הג'יהאדיסטים שלחמו נגד האמריקאים והמערב בשורות אל־קאעידה. בנוסף, הוא נחשב לאחד מתלמידיו המצטיינים של אבו מוסעב אל־זרקאווי הידוע לשמצה והקים בהמשך את "ג'בהת א־נוסרה", הסניף של אל־קאעידה בסוריה. כל השאר היסטוריה.

בזמן הקצר שא־שרע נשיא סוריה, כבר הספיקו להתווסף לעמוד הוויקיפדיה שלו המושגים "טבח בעלווים" ו"טבח בדרוזים". הספק לא רע, בסך הכל. ועדיין, הסורי הנ"ל הסתובב באו"ם כאפיפיור ביום כלולותיו, משתדל להיענות לביקוש הגבוה לתמונת סלפי עם שועי עולם, בעוד ראש הממשלה שלנו, מנודה בידי רוב העולם החופשי (וגם המשועבד), מואשם בפשעי מלחמה ובג'נוסייד.

כל זה, כאמור, מתרחש שנתיים אחרי הטבח הנורא ביותר שבוצע נגד יהודים מאז השואה. בתוך פחות משנתיים הצלחנו לעבור ממשבצת הקורבן למשבצת הצורר, כמעט בלי מאמץ. לא זו, אף זו: ערב הגעתו של נתניהו לאו"ם הצביעו 142 מדינות בעד הקמת מדינה פלסטינית. רק 10 התנגדו. ישראל מוחרמת כמעט בכל מקום, שמה הפך שם נרדף לפשעי מלחמה, רצח ילדים, ג'נוסייד ומה לא. ישראל, המדינה היהודית היחידה בעולם, שנלחמת על קיומה מיום היווסדה, מוצאת את עצמה במעמד כמעט נאצי בעיני רוב העולם. המושג "הניצחון המוחלט" החליף, בעיני חלק גדול מהעולם ומנהיגיו, את "מיין קאמפף". כן, זה עד כדי כך נורא.

אנחנו יכולים להתעטף בצדקתנו עד בוא המשיח, אבל המציאות נגדנו. כרגע, רוב בני האדם שחיים על כדור הארץ משוכנעים שאנחנו היורשים האמיתיים של הנאצים. הם רואים את הסרטונים מעזה, שאת רובם הציבור הישראלי לא רואה, הם לא מבינים את הסיטואציה, הם לא זוכרים מי התחיל, הם לא מתעניינים בשאלה מי הטובים ומי הרעים, הם שכחו את 7 באוקטובר, וכל מה שהם רוצים זה לא לשמוע מאיתנו. פשוט להעלים אותנו מחייהם.

האפקט של זה יכול להיות הרסני אף יותר מהפלישה של הנוח'בות לעוטף ב־7 באוקטובר. נצטרך הרבה יותר מגבורה והקרבה של ישראלים מדהימים כדי להדוף את זה. והכי מרגיז, שממש כמו ההתקפה של חמאס עלינו ב־7 באוקטובר, גם את המפולת הזו במעמדנו בעולם אפשר היה למנוע. בקלות.

אז נתניהו ינאם היום באו"ם. האנגלית תהיה כרגיל, משובחת. ההופעה תהיה משכנעת. בעיקר אותנו, כאן בבית. הוא ידגמן, כהרגלו, התקרבנות מרהיבה, יבצע כמה גימיקים, יראה מוצגים ויקבל מחיאות כפיים סוערות, בעיקר מהפמליה. דני דנון יגיד לו שהיה מצוין, מייק האקבי יתמוגג, והגברת תנופף לכל עבר מבועת הפוטושופ. ואחר כך הם יסעדו, כהרגלם, בצ'יפריאני (אם סידורי הביטחון יאפשרו את זה), אבל יקפידו שזה לא יצולם. וישראל תמשיך לשקוע לעבר "הניצחון המוחלט".

