המצב עלול להידרדר לסכנה קיומית: כך יכולה ישראל לעצור את המפולת המדינית

הצונאמי נגד ישראל נמצא בעיצומו. בהיבט המדיני גל התקפות זה מתבטא בראש ובראשונה בהכרה במדינה פלסטינית מצד מדינות רבות, ביניהן אף מדינות דמוקרטיות שעד לפני שנתיים תמכו בישראל כמעט בכל נושא.

הפעילות המדינית נגד ישראל נובעת משלושה גורמים עיקריים, כשישראל הייתה יכולה להשפיע לפחות על שניים מהגורמים הללו אך נמנעה לעשות זאת.

משך המלחמה בעזה: כמו רבים בעולם, וגם בישראל, מבינים מנהיגי צרפת ואנגליה כי היה אפשר לסיים את המלחמה בעזה כבר לפני חצי שנה ואף יותר. ממשלת ישראל דחתה כל הזדמנות להגיע להסכם שבין היתר היה מאפשר את שחרור החטופים. בעיני מנהיגי מדינות רבים בעולם המשך המלחמה בעזה הוא תוצאה של שני רצונות של נתניהו: הראשון הוא להמשיך במלחמת נקם מול עזה, והשני הוא להנצח את משך המלחמה מסיבות פוליטיות פנימיות - וגם אישיות.

זלזול מופגן המביעה ממשלת ישראל כלפי עמדות אירופה: מנהיגי מדינות מאופיינים תמיד באגו גדול ובדחף לשמור על הכבוד הלאומי. שרי ממשלת ישראל ובראשם נתניהו מתעלמים או מזלזלים בכל עמדה של מנהיגי מדינות אירופה. גישה זו היא טעות ישראלית אופיינית.

באביב 2004 אושרה בממשלת ישראל תוכנית ההתנתקות. קדם לה ביקור של ראש הממשלה שרון בארצות הברית, שם היא זכתה לתמיכה פומבית מצד הנשיא בוש. מיד אחר כך, בהיותי ראש מל"ל, שלח אותי ראש הממשלה להציג תוכנית זו בכמה ערי בירות חשובות. נסעתי בין היתר גם למוסקבה ששם פגשתי את שר החוץ סרגיי לברוב. "מדוע באת?" הוא שאל. "כדי להציג את תוכנית ההתנתקות", עניתי.

לברוב הגיב ואמר: "לא היית צריך לבוא שכן קראנו על תוכנית זו בעיתון אך מדוע לא חשבתם להתייעץ גם איתנו בטרם אימצתם תוכנית זו?, עד כדי כך העמדה של רוסיה אינה חשובה בעיניכם?". מסקנתי ממקרה זה הייתה שנכון תמיד לנהל דיאלוג ראוי עם מדינות אחרות ולא רק עם ארצות הברית. אומנם ישראל אינה מחויבת להסכים עם הדעות של מדינות אחרות, אולם נכון להתייחס אליהן בכבוד.

הכיבוש: עם תחילת המילניום השלישי בשנת 2000 נותרה בעיני הקהילה הבינלאומית רק תופעה אחת של עם אחד השולט בעם אחר, דהיינו ישראל השולטת בפלשתינים ביהודה ושומרון. ישראל טוענת מנגד שתי טענות. ראשית, ההמצאות שלנו באזור יהודה ושמרון אינה כיבוש שכן מדובר בשטח שהיה שייך לאבותנו עד לפני 2,000 שנה. לפי התשובה הבינלאומית לא בשטח עסקינן - כי אם באנשים. במילים אחרות, הביקורת כלפי ישראל נעוצה בכך שישראל שולטת בעם אחר. שנית, קיימים עמים נוספים רבים הנלחמים לעצמאות ואינם משיגים זאת לרבות הכורדים בטורקיה, הצ'צ'נים ברוסיה, הטיבטים בסין ועוד. התגובה הבינלאומית לכך היא שאין היא מכחישה עובדה זו, אולם בכל המקרים הללו יש ברשות אנשים מעמים אלו אזרחות טורקית, רוסית או סינית בהתאמה, ואילו ישראל אינה לפלשתינים באזור יהודה ושומרון אזרחות ישראלית.

אכן, ניכרת צביעות ממדינות כמו אנגליה, צרפת, ספרד ופורטוגל שעד לפני פחות ממאתיים שנה סחרו בעבדים מאפריקה ועד לפני שישים וחמש שנה עוד שלטו ברוב מדינות אפריקה ושדדו את אוצרותיהם. לאחר שמרקו את מצפונן הן טוענות כי שלטון של עם אחד על עם אחר אינו קביל במאה העשרים ואחת. אומנם ישראל אינה יכולה להשפיע על הסיבה השלישית ליחס העויין כלפיה, אך בהחלט הייתה להשפיע על שני הגורמים האחרים ונמנעה מלעשות זאת.

