מתנתק מהקטאר: מי מרסק את המדינה כדי לאחוז בקרנות המזבח?

השאלה המהדהדת בכל העולם היום היא מדוע החליטה ישראל לפעול בדוחא, בירת קטאר - בניגוד לכל היגיון או אינטרס ישראלי. קטאר, המדינה שעד לפני שבוע הסביר לנו כל אחד מדורשי טובתו של ראש הממשלה מדוע היא אינה נחשבת למדינת אויב.

אפילו ראש הממשלה עצמו, כאשר נשאל אגב הטעם לפגם שביחסים של עובדי לשכתו עם הקטארים, הגדיר את קטאר כמדינה "מורכבת". אז איך הפכה המדינה המורכבת לדמונית במחי התקפה לא מוצלחת אחת?

לשם כך יש להאזין לקולות המעגל השני, זה שנמצא בין מעגל השופרות למעגל השרים, שאחריו נמצא מעגל המקורבים - ולאחריהם ראש הממשלה עצמו.

רשות הדיבור למעגל השני: "אימפריית טרור - מזהמת את האוניברסיטאות במערב" אמר הבוקר לרדיו 103 ח"כ עמית הלוי. הלוי אינו ח"כ בכיר בליכוד, בלשון המעטה, אבל הוא חוליה בשרשרת שבה החלו, בד בבד עם התחזקות החשד שהתקיפה בדוחא נכשלה, השופרות, הבוטים והטקבקיסטים-בשכר.

המעגל הראשון הוא המדגרה של הרעיונות החדשים מסביבתו הקרובה של ראש הממשלה. שם צמחה לדוגמה תיאוריית הקונספירציה על בגידה בשב"כ, שם גם מועלים הגרועים שברעיונות (חכו לשוס, שיגיע בלי שום ספק: יוזמה לדחיית הבחירות).

במעגל הזה, שאין לו זיהוי ברור אלא רק מובילי דעה שהם כביכול אנשים פרטיים, חסרי אחריות ציבורית, אפשר להגיד הכל. שם החל שינוי הכיוון שהפך כמעט בן לילה את קטאר כמדינה כמעט-ידידותית לישראל לאויבתה הגדולה.

המעגל השני

ח"כ הלוי, כמו למשל ח"כ בוארון ואחרים מהספסלים האחוריים של מפלגת השלטון, שייך כבר למעגל השני, זה שפועל כבלון ניסוי. מהיום בבוקר קטאר מממנת את שונאי ישראל ברחבי העולם? אז למה עד אתמול היא הייתה פרטנרית לגיטימית לייצוב עזה והרחקת הרשות הפלסטינית ממוקדי הכוח - ואילו מעתה היא אם כל חטאת?

אחר כך יתבטאו באופן דומה גם שרים כמו מירי רגב, מיקי זוהר וישראל כ"ץ, לאחריהם תגיע "סביבת נתניהו" - מברדוגו ועד יאיר נתניהו - ואז נזכה לשמוע את הדברים ישירות מפי ראש הממשלה.

ייאמר מיד: קטאר היא נסיכת הגאות והשפל. מצד אחד היא מממנת את חמאס, מצד שני היא עשתה זאת במשך שנים לבקשתם המפורשת של נתניהו עצמו ושל ראש המוסד שפעל בשליחותו.

היא מחמשת את חמאס אבל זכתה גם לסיוע אדיר בתחום הסייבר (למשל) ממדינת ישראל, כשבתווך גוזרים קופון נאה כמה בכירים-לשעבר במערכת הביטחון. את חלקם של כולם בנהרות הכסף שזרמו מקטאר לכיסיהם יש לחקור.

היא מתדרכת (בתשלום לבכירים בלשכת ראש הממשלה, כך על פי החשד) נגד התיווך המצרי בנושא החטופים, אבל גם ממלאת בו תפקיד.

היא מממנת גורמי אסלאם קיצוניים ברחבי העולם, לרבות ארגונים סטודנטיאליים שעומדים בראש המחאה הפרו-פלסטינית (והאנטי-ישראלית כמובן), אבל יש לה קשרים נפלאים במערב, מכונת יחסי-ציבור ששומנה במאות מיליארדי דולרים: ממסדרונות התאחדות הכדורגל העולמית ועד מתנות לראשי מדינות.

