נכון לרגע כתבית שורות אלה, לא ברורה עדיין מידת הצלחתה של פעולת חיל האוויר לחיסול צמרת חמאס בדוחא, קטאר. יש מי שסבורים (או לפחות מקווים) שצמרת הארגון חוסלה כליל.
אחרים כבר מודיעים שחאלד משעל חמק ממוות, אולי גם חליל אל חיא - ובכל מקרה, עד שלא יראו המנוולים בציבור, כמי שעדיין נושמים את אוויר העולם הזה או כגופות, לא נדע לבטח אם רק אשתו ובנו של אל חיא חוסלו, או שמא כל החיות.
בהתחלה זה נראה מבטיח יותר, עת היה נדמה שמדובר בפעולה מבריקה שהצליחה מעל למשוער. עם פעולה שכזאת כולם רוצים להיות מזוהים: נתניהו התייצב כמעט מיד מול המצלמות והתברך בהישג ואפילו טראמפ "המופתע" הסתייג הסתייגות קלה בלבד.
הבוקר (שעון ישראל) הוא כבר נשמע אחרת, כועס יותר. מה חולל את החרפת הטון מצד הנשיא האמריקאי, אפשר רק לשער: עת חשב שהתקיפה הצליחה, קשר את עצמו אליה בהסתייגות רפה בלבד. משגברו הספקות באשר להשגת המטרה, הוא מעדיף להיות רחוק ככל האפשר ממה שעוד עלול להתברר כהצלחה חלקית בלבד (שכמוה כמעט ככישלון).
מיד נשוב אל התגובה המשתנה של טראמפ ואל מה שהיא מסמלת, אבל קודם כל מבט אל הנעשה ברשתות בישראל. מהבוקר, עת גבר הספק באשר לרמת הצלחת המבצע, מלאו הרשתות בפוסטים בנוסח: "עוד מעט התברר אם את התקיפה ביצעו טייסינו הגיבורים או הסרבנים מקפלן". וגם: "בקרוב נדע אם נתניהו הצליח או ששוב היועמ"שית ובג"ץ הכשילו את המבצע" - וכך הלאה.
הלוואי שנתניהו צדק
צחוק בצד. נתניהו כבר מיהר (מדי? הלוואי שלא - ולא בגלל שאני נמנה על חסידיו, סתם מעצבן אם יתברר שבכירי הטרור עדיין בחיים) לקחת אחריות על הפעולה, אבל מהתגובה של טראמם אפשר ללמוד הרבה על מנהיגות, או ליתר דיוק - חוסר מנהיגות בעת הזאת.
קודם כל ננסה להסכים על העובדות: טראמפ ידע על החיסול. מבעוד מועד, שכן לא יעלה על הדעת שממשלה בישראל שיש לה קשר כה הדוק עם וושינגטון, תתקוף על אדמת מדינה ידידותית לארה"ב בלי לאשר את העניין מול האמריקנים.
לכן בטוח שהיה אישור עקרוני לפעולה. טווח העצמאות שגילתה ישראל, נוגע לשני ראשים: עיתוי הפעולה ומתי עודכנו האמריקאים על ביצועה. סביר להניח שכאן הם עודכנו מאוחר ככל שניתן, פחות בגלל צורך בהיתר ויותר בגין ביטחון שדה, שכן כל מידע מוקדם ומדויק לגבי העיתוי מסכן לא רק את הצלחת הפעולה אלא גם את מבצעיה.
אז טראמפ ידע, אבל גם לו וגם לנתניהו יש אינטרס להפריד כוחות בהודעות הרשמיות לתקשורת. לטראמפ זה יאפשר להתקרב עוד יותר במקרה של הצלחה גורפת ולהתרחק במקרה של כישלון, חלילה. עוד חשוב לו לכעוס קצת על ישראל ולבדל עצמו מזהות מוחלטת עם האינטרס הישראלי. אחרי הכל - יש לו גם אינטרסים בקטאר ושכנותיה, בלשון המעטה.
לנתניהו יש אינטרס כפול: הראשון הוא להראות שהוא פועל ללא חת להכרעת חמאס - ולא ממהר להתחבא מתחת לסינר של טראמפ (למרות שהלכה למעשה הוא כן, יש לישראל תלות מוחלטת לא רק בחימוש מתוצרת ארה"ב אלא גם במטריה המדינית שהיא מספקת נגד סנקציות או הגנה מביה"ד בהאג).
האינטרס השני הוא להרחיק את עצמו ככל שניתן מרמזים על חלקו, גם אם רק בידיעה, בפרשת קטארגייט. אפשר שהיה לו גם אינטרס להרחיק עסקת חטופים, כפי שנרמז מכמה מקורות בישראל, אבל יש דברים שצריך אדם להכריח את עצמו שלא להאמין בהם, אחרת לא יוכל לחיות עוד דקה במקום הזה תחת הממשלה הזאת (גם כך זו משימה לא קלה).
לא ברור למה נתניהו בחר לכרוך את הפעולה, בלי קשר לתוצאותיה, עם הפיגוע בירושלים שלא היה ביוזמת חמאס - וממילא אולי שימש רק כזרז לתכנית שהוכנה בקפידה במשך זמן רב. מה שבטוח הוא שהפעם הוא לא יוכל לחמוק מאחריות במקרה של כישלון. לכל היותר הוא יוכל לכעוס מאוד על צה"ל, מה שרק יוסיף לדם הרע שזורם ממילא בין סביבתו לפיקוד הבכיר של הצבא.
בעוד רוב השאלות הנוגעות למבצע החיסול עדיין פתוחות (לא רק מי חוסל אלא גם מה תהיינה ההשלכות), יש דבר אחד שאפשר ללמוד מהתנהלות המנהיגים בישראל ובארה"ב: נתניהו החליט להפוך את עצמו לאירוע, ובכך חשף את עצמו גם לביקורת במקרה של כישלון. טראמפ בחר לעמוד קרוב לתמונת הניצחון כדי לזנק החוצה מהפריים במקרה שיתברר שלא מדובר בכזאת.
מאחר שההנהגה של טראמפ ושל נתניהו נוצקו באותה התבנית, אפשר ללמוד שבניגוד לביטחון המלא שהיה לנתניהו אמש בדבר הצלחת הפעולה, הרי שלטראמפ של הבוקר הזה (לילה בארה"ב) היו כבר ספקות.
ככה זה כשאר כבר לא עושים דברים בשם עקרונות אלא רק בשביל שישרתו את האינטרס האישי. מה עם האינטרס הלאומי? גם אצל נתניהו וגם אצל טראמפ אין דבר כזה: האישי הוא הלאומי.