חמש שנים לאחר החתימה על הסכמי אברהם, קשה להתעלם מהמשבר הנוכחי ביחסים עם מדינות המפרץ ומהצל הכבד שמטילה המלחמה בעזה. בישראל מרבים לדבר על הקשרים החשובים עם איחוד האמירויות ובחריין, אך לא תמיד מבחינים בפערי התפיסה והתרבות. חמש נקודות עיקריות מסבירות מדוע להבנת ההסכמים דרושות עדשות שונות מאלה שאנו רגילות להרכיב כאן.
1. האינטרס האמירתי הרחב
באביב 2020, נדמה היה שאיחוד האמירויות לא מאוד זקוקה לישראל. היא ניהלה קשרים חמים עם ממשל טראמפ שדרכו נהנתה מהשפעה ישירה בוושינגטון; יחסיה עם איראן נורמלו והיא פתחה עמה ערוצי דיאלוג אחרי שנים של מתיחות; במקביל, היא נסוגה בהדרגה מתימן והפחיתה את המעמסה הצבאית והדיפלומטית; והכלכלה האמירתית הייתה בשיא פריחתה כשדובאי ואבו דאבי צמחו כמרכזים עולמיים למסחר, תעופה, תיירות וחדשנות.
במילים אחרות, האמירויות לא חיפשה שום חבל הצלה. אז קראו לזה שלום מתוך עוצמה, אבל מי באמת עצר לשאול מה האינטרס האמירתי להיכנס להרפתקה מדינית כשהכל עובד חלק? למה היה לה חשוב להסב את הקשר עם ישראל למערכת יחסים רשמית ופומבית? הרי כשהיא היתה מעוניינת בקשר עם ישראל, היא מצאה דלת פתוחה והשתיים ניהלו קשרים חשאיים די ענפים, ישירים ועקיפים, כולל עסקאות ענק וביקורים רמי דרג שמעולם לא פורסמו. עד היום לא מצאתי הסבר מניח את הדעת, לא מהצד הישראלי ולא מהצד האמירתי. אחרי שנים של מחקר ושיחות בשטח, אני מזהה שני מניעים עיקריים לכניסה של איחוד האמירויות להסכמי אברהם.
המניע הראשון היה השאיפה להרחיב את השפעתה בלבנט. איחוד האמירויות מצאה הזדמנויות חדשות במזרח התיכון שאחרי האביב הערבי, שאותו צלחה כאחת המדינות היציבות והחזקות ביותר בכל המדדים. מרכזי הכוח המסורתיים בלבנט נפגעו משמעותית, למעט ישראל שניצבה כאי של עוצמה בתוכו. מצרים נזקקה להשקעות, ירדן לשותפים אזוריים שיסייעו לה ביטחונית וכלכלית, סוריה הייתה מבודדת, לבנון שקעה במשבר תהומי, והסוגיה הפלסטינית המשיכה להצטייר כפצע המדמם וכלב העניין הערבי, אך הפלסטינים חסמו כל דלת כניסה לאמירתים. איחוד האמירויות החליטה והתחילה לפעול בכל החזיתות במקביל על מנת לבסס את השפעתה בלבנט, אך הקשר עם ישראל קיבל את מירב תשומת הלב.
אולם, דימוי היציבות של ישראל הלך והתערער במהרה. ובזמן שפה התחוללו חילופי ממשלות ומלחמות, איחוד האמירויות בנתה נמלי ים במצרים ובירדן, רכשה קרקעות ומפעלים במצרים, הקימה עיר תיירות בסמוך לעקבה בירדן, השקיעה בשדה הגז תמר ובשלוש שדות גז נוספים במצרים, ניהלה קמפיין לנרמול אסד בסוריה והחלה לבחון השקעות בלבנון ובסוריה. כמובן שכל אלו תורגמו גם להשפעה פוליטית. במלחמה הנוכחית ישראל העניקה לאמירויות עדיפות בגישה לרצועת עזה, הלב הפועם של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, והאמירויות אף שימשה מתווכת בין ירושלים לדמשק בכמה הזדמנויות. אם כן, ניכר שאסטרטגיית ההשפעה משתלמת לה, גם בניהול סכסוכים וגם בשיקום מדינות בלבנט.
המניע השני היה ההובלה האזורית. ערב הסעודית, שנחשבה שנים רבות לפטרון המפרץ ולמנהיגת העולם הערבי, נקלעה בשנים ההן למשבר מדיני. רצח חאשוקג'י ערער את מעמדה הבינלאומי, מלחמת תימן תקעה אותה בבוץ, והמערכת הפנימית נאבקה בזהות חדשה תחת יורש העצר מוחמד בן סלמאן. האמירויות זיהתה את ההזדמנות לתפוס הובלה. כינון יחסים עם ישראל, שותפה אסטרטגית של ארה"ב וגורם משפיע בלבנט, סימן אותה כמדינה חדשנית, נועזת ומובילה אזורית.