זעמו הקדוש של נתניהו על התמיכה העולמית הגורפת בהכרה במדינה פלסטינית מגוחך מאין כמותו. כמה קדוש, ככה פתטי. הרי לכולנו יש גוגל בסלולרי. ההצבעה הדרמטית באו"ם בתחילת השבוע לא הייתה הפעם הראשונה שבה הוכרז על תמיכה במדינה פלסטינית באותו אולם. הנה רשימה חלקית של הפעמים הקודמות: ב־24 בספטמבר 2009 התייצב שם ראש ממשלת ישראל והכיר בקולו, במהלך נאומו, בפתרון שתי המדינות ובהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. הוא עשה את זה שוב, באותו מעמד, ב־25 בספטמבר 2011. וגם ב־1 באוקטובר 2013. וגם ב־1 באוקטובר 2015 וגם ב־22 בספטמבר 2016. בכל הפעמים הללו קראו לראש הממשלה בנימין נתניהו.

הוא לא הסתפק באו"ם. הוא הכיר בפתרון שתי המדינות גם בנאום בר־אילן (14 ביוני 2009) וגם ב־6 באוקטובר 2013 במרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר־אילן, וגם ב־20 במאי 2015 בפגישה עם נציגי האיחוד האירופי, ואפילו בדצמבר 2016 בפורום סבן. אבל הוא לא הסתפק בהצהרות: הוא ניהל משא ומתן להסכם על בסיס שתי מדינות עם אבו מאזן בכמה סבבים ודרכים, האחרונה שבהן, בניצוחו של שר החוץ ג'ון קרי, הניבה מסמך טיוטה אמריקאי שכלל הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל ו"שתי בירות בירושלים". כשהאמריקאים ביקשו מהישראלים לאשר את המסמך הזה, הישראלים אמרו שאין בעיה, כי אבו מאזן ידחה. ואבו מאזן אכן דחה, כי הפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות.

בגלגול הנוכחי, אנחנו מצילים את הפלסטינים. הוצאנו את אבו מאזן מהקבר. מוחמד דף ויחיא סינוואר מחייכים מהגיהינום. הם לא חלמו שמה שהחל בטבח ברברי של נשים, ילדים וזקנים בישראל, יגיע למה שהגענו. כדי למנף את זה עוד יותר, ביצע חמאס השבוע מהלך גאוני והביע תמיכה בהצבעה באו"ם על הקמת מדינה פלסטינית "שבירתה ירושלים". במצב הדברים, כשהעולם לא בקיא בפרטים ולא מכיר את אמנת חמאס ואת תורתו הג'יהאדיסטית, נוצר מצב שהנה, כולם מסכימים לפתרון הצודק והבר קיימא הזה של מדינה פלסטינית, ורק ישראל מתנגדת. ישראל, הורסת המסיבות הקבועה של העולם החופשי, רוצחת הילדים ומשמידת העמים. כן, לכאן הגענו.

כפי שהדברים נראים כעת, בנימין נתניהו יהפוך בראי ההיסטוריה לבנימין זאב הרצל הפלסטיני. מי האמין ש"מבול אל־אקצא" הרצחני והברברי יניב, מקץ שנתיים, מבול מדיני של 142 מדינות, כולל בעלות בריתה החשובות של ישראל, שהצביעו בתחילת השבוע על הכרה במדינה פלסטינית עצמאית.

7 באוקטובר, יום האסון הגדול ביותר שקרה לנו מאז קום המדינה, עוד יהפוך ליום העצמאות הפלסטיני. פסל של נתניהו צריך להתנוסס בכל כיכר פלסטינית. איפה הם היו בלעדיו. ובמקביל, ביד השנייה, הוא הצליח להפוך את המותג "ישראל" לרדיואקטיבי, לגרור אותנו למעמד המשפיל והמחפיר בתולדותינו, להציב אותנו על הספסל האחורי בחצר הכלא, יחד עם קוריאה הצפונית ואיראן. אנחנו הצודקים המצורעים בהיסטוריה. וכל הזכויות שמורות לנתניהו. מה ששלו, שלו. המחיר ישולם על ידנו.