השפעת האוכלוסייה המוסלמית במדינות המערב: למרות הכחשותיהם של נשיא צרפת ושל ראש ממשלת אנגליה, מובן שהכרתם במדינה פלסטינית נועדה בין היתר לצרכים פנימיים. בשתי המדינות הללו ובמדינות רבות אחרות הולכת וגדלה ההשפעה של אוכלוסיית המהגרים המוסלמית, ומכאן הרצון של מנהיגי המדינות לרצות אותם.

תכלית ההכרה אינה ברורה: ראש ממשלת אנגליה אמר לפני כמה שבועות כי אם תימשך המלחמה בעזה, אזי אנגליה תכיר במדינה פלשתינית. במילים אחרות הכרה זו נועדה להעניש את ישראל על שלא הפסיקה את המלחמה. מיד אחר כך גם סטרמר וגם נשיא צרפת ניסו לומר במתק שפתיים כי הכרה זו במסגרת פתרון "שתי המדינות" מיטיבה עם ישראל. עולה אם כן השאלה האם מעשה זה, עיקרו להעניש את ישראל או להיטיב עמה?

גבולות המדינה הפלסטינית: מהם הגבולות של מדינת פלסטין שבהן כל כך הרבה מדינות מכירות? לפי הפלסטינים הגבולות צריכים להיות קווי 67'. נכון להיום גרים כ-800 אלף ישראלים מעבר לגבולות 67', מתוכם כ-300 אלף ישראלים בשכונות בירושלים שמעבר לקווי 67'. האם ריאלי להאמין כי אפשר להעתיק 800 אלף איש ממקומם?

כישלון העולם המערבי בהבנת האתוס הפלסטיני: מדינות המערב מאמינות כי הפלסטינים מעוניינים להשתחרר מכבליו של ה"כיבוש הישראלי" כדי להקים מדינה קטנה ומפוצלת באזור יהודה ושומרון ועזה. הבעיה בהנחה זו היא שהפלסטינים מעולם לא חפצו בכך. לא ב-1937, לא ב-1947 לא בשנת 2000 ולא בשנת 2007.

האתוס הפלסטיני הוא אחר לחלוטין ועיקרו הוא חיסול המדינה היהודית. נניח שיתקיים משאל עם בין כל הפלסטינים, אלה שגרים בעזה, אזור יהודה ושומרון, ירדן, סוריה ולבנון. הם יצטרכו לבחור בין שתי חלופות: לפי החלופה הראשונה - תוקם עבורם מדינה במסגרת התפיסה של "שתי מדינות", אך אפשרות זו תחייב אותם גם להצהיר שהסכם זה הוא סוף הסכסוך ומשמעות הדבר היא וויתור על זכות השיבה לתוך ישראל, והכרה בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. לפי החלופה השנייה - לעולם לא תוקם מדינה פלשתינית אך מדינת ישראל גם היא תחדל מלהתקיים, וכל השטח שבין נהר הירדן לבין הים יחולק בין סוריה, ירדן ומצרים. סביר להניח כי הרוב מוחלט של הפלשתינים יבחר בחלופה השנייה.

הנחת ה"שלטון המתון" השגויה: מדינות המערב מאמינות כי רוב הפלסטינים תומכים ברשות הפלסטינית ומתנגדים לחמאס. המסקנה הנגזרת מהנחה זו היא שהמדינה הפלסטינית שתקום תהיה תחת שלטון מתון של אבו מאזן ויורשיו. אולם ישראל מאמינה שכשצה"ל יצא מאזור יהודה ושומרון - ארגון חמאס יהיה זה שיהפוך תוך זמן קצר לשליט, בין אם כתוצאה של בחירות או בעזרת הכוח והתמיכה שמהם הוא נהנה באזור יהודה ושומרון. תרחיש זה כבר התגשם בעזה ב-2006 ולפי ישראל אין סיבה להאמין שהוא לא יתממש גם באזור יהודה ושומרון.