2. הרכיב הפלסטיני כן חשוב
מאז החתימה על ההסכמים, המערכת הישראלית מפרשת את המחיר הפלסטיני הנמוך של הסכמי אברהם בצורה שגויה. יש מי שסבורים כי התאים לאיחוד האמירויות לדחוק את הסוגייה הפלסטינית לשוליים, וכי לולא המלחמה הייתה אף מקבלת צעדים חד־צדדיים השוחקים את הסיכוי למדינה פלסטינית. בעיניי, זו פרשנות הפוכה מן המציאות. במחקר שביצענו בקבוצת "תמרור-פוליטוגרפיה", זיהינו שאיחוד האמירויות דרשה הכי הרבה פעמים חזרה למשא ומתן בין ישראל והפלסטינים מאז החתימה על הסכמי אברהם (האמירויות - 41, ערב הסעודית - 7, בחריין - 13, קטאר - 15, ירדן - 23, מצרים - 33). גם בראיונות השונים, ההנהגה באבו דאבי הסבירה שראתה בהסכמי אברהם מנוף ליצירת פריצת דרך מדינית בין ישראל לפלסטינים, לא מתוך חרם ערבי או נתק, אלא מתוך דיאלוג ושותפות. מבחינתה, נורמליזציה עם ישראל נועדה לפתוח פתח לדינמיקה חדשה, שתעניק לישראל אינטגרציה אזורית ולפלסטינים אופק מדיני.
בפועל קרה ההפך. מאז ספטמבר 2020, גרף היציבות הלך והדרדר. ההתפרצויות האלימות גברו, ההתכתשויות הדיפלומטיות החריפו, והסכסוך הישראלי־פלסטיני הידרדר לתהומות חדשים. יוצאת דופן הייתה תקופת ממשלת השינוי (2021-2022), ששימשה מקרה בוחן מעניין ביחס האמירויות לישראל. באותם חודשים התקיימו צעדים שהעניקו תקווה לרוח ההסכמים: בני גנץ ששימש כשר הביטחון נפגש עם אבו מאזן, אשרות עבודה לפלסטינים הורחבו, ולא עלתה על השולחן סוגיית הסיפוח. האמת היא שהאמירויות שאפו ליותר, אבל הסתפקו בצעדים הללו כדי להצדיק את ההסכמים ולחזק את הלגיטימציה שלהם מול העולם הערבי ומול דעת הקהל הפנימית. כתוצאה מכך, בנט ולפיד זכו ליחס חם ופתוח מצד ההנהגה האמירתית.
כמו ישראל, גם האמירויות רוצה לראות הנהגה פלסטינית מתונה, אפקטיבית ופרגמטית. אך היא גם מאמינה שהדרך לשם אינה דרך ניהול סכסוך פסיבי אלא אקטיביזם מדיני, יוזמות יצירתיות ותהליכים הדרגתיים. לכן היא השתתפה בכל יוזמה ישראלית אזורית, למשל בפורום הנגב, אך גם התייאשה במהירות מכל תקופה שבה ישראל נקטה בקיפאון.
3. דעת הקהל נתונה לדעת ההנהגה
הקשר החם שנרקם בין ישראל לאמירויות בשנים הראשונות להסכמים לא היה רק פרי של אינטרסים ביטחוניים או כלכליים. הוא קיבל חיזוק ממשי גם בזירה החברתית. תחילה זה קרה ברשתות החברתיות וביוזמות של אנשי עסקים בודדים שהחלו לבנות ערוצי שיח חדשים, ובהמשך באמצעות פרויקטים של ארגוני חברה אזרחית ישראליים או יהודיים ברחבי העולם. לאמירויות עצמן כמעט ואין מקבילה ארגונית כזו, ולכן המפגש העממי ניזון בעיקר מהצד הישראלי.
בסופו של דבר הקשר הזה נותר מוגבל לחוגים מצומצמים מאוד בציבור האמירתי, אך ההשפעה שלו הייתה רחבה הרבה יותר וקיבלה גיבוי מההנהגה ומחלקים גדולים בעם. התמונות של תיירים ישראלים בדובאי, השיתופים ברשתות, השיחות הישירות - כולם יצרו תחושת חום וקרבה שחיזקה את הרוח האברהמית. עם זאת, חשוב להבין את האופן שבו החברה האמירתית עובדת. מדובר בתרבות פוליטית שבה האליטה השלטת מכתיבה את הסנטימנט ואת העמדות, והן מחלחלות משם כלפי מטה. תחילה אל האליטות הכלכליות והחברתיות ובהמשך אל הציבור הרחב. בדיוק כפי שהחברה האמירתית פתחה את זרועותיה בפני ישראלים במהירות ובטבעיות, כך גם היא מיהרה להקפיא ולצמצם את הקשרים כאשר ההנהגה סימנה שינוי כיוון בעקבות המלחמה.
מעבר לכך, קיימת כמעט תמימות דעים בציבור האמירתי בתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית. לכן, ככל שנפגעו הפלסטינים כך התרחקו גם מי שראו בהסכמים פתח לשלום, ובוודאי מי שהתלבטו מלכתחילה. הקשר העממי, שהיה אחד הגורמים המחממים ביותר של ההסכמים, התגלה כעדין ושברירי, וכזה התלוי באווירה המדינית שהלכה ונעכרה בתוך שנתיים וחצי, מאז עליית הממשלה הנוכחית.