זוכרים שעד 7 באוקטובר הוא התפאר בזה שהצליח להוריד את הסוגייה הפלסטינית מסדר היום? אין מדינה פלסטינית, צהלו חסידיו, אף אחד לא מדבר על זה, אף אחד לא מתעניין בזה, אפילו הסעודים עומדים בתור להצטרף להסכמי אברהם בלי מדינה פלסטינית. ההתפארות הזו הייתה נכונה, לשעתה. ביבי באמת הצליח לדחוק ולהקפיא את הנושא הפלסטיני מסדר היום העולמי. הוא הגשים את התוכנית ההיא, שאותה תיאר בזמנו דובי ויסגלס, יועצו של אריאל שרון, בשפתו הציורית: להכניס את המו"מ עם הפלסטינים לצנצנת עם פורמלין.

הצנצנת הזו התפוצצה לנו בפרצוף ב־7 באוקטובר. יחד עם "מר ביטחון" ועם "מר כלכלה" גם העניין הפעוט הזה, של גונז המדינה הפלסטינית, התהפך על נתניהו. רק הוא מסוגל ליצור מצב שבו הם תוקפים אותנו, רוצחים את ילדינו, נשינו וזקנינו, מפגינים ברבריות ימי־ביניימית ומוקעים על ידי כל העולם - ויוצאים מכל הדבר הזה אחר כך כשאנחנו מואשמים בג'נוסייד ומוקעים בכל העולם כמצורעים.

האמירה הנושנה ההיא על נתניהו, כמי שתמיד ישלם את המחיר היקר ביותר, יריב עם המוכרים, ייזרק מהעיר ולא יקבל את הסחורה, התגשמה בדרך המפלצתית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. יחד איתו, גורשנו גם אנחנו.

בגדול, התחלפנו עם הפלסטינים. אנחנו לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות. ממדינה שאמרה "תמיד כן" ליוזמות שלום, והותירה את הסרבנות לצד השני, הפכנו למדינה שאומרת כן, אבל פועלת לא. הייתה לנו הזדמנות לסיים את המלחמה בעזה בזמן הנכון. היו לא מעט נקודות יציאה שאפשרו את החזרת החטופים וסיום השלב העצים של הקזת הדם. דילגנו על כל ההזדמנויות הללו, ולא מהסיבות הנכונות.

גם נתניהו יודע שחמאס הוכה מכה קשה, כמותה אף אויב של ישראל לא הוכה מעולם. הוא יודע שאין שום סכנה ל"עוד 7 באוקטובר". חמאס לא יוכל להשתקם, כי ישראל לא תחזור על טעויותיה, וצה"ל לא יחזור על טעויותיו ומחדליו בכל הקשור להגנה. אבל זה לא הספיק לנתניהו. המטרה האמיתית שלו אינה להציל את החטופים, אלא את עצמו. את הקואליציה והממשלה שלו. זו האמת העירומה והעצובה. במשך שנים ארוכות הוא נמנע ממלחמות, לא נכנס להרפתקאות, גידל, טיפח ומימן את חמאס, "הכיל" את חיזבאללה - ואת כל זה עשה כי האמין שזה טוב לשרידות שלטונו. עכשיו, כשהמצב התהפך, גם ביבי התהפך.

במילים אחרות, ישראל ממשיכה לדמם ולהתרסק בכל העולם, החטופים ממשיכים להינמק ולהיחנק במנהרות, הלוחמים ממשיכים להיהרג ולהיפצע, והמדינה כולה ממשיכה להתדרדר לתחתיות חדשות, רק כדי שהזמן ימשיך לעבור והבחירות הבאות יתקיימו כמה שיותר רחוק מ־7 באוקטובר 2023. הקול קול נתניהו, הידיים ידיהם של בצלאל ואיתמר. סמוטריץ' ובן גביר, ראשי הממשלה האמיתיים של ישראל. וככה זה גם נראה.

קצת אחרי ראש השנה התשפ"ו והמצב לא משהו: ביטחונית, הוסרו לא מעט איומים מעל ישראל, אבל אין מה לדאוג. הם יחזרו. האיראנים כבר משקמים את אתרי הגרעין, וחיזבאללה לא מתכוון להתפרק מנשקו. לא מומלץ לנוח על זרי הדפנה. במזרח התיכון מלחמות לא מסתיימות, הן רק מתחלפות. הבעיה היא המצב שלנו. שנתיים של מלחמה שחקו אותנו עד דק, בכל התחומים.