הרגש האמיתי המניע את הטרור הפלסטיני: הקהילה הבינלאומית מאמינה כי הסיבה להתפרצות הטרור הפלסטיני כנגד מדינת ישראל לאורך השנים הוא תוצאה של הייאוש, אך ישראל גורסת אחרת. ישראל מאמינה שהטרור לא זו בלבד שאינו נובע מייאוש כי אם ההיפך הוא הנכון. הוא תוצאה של תקווה, התקווה לחסל את מדינת ישראל. זו למשל הסיבה לכך שבין 2005-2003 נהנו אזרחי עזה מחופש ומתנאים טובים יותר מאלה של רוב תושבי מדינות ערב. מציאות זו התאפשרה הודות לתמיכה בינלאומית מסיבית ב"פליטים" של עזה. בתי החולים בעזה, בתי הספר בעזה ואיכות החיים שם הייתה גבוהה מהמקובל במזרח התיכון. הפלישה לישראל בשבעה באוקטובר שזכתה לתמיכה מוחלטת של התושבים אינה נבעה אפוא מתוך ייאוש אלא מתקווה.

אי-הבנתו של המערב בדבר ההיבט הביטחוני: מדינות המערב מנסות להפיג את חששות ישראל בנוגע למצב הביטחוני לאחר שתוקם מדינה פלסטינית באזור יהודה ושומרון. הן מתבססות על שני טיעונים מרכזיים - ראשית אפשר לדאוג שמדינה זו תהיה מפורזת מנשק. פירוז אולי היה אפשרי במאה העשרים, תקופה שבה הנשק העיקרי של מדינה התבסס על טנקים, תותחים ומטוסי קרב. אמצעים אלה קשה להסתיר ולכן מנגנון פיקוח יכול היה להבטיח שמדינה תהיה מפורזת. לעומת זאת הנשק העיקרי במאה ה-21 מתבסס על כטבמ"ים, רחפנים, רקטות, טילי נ"ט וטילי נ"מ. שנית, אמצעים אלה אפשר להבריח בקלות (מירדן לאזור יהודה ושומרון) וקל מאוד להסתירם ולכן רעיון הפירוז אינו רלוונטי.

כאשר מנהיגים במערב מנסים להפחית את מפלס החרדה של ישראל בנוגע לאיום הביטחוני מתייחסים רק לפלסטין כגורם המאיים על ישראל ומתעלמים מסכנות רבות שעלולות לסכן את ביטחונהּ. הטיעון שלהם איפוא אינו מתבסס אלא על העובדה שישראל תהיה תמיד חזקה יותר מהפלסטינים אך הם אינם לוקחים בחשבון את הנתון הזה: אם תקום מדינה פלסטינית בקווי 67', אזי המרחק מגבול ישראל-פלסטין באזור טול כרם-נתניה הוא רק 16 ק"מ. מגבול זה ומזרחה נמצאים רק אויבים או אויבים פוטנציאלים בטווח של 2000 ק"מ.

פתרון "שתי המדינות" לוקה בכשלים לוגיים: ב-32 השנים האחרונות כל מנהיג במערב, לרבות כל נשיאי ארצות הברית זולת טראמפ, טען את אותה אמירה בדבר הסכסוך הישראלי-פלסטיני: "יש לפתור את הסכסוך על בסיס 'פתרון שתי המדינות'". הבה נחלק משפט מקובל זה לשני חלקים המשתמעים ממנו. החלק הראשון - יש לפתור את הסכסוך. החלק השני- פתרון שתי המדינות הוא הפתרון האפשרי היחיד לסיום הסכסוך. החלק הראשון נכון, אך החלק השני אינו נכון בהכרח שכן קיימים לפחות עוד שני פתרונות אפשריים לסכסוך, פתרונות שעשויים להיטיב עם ישראל, ירדן, מצרים והפלשתינים.

פתרון "שתי המדינות" מתבסס על ארבע הנחות שהתקבלו אוטומטית מבלי שמעולם בחנו אם הן נכונות או הכרחיות.

פתרון הסכסוך מוכרח להימצא גיאוגרפית בין נהר הירדן לבין לים.
הפתרון מחייב קיומה של מדינה פלסטינית ריבונית.
עזה והגדה המערבית צריכות להיות ישות פוליטית אחת.
הגבול בין ישראל לבין פלסטין חייב להתבסס על קווי 67'.
מדינה פלסטינית הוקמה למעשה ב-2006 בעזה. ידוע מה בחרה מדינה זו לבצע ב-7.10.2023. מדוע אם כך נכון להניח שמדינה פלסטינית גדולה יותר באזור יהודה ושומרון תנהג אחרת?

בעיית הנצחת מעמד הפליטות: השאיפה של הפלסטינים באשר הם להקים מדינה מ"הנהר עד הים" במקום מדינת ישראל, נהנית זה 77 שנים מתמיכה מצד האו"ם. רוב הפלסטינים בעולם, לרבות אלה המוכרים כאזרחים לכל דבר בירדן, מחזיקים בידם תעודת פליט מטעם האו"ם. יש להבין אם כך חשיבות להבין מהו פליט. פליט הוא אדם שחי זמנית בארץ כלשהי אך בעתיד אמור לחזור למדינתו האמיתית. הפלסטינים מאמינים שה"מדינה האמיתית" שלהם כוללת את חיפה, תל אביב, אשקלון וכל יתר המקומות שבהם היו קהילות ערביות גדולות ב-1948. לכן תנאי הכרחי בקידום הסכם שלום ישראלי-פלסטיני כלשהו מחייב לפני הכול את ביטול זכות הפליטות של כל הפלסטינים.