4. הכל אישי
הפוליטיקה המפרצית נשענת בבסיסה על קשרים אישיים ושבטיים. מעל היסודות הללו נבנו שכבות נוספות של אידיאולוגיה, פרגמטיזם ולאומיות, אך המבנה המקורי עדיין קובע את הכללים. לכן אנו רואים עד היום כיצד אישים ישראלים מסוימים זוכים לחיבוק חם ואחרים נדחקים החוצה, לאו דווקא בשל תפקידם או עמדותיהם אלא בשל איכות הקשר האישי. לעיתים הדבר מתבטא אף בהעדפה לאיש אופוזיציה ישראלי, פשוט משום שהחיבור האישי עמו חזק יותר. כך זה עובד לא גם בעולם העסקים, המחקר והתרבות, וכמובן במעגלים החשאיים שבהם טופחו הקשרים עם ישראל עוד שנים רבות לפני החתימה על ההסכמים.
הסכמי אברהם עצמם, כפי שטענתי קודם, נולדו מתוך צורך פרגמטי ולא אישי. ובכל זאת, את הממד הפרסונלי אי אפשר היה לפספס כבר ביום החתימה. בנימין נתניהו עמד לצד שני שרי חוץ, בעוד מוחמד בן זאיד וחמד בן עיסא נעדרו ממדשאת הבית הלבן. היעדרות זו המחישה עד כמה האישיות משחקת תפקיד מרכזי בעיצוב היחסים, לא פחות מן הפרוטוקול. אגב, נתניהו לא זכה לתמונה פומבית עם מוחמד בן זאיד עד יום זה, בעוד שלפיד ובנט נפגשו עמו מספר פעמים.
דווקא משום כך, הבנת הממד האישי והטמעתו עשויות להיות המפתח להצלת ההסכמים בשעתם הקשה ביותר. אם דמות מוערכת ובעלת לגיטימציה אזורית כמו נשיא המדינה, יצחק הרצוג, תאמץ את הסכמי אברהם כפרויקט אישי, זה עשוי לספק דבק אנושי החיוני להמשך חייהם של ההסכמים עד יעבור זעם. אותו דבר נכון גם לגבי בחריין ומרוקו.
5. רוח הסכמי אברהם
בשנה האחרונה חזרה ההנהגה האמירתית שוב ושוב על הביטוי "רוח הסכמי אברהם". היא השתמשה בו כדי לבקר צעדים ישראליים שנראו לה כמנוגדים למהות ההסכמים, בהם מבצע ההשתלטות על עזה, כוונות הסיפוח ביהודה ושומרון, הפגיעה בריבונות של סוריה ובקטאר והפרת הסטטוס קוו בהר הבית. אם כן, מהי אותה רוח?
רוח הסכמי אברהם איננה נייר רשמי או אוסף סעיפים משפטיים. היא האתוס שבבסיס ההסכמים: יצירת דינמיקה חדשה במזרח התיכון שתתרום ליציבות ולהתמתנות האזור. לא רק שיתוף פעולה נקודתי בין ממשלות אלא תפיסת עולם של בניית מערך אזורי שלם ליצירת עתיד משגשג. בעיני האמירויות, ישראל חרגה מן הרוח הזאת כאשר בחרה לנהל את הסכסוך הפלסטיני מתוך כוח ולא מתוך יוזמה מדינית. גם כאשר לא הופרה מילה מהטקסט הרשמי, עצם ההידרדרות לאלימות נתפסה כהתרחקות מהחזון שהסכמי אברהם סימלו. דווקא משום כך, השאלה הגדולה היא אם יש עוד מי שמוכן להחיות את רוחם. החייאה כזו תדרוש לא רק מהלכים דיפלומטיים אלא חידוש של השיח האזורי על שלום, הכרה בעוול של האחר, קבלת אחריות על תהליך השיקום והנעת יוזמות בונות עתיד משגשג. רק כך ניתן יהיה להחזיר להסכמי אברהם את אותה רוח של תקווה שנשבה בספטמבר 2020.
היד עדיין קיימת - אך מאיימת להיעלם
הסכמי אברהם היו הזדמנות נדירה שבה נפתחה בפני ישראל יד מושטת מהעולם הערבי. חמש שנים אחרי, המשבר הנוכחי מזכיר לנו שהיד הזו עדיין קיימת, אך מאיימת להיעלם, והשאלה היא אם נדע לאחוז בה. הסכמי אברהם מציעים לישראל מסגרת רחבה לשיתופי פעולה אזוריים שטעמנו רק את חלקם הקטן. אם נדע להשתמש בהם בתבונה, הם יהיו לא רק גשר החוצה אלא גם מנוף לתהליך של שיקום פנימי, לחיזוק החברה שלנו, להשתלבות טובה יותר באזור ולעיצוב מציאות מתונה, יציבה ובעלת אופק מדיני.
הכותבת היא חוקרת איחוד האמירויות הערביות באוניברסיטת חיפה ויועצת בכירה במיינד ישראל