תדמיתנו הבינלאומית נראית עכשיו יותר גרועה מהמראה הפיזי של רצועת עזה. מה שנותר מהמותג הישראלי המצליח, הוא עיי חורבות. המשבר הזה לא דומה לשום דבר שהכרנו קודם. ההייטק נאבק מאבק חסר תקווה. לא רק לקוחות נעלמים, גם ספקים נעלמים. אף אחד לא מוכן לגעת בנו במקל ארוך. האקדמיה מבודדת. הכלכלה מוחרמת. הייצוא מתחיל לקרוס, הצמיחה הכי נמוכה בעולם המפותח. מכאן זה רק ילך ויחריף. שום דבר טוב, כמו שנוהג להגיד אביגדור ליברמן, לא מאיים עלינו. עכשיו מתכננים לגרש אותנו גם מהכדורגל האירופי. טוב, זה לפחות ימנע לא מעט עוגמת נפש אצל האוהדים. איך אמר נתניהו? ליגה אחרת.

במקום לחתוך את זה, להפסיק את הדימום ולהתחיל בשיקום, נתניהו ממשיך לחתור לאבדון. האנשים יבינו בקרוב שכל מה שתואר כאן יגיע לכיס של כולנו. בעצם, הגיע כבר מזמן. רמת החיים תמשיך לרדת. הכוחות המשמעותיים ימשיכו לעזוב למקומות ליברליים ודמוקרטיים יותר.

בסיבוב הבא, לא בטוח שהביפרים יתפוצצו בצד של אויבינו. לא בטוח שיהיה לנו כסף לממן את שגעת ההפצצות האזורית (אתמול הפציצו חיל האוויר וחיל הים פעם נוספת בתימן) והספחת (קדחת הסיפוח) המשיחית. זה עולה הון תועפות. מישהו צריך לממן את זה. החבר האחרון שלנו בעולם, דונלד טראמפ, שונא לממן הרפתקאות של אחרים.

השאלה הפופולרית ביותר ששואלים אותי בימים אלה (בהרצאות, במפגשים שונים, וגם דרך המדיה החברתית) היא "איך יכול להיות שיש לו 24 מנדטים בסקרים?". שאלה לגיטימית. בכל דרך חשיבה רציונלית, זה לא הגיוני.

הבן אדם שהגדיר את עצמו כ"מר ביטחון", הוביל אותנו לאחד האסונות הכבדים בתולדות העם היהודי. אסון שהכיל, מעבר לסבל האנושי הבלתי נתפס, גם השפלה קשה וחסרת תקדים. הבן אדם שהגדיר את עצמו "מר כלכלה", מפרק גם את הכלכלה. דירוג האשראי הורד כבר פעמיים, לראשונה בהיסטוריה. יוקר המחיה בשמיים. המדינה לא מנוהלת. שום דבר לא מתפקד (חוץ מצה"ל, המוסד והשב"כ, בהתעלמות ממחדל 7 באוקטובר). כל מה שהבטיח, עלה בעשן. על הסוגייה הפלסטינית כבר דיברנו. אז איך יכול להיות שיש עדיין 24 מנדטים שמצהירים שיצביעו ביבי?

ראשית, צריך להדגיש: מה שאזרחי ישראל מצביעים, זהו רצון העם. אפשר לא לאהוב את זה או לא להבין את זה, אבל זה המצב. אסור לשכוח שבבחירות הקודמות נתניהו גרף 32 מנדטים. כלומר, גם בתמונת המצב הנוכחית, הוא איבד שמונה מנדטים, שזה שליש מכוחו. וזה לא מובן מאליו. מאות אלפי ישראלים נטשו אותו. רבים אחרים נמצאים עדיין על הגדר, לא בשלים, עדיין, לנטוש אותו. אבל לשאלה שהוצגה כאן למעלה, יש גם הסברים מתחומי חיים אחרים. לא פוליטיקה. סוציולוגיה, פסיכולוגיה.