ההישג של חמאס: דוברי החמאס היו הראשונים לברך על ההכרה במדינה פלסטינית מצד אנגליה וצרפת. המסר שחמאס משדר לאוכלוסייה הפלסטינית הוא שמעשי הזוועות שהתבצעו בשבעה באוקטובר היו מהלך נכון, שכן מעשים אלו הובילו להישג של הכרה בינלאומית סוחפת במדינה פלסטינית.

הסחף הגורר עוד ועוד מדינות להכיר במדינה פלסטינית אינו הבעיה הבינלאומית היחידה של ישראל. החרם נגד המדינה הולך ומתפשט לתחומי הבידור, הספורט והתרבות - ומה שחמור מכך הוא שנידוי זה זולג גם לתחום הכלכלי. קיימת נטייה אמוציונאלית להגיב בשני סוגי צעדים, הראשון הוא סנקציות נגד אנגליה וצרפת, והשני הוא נקיטת פעולות חד-צדדיות באזור יהודה ושומרון שעיקרן לספח שטחים. אלו צעדים מסוכנים העלולים להוביל להידרדרות קשה אף יותר. יכולות ישראל המרשימות כבודן במקומו נוסף לתמיכה המסויגת של ארצות הברית, עם זאת ישראל אינה יכולה להתעמת עם כל מדינות העולם ולהרוויח מכך.

להסכים לסיים את המלחמה בעזה בעסקה כוללת שתחזיר את כל החטופים: קיימות סיבות רבות נוספות לעשות זאת ללא קשר ללחץ הבינלאומי, אך התנאים ההכרחיים לשיפור היחסים בין ישראל לבין מדינות המערב כוללים את סיום המלחמה בעזה ונכונות אמיתית לדון על ה"יום שאחרי".

להסביר את העמדות הישראליות במפגשים מכבדים עם גורמים רבי השפעה במדינות המערב: בתוך כך, יש להימנע מהצהרות מתלהמות ומצעדי נגד מתריסים. יש חשיבות בחירת הדוברים בשם ישראל - מניסיון רב שנים אני אומר כי אפשר לשנות עמדות של מדינות באמצעות שיח מכבד וטיעונים אמיתיים ומבוססים כמו הטיעונים המופיעים במסמך זה.

לא כל אחד מסוגל לנהל דיאלוג אמיתי עם מדינות כמו אנגליה, צרפת ומדינות מערביות נוספות. כמה שרים ישראלים מסוגלים לעשות זאת? כמה שגרירים מסוגלים להציג כהלכה את העמדה הישראלית? האם לצחי ברוורמן שמינויו לשגריר בלונדון אושר פה אחד על ידי הממשל בעל אותם כישורים נדרשים כדי לגרום לשומעיו לרצות להקשיב לו? האם הוא האדם המתאים ביותר בישראל להיות שגריר בלונדון?

בשיא המשבר מול אנגליה נבחר לשגריר אדם שכל כישוריו מתמצים בחנופה לראש הממשלה ורעייתו. המינוי שלו הוא עדות לנכונות של ראש הממשלה להעמיק את המשבר מול אנגליה במקום לנסות לפתור אותו. המבחן של מדינה במלחמה מתבטא ביכולתה למצות את כל המשאבים העומדים לרשותה.

בהיבט הצבאי קיים צורך לגייס את מקסימום האנשים לצבא. בהיבט המדיני נדרש לבחור את האנשים הנכונים. במילים אחרות, יש לבחור מומחים ישראלים, היסטוריונים, מזרחנים, עיתונאים מנוסים כמו בן דרור ימיני, אנשי צבא מנוסים בדיאלוג מדיני ודיפלומטים מצטיינים שכבר פרשו משירות המדינה כמו רון פרושאור.

צריך לשלוח דמויות ייצוגיות אלו לאותן מדינות מערביות התוקפות את ישראל על כל צעד ושעל. יש לציין שלא בפעולת הסברה עסקינן כי אם במהלך מדיני חשוב המסוגל בהחלט להשפיע. למרבה הצער הממשלה וראשה מעדיפים להעמיק את הקרע עם מדינות ידידותיות בעבר על פני ניסיון לצמצם את הנזק.