על פניו, מדובר במאפיינים של כת. פחות רציונל, יותר רגש. אגב, רגש זה דבר חיובי. בתנאי שהוא לא אבסולוטי. חסידי נתניהו לא תומכים בו בגלל מה שהוא עושה, אלא בגלל מה שהוא מייצג. אם הם היו מודדים את מעשיו, הם אמורים היו להתרחק ממנו ת"ק פרסה.

רוב חייו הפוליטיים הוא פעל פעולות "שמאלניות" מובהקות (עסקת שליט, נאום בר־אילן, הקפאת ההתנחלויות, הימנעות מעימות עם חמאס, כניעה לחיזבאללה וכו' וכו'). בתקופת כהונתו קרו לנו האסונות הכבדים ביותר, בכל תחום כמעט (מירון, השריפה בכרמל, 7 באוקטובר). הם תומכים בו, לא בגלל מעשיו, אלא בגלל סמליו. לא בגלל מהותו, אלא בגלל זהותו. והוא מייצג אותם. הוא הצליח ליצור זהות מוחלטת בינו לבינם.

מדובר במציאות רבודה. בפייק. כי אין בעולם אדם רחוק יותר מהם, ממנו. מולטי־מיליונר אשכנזי אליטיסט מרחביה, נהנתן זולל שרצים שנשא לאישה גויה ומתרחק מפולחן דתי כמו מאש, הוא "מנהיג המחנה האמוני" בישראל. אדמו"ר בשקל תשעים מעלי אקספרס. אבל זה עובד.

זה עובד, ולא במקרה. בגאונותו הפוליטית, הצליח נתניהו לבדל את עצמו מהשיטה ומהפוליטיקה בישראל. מה לו ולזה? טוב, אז הוא היה ראש ממשלה 18 שנה, אבל מי סופר. הוא הצליח להסית שכבות נרחבות בעם נגד אותה "שיטה". נגד האליטות. נגד התקשורת. נגד בתי המשפט. נגד כל המוסדות. נגד היועץ/ת המשפטי/ת. כל מי שלא שייך לשבט שלו, לבייס שלו, סומן כאחראי לכל המחדלים והאסונות, שלא לומר כבוגד. וביבי הוא המושיע. הוא האצבע המשולשת של תומכיו מול כל אלה. הוא לא המתקן, הוא הנוקם. הוא יהיה זה ש"ירדוף אותם". להט החרב המתהפכת מעל כל אותם סוכני כאוס. השליח "שלנו" מולם.

חובה להכניס כאן זריקת מציאות: מדובר בפייק מוחלט, כמובן. הדיפ סטייט בישראל שייך כולו לנתניהו ולבעלי בריתו, החרדים והציונות הדתית. הם שולטים במינויים, במשרד החינוך, במשרד הפנים, בכל עמדות המפתח. הם בשלטון כבר עשרות שנים. הם על הקופה. הם מנהלים את הכל. ככה זה גם נראה. אבל כדי להמשיך לבזוז ולפרק את מה שבנו כאן מייסדי המדינה, הם יצרו ישות דמיונית בשם "דיפ סטייט", דחסו לתוכה את כל מי שלא בא להם טוב בעיניים, והם מסיתים נגדם את הציבור.

נתניהו, בעודו רובץ בשלטון שנות דור, הצליח להיות גם המורד, גם המתקן וגם המוקיע את כל החוליים שיש כאן. הוא גם קואליציה וגם אופוזיציה. הוא כרת ברית עם כל מי שלא טוב להם, שסובלים מקיפוח או מתחושת קיפוח, שנלחמים על זכויותיהם כמיעוטים (חרדים שרוצים להמשיך להשתמט, חרד"לים שרוצים להמשיך להתנחל ולממן את כל זה), והוא מייצג אותם. ולכן, כשתוקפים את ביבי, כאילו תוקפים אותם. הם לוקחים את זה אישית. הוא לא מציע להם פתרונות או תוכניות, הוא מציע להם נקמה. זהות. שייכות. שבטיות.

אז אם אתם לא מרוצים מהמצב, ואם אתם משוכנעים שהאחראים למצב הם אותם "פקידים" או "אנשי דיפ סטייט" או "שמאלנים" או "קפלניסטים" - מי שילך וינקום בהם, וייכנס בהם, ויילחם בהם, יהיה המנהיג שלכם. כך עלו לשלטון דיקטטורים רבים במהלך ההיסטוריה. נתניהו לא עלה ככה לשלטון בישראל. ב־96' הוא ניצח מסיבות אחרות (בעיקר גל הטרור) אבל הוא ביצר ככה את שלטונו.

התרחש כאן תהליך של "התכת זהויות". הזהות של נתניהו הותכה למקשה אחת עם זהות הבייס שלו. הוא זה הם, הם זה הוא. כשתוקפים אותו, זה מרגיז אותם כאילו הם הותקפו. ולכן הוא לא מהסס להסביר לתומכיו שאותה מפלצת דיפ סטייטית לא רודפת אותו, היא רודפת אתכם, את התומכים, את העם, ואני הוא זה שעומד בינה לביניכם. הוא בעצם מקריב את עצמו כדי להושיע את עמו. זה שבינתיים עמו אינו נושע, אלא להפך, פחות מעניין. הרי אם המצביעים בפריפריה יבדקו את המספרים, הם יגלו שאין ממשלות שהזניחו אותם יותר מממשלות נתניהו.

אז מה? במצב כזה אין סיכוי לבלבל אף אחד עם עובדות. המצביעים האלה רוצים שייכות, רוצים להיות חלק ממועדון, רוצים כבוד, רוצים יחס. את כל זה הם מקבלים מנתניהו, בעיקר במילים. קשה לתרגם את זה במכולת, קשה לתרגם את זה לתוחלת חיים או לרמת חיים, אבל זה משכר, זה מענג, זה מספיק.

נתניהו מדבר באותה שפה, מגדף את אותם "אויבים", רודף את אותם "רודפים" דמיוניים וכל זה מייצר אחווה. השבטיות הזו מזכירה אוהדי כדורגל. אני מדבר מניסיון. כשאני שואל את עצמי, איך יכול להיות שיש עדיין אנשים שחושבים שנתניהו הוא ראש ממשלה טוב, הרי הטבלה אינה משקרת, אני נזכר שאני הולך עם הפועל תל אביב כבר 50 שנה, אף שבחלק לא קטן מהזמן זו הייתה קבוצה לא טובה, שלא לומר רעה, שלא לומר גרועה ממש, שגם ירדה ליגה. זה לא רלוונטי. אני שייך למועדון הזה, לערכים האלה, לצבע הזה, לקבוצת האנשים הזו. את השייכות הזו כמעט לא מחליפים. גם כשאתה מפסיד פעם אחר פעם.

נתניהו מבטיח לציבור כוח. לא לחינם הוא שקד כל הקריירה על תדמית ה"מנהיג חזק". הוא יודע שהכוח יכול להיחשב לפתרון. הוא מחליף פתרונות אמיתיים. כשאתה מצליח לקעקע את אמון הציבור בכל המוסדות הממלכתיים במדינה, כשאתה מצליח לייצר תחושה של כאוס, אנדרלמוסיה וייאוש, אתה גם מגיע כמי שיושיע את הציבור מכל אלה. אתה מצליח לטשטש את העובדה שאתה הוא מחולל הכאוס, אתה הוא מקעקע האמון, אתה הוא "מלאך החבלה" (כפי ששמיר כינה אותו) שהביא לנו את כל הטוב הזה. אתה הבעיה, אבל בעיני תומכיך אתה הפתרון.

החסידים של נתניהו לכודים בבועת שקר. לא לחינם הוא הסביר בזמנו שכשיחזור לשלטון, הוא יעשה את זה עם תקשורת משלו, עם אליטה משלו, ויקעקע את התקשורת המסורתית והאליטות. נוצר מצב שחסידי נתניהו האדוקים ביותר לא רק מאמינים לשקרים, הם כלואים בתוכם. הם צורכים את החדשות מזרועות התמנון של מכונת הרעל, מוחותיהם נשטפים על ידי תיאוריות הקונספירציה השונות ומצגי השווא חסרי הבושה, אין להם אלטרנטיבה. הם בתוך לולאה סגורה של מידע שקרי, לופ אינסופי של הזיות מיוזעות והמצאות מסמרות שיער. כמו שמייסד פוקס ניוז אמר פעם לעיתונאים שטענו כלפיו ש"הצופים שלנו רוצים להיות מעודכנים": "הם לא רוצים להיות מעודכנים, הם רוצים להרגיש מעודכנים".
זו מערכת אקולוגית של זיהום, שמטיפה לצרכניה ש"כל האחרים משקרים". רק מה שביבי וחסידיו אומרים, נכון. וגם אם כל העולם שאינו נתניהו אומר משהו אחר, נתניהו צודק. גם אם העובדות שונות, מישהו שינה אותן נגדנו. מדובר במזימה כדי להמשיך לנשל אותנו, להמשיך לקפח אותנו, להמשיך להשתלט על המדינה.

כל זה מוחדר למוחותיהם בזמן שמי ששולט במדינה, זה אותו נתניהו. לא שנה או שנתיים, שנות דור. מי שאחראי לכל מה שקרה כאן, זה נתניהו. שנות דור. ועדיין, הוא מצליח לחלץ את עצמו מתוך האחריות הזו לכל מה שקרה, ולהיות האלטרנטיבה היוקדת, הזעם הקדוש והנקמה המתוקה ב"אליטות". שהן הוא.

חלק מהאנשים מבינים, בתוך תוכם, שרימו אותם. שהכל חלול. שזה פייק. שמשהו כאן לא מסתדר. שזה לא יכול להיות. אבל הם כלואים בתוך הלבירינט הזה. אם הם יתפכחו ויעזבו, הם בעצם יודו שטעו. הם יודו שהאמינו לשקרים, שהיו פתאים, שהלכו שבי. ועוד משהו: אם יעזבו, הם יישארו לבד. הם יאבדו את הקהילה, את החברים, את קבוצת ההתייחסות. את ההכרה. את התחושה שרואים אותם.

כשהם בתוך הלופ, הם נראים, הם חשובים, הם שייכים, הם משפיעים (לא באמת), הם בתמונה. הם מפחדים לצאת למדבר המנוכר. זה מזכיר קצת את הקשיים של יוצאים בשאלה מהעולם החרדי. זה לא קל. זה סוג של הודאה בכישלון. ולכן הם מעדיפים ללכת אחרי משיח השקר, להתמכר לצלילי החלילן מהמלין, כל הדרך אל הצוק. וגם אחרי שנפלנו ממנו, ב־7 באוקטובר, הם כלואים שם. זה לא פוליטיקה, זה פסיכולוגיה.

יש מה לעשות? בוודאי. דבר ראשון, לא להתנשא עליהם. מדובר בישראלים טובים לכל דבר ועניין. הם נפלו שבי ברשתו של שרלטן. צריך להציע להם תוכניות. פתרון. דרך. ולעשות את זה עם חיבוק. הם צריכים להבין שעזיבת הכת אין פירושה סוף העולם או שינוי דרך החיים. יש ימין חוץ מנתניהו.

בתכלס, הוא אף פעם לא היה באמת ימין. הוא ניכס לעצמו את הימין כשהתברר לו שזו תהיה הדרך היחידה שלו לשרוד פוליטית. עד אז, הוא היה מרכז־שמאל. הוא הגן על בתי המשפט בכל כוחו. הוא נרתע מעימותים צבאיים. הוא התרפס בפני כל העולם. מה שחסידיו צריכים לשמוע זה איך מתקנים את המצב, מה הפתרון, איך ייראו החיים ביום שאחרי. בלי לבייש, בלי לסגור חשבונות, בלי לאיים ובלי להתנשא. כי בסוף, כולנו כאן ביחד, והם האחים שלנו. מלא־מלא. ממש תינוקות שנשבו. ואת זה אסור לשכוח לרגע אחד.

בלהט האירועים, עבר כמעט בלא תגובה סיפור מטלטל שפורסם ב"הארץ" על פנייתו של אל"ם חיים כהן, מח"ט החטיבה הצפונית באוגדת עזה ב־7 באוקטובר, לאחד מחייליו, שהוא גם בנו של רפי קדושים, מי שנחשב לראש משפחת פשע בעבר, היום פוקד גדול בליכוד. בת נוספת של קדושים מועסקת כאחת העוזרות של שר הביטחון ישראל כ"ץ.

על פי הפרסום, כהן ביקש את התערבותו של קדושים אצל שר הביטחון כ"ץ, כדי שלא יודח על ידי הרמטכ"ל בעקבות מחדל 7 באוקטובר. אל"ם חיים כהן נחשב לאחד האחראים הבולטים למחדל הזה.
מדובר בריקבון מתקדם. זה השלב שבו הרופאים מחליטים לכרות את הרגל, כדי למנוע נמק שיהרוג את כל הגוף. אגב, אל"ם כהן לא הכחיש את הסיפור ("כל האמירות על פניותיו של הקצין לגורם כזה או אחר אינן רלוונטיות"). רפי קדושים הכחיש. גם ישראל כ"ץ הכחיש הכחשה גורפת ("מדובר בשקר דיבתי") וטען שמעולם לא דיבר עם הרמטכ"ל הרצי הלוי על עתידו של אל"ם חיים כהן.

ובכן, אני מסתכן לקבוע כאן שכ"ץ כן דיבר עם הלוי בנושא. גורמים שנחשפו לשיחה סיפרו כי כ"ץ שאל את הלוי באחת השיחות ביניהם אם זה נכון שיש כוונה להדיח את המח"ט כהן. הלוי ענה שיקבל על זה החלטה רק בסוף הליך התחקירים. בסופו של דבר, הלוי לא הספיק להדיח את כהן. כשהתחקירים הוגשו, הוא כבר היה כמה ימים מסיום תפקיד והחליט להשאיר את התענוג ליורשו. בינתיים כהן סיים תפקיד. אנחנו נותרנו עם החמיצות, שלא לומר תחושת הקבס והבחילה.

אגב, הרמטכ"ל הלוי העביר באותם ימים מסרים לשני קצינים עם "המלצה" לא לחכות לסיום התחקירים - ולפרוש. השניים הם אל"ם חיים כהן, ותא"ל אבי רוזנפלד, מפקד אוגדת עזה. מפקד החטיבה הדרומית, אל"ם אסף חממי, נהרג בקרב גבורה ב־7 באוקטובר.

רוזנפלד וכהן היו שני הקצינים הבכירים הנוספים באוגדה שקרסה מול הנוח'בות. שניהם העדיפו להמתין. בכל הבירורים שערכתי, עולה שהשיחה שקיים כ"ץ עם הרמטכ"ל הלוי לא השפיעה על החלטתו של הרמטכ"ל. אבל עצם הפנייה של קצין בכיר לחייל המקורב לשר, כש"על הדרך" מדובר גם בפוקד בכיר בליכוד שהיה בעבר ראש משפחת פשע, על מנת שתתבצע התערבות פוליטית למניעת החלטה פיקודית, היא ריקבון מתקדם. מישהו יצטרך מתישהו לטפל בזה ולערוך חיטוי מקיף באורוות חיינו כאן.

ואם כבר במינויים עסקינן, ההחלטה על מינויו של האלוף דוד זיני לראש השב"כ צריכה ליפול בקרוב. דעתי פורטה כאן בטור קודם. מה שנפלא מבינתי הוא העובדה שתומכי מינוי זיני מזדעקים בשבועות האחרונים נגד העובדה שהאיש עלול להיפסל בגלל דעותיו הפוליטיות. אני לא חושב שזו הסיבה לפסילתו, אבל אם כבר מדברים על זה, תזכורת: קודמו של זיני היה האלוף (במיל') אלי שרביט, מפקד חיל הים לשעבר. בוקר אחד פורסם שנתניהו החליט ושרביט יהיה ראש השב"כ הבא.

לא חלפו יותר משעתיים, עוד בטרם מי מאיתנו הספיק לגבש עמדה מנומקת - ופרץ קול צעקה גדול במכונת הרעל הביביסטית, כי התברר ששרביט נראה פעם בהפגנה קפלניסטית כלשהי. תוך דקה וחצי נתניהו התקפל, והמינוי נגנז.