קטאר היא אולי שטן, אבל כזה שדואג לשים לפחות חלק מהזי'טונים שלו לא רק על השחור שהוא מתכנן לעשות לנו, אלא גם על האדום (למקרה שבכל זאת הטוב ינצח).

מה היה קורה אילו התקיפה בדוחא הייתה מצליחה לחסל את כל אותם ארורים, מנהיגי חמאס? היה פה רגע של אופוריה וטפיחה עצמית על השכם, קצת ניפוח אגו מרחבי תבל, קצת פחות גינוי מצד הבית הלבן (ראו איך התגובה של טראמפ משתנה מ"נו נו נו" מחויך, עת סברו שהתקיפה הצליחה ועד לזעם גדול עת התברר שהיא נכשלה).

בתכל'ס זה לא היה מקדם אפילו במילימטר את עסקת החטופים, ככל שיש כזאת - ולא היה משפר את מעמדה של ישראל בעיני הסביבה הקרובה או הרחוקה.

אם כך נשאלת השאלה: למה? למה הורה נתניהו על התקיפה, גם נוכח הסתייגות של צה"ל (שביצע אותה לבסוף) והתנגדות נמרצת של המוסד? התשובה: כי היא משרתת את הדבר היחיד שחשוב לנתניהו: הישרדותו.

נתניהו נדחק אל הקיר: התעורר חשש סביר שחמאס יקבל עקרונית את המתווה האמריקני, שיתבע לנצור את האש כל עוד מתנהלות שיחות, דרישה שהייתה זוכה אולי לגיבוי אמריקני. מה עושים? הופכים את השולחן עם כל הקלפים שעליו. הכל כמובן רק כדי להמשיך את הטקטיקה הנפסדת של קבוצת תחתית: לשחק משבת לשבת - לשרוד עוד מושב ועוד פגרה, עוד הצבעה על התקציב ועוד נוכלות בוועדה.

נתניהו אולי הפך לקבוצת תחתית, אבל מדינת ישראל היא זאת שיורדת ליגה. מדינות אירופה ברובן מקדמות כבר (גם אם רק באופן פורמלי) הכרזה על מדינה פלסטינית. ארה"ב, שנשיאה ההפכפך היה סולח על הצלחה מרשימה בדוחא, אבל זועם על הכישלון, כבר שלחה לכאן את מרקו רוביו כדי לצנן את "ייהוד עזה", כמו שמבטיחים בימין הקיצוני.

מעמד ישראל בשפל: אנחנו מודרים בקצב מבהיל מחברת בני אנוש, מתחרויות ספורט ועד לאירועי תרבות. ואפילו ההישג המדיני היחיד של תקופת שלטונו, הסכמי אברהם, עוברים טלטלה רבתי בעקבות התקיפה של מדינה שעד לפני כמה ימים עוד שימשה יעד לטיסות (כבר לא חשאיות אפילו) של בכירי מערכת הביטחון, דיפלומטים ושליחים פוליטיים למיניהם.

נתניהו ידע בדיוק מה תהיינה ההשלכות של התקיפה, אבל הוא הורה עליה מפני שחשב שהצלחתה תשרת את מטרותיו, שהעיקרית שבהן: הרחקת עצמו, הבלדר הגדול של הכסף הקטארי מדוחא לעזה - ומי שצפוי לתשאול על ידי חוקרי פרשת קטארגייט, מהמדינה שעד לא מזמן הגדיר כ"מורכבת".

כלומר, צעד טקטי שעושה שימוש בכלים הכי עוצמתיים של צה"ל (חיל האוויר) שמשמעותו פגיעה אסטרטגית באינטרסים הכי חיוניים שלה, למשל קואליציה אזורית (של מדינות שיש להן עניין להגביל את כוחה של טהרן).

בכירי חמאס ראויים לכל רע שבעולם, אבל אפילו אם החיסול היה מצליח, הוא היה כמו אדם שמבקש להרוג מקק בפטיש של חמישה קילו - ומנפץ את רצפת הבית. כלומר, גם היו מחוסלים - היינו נשארים עם בלטה מרוסקת באמצע הסלון.

יותר מכל מעשה חמור אחר שעשה נתניהו בימי כהונת ממשלתו השישית (וזה לא שאין תחרות), התקיפה בדוחא הייתה האווילית שבהם. מטרתה האמיתית התבררה ביתר שאת עם ראיונות מפי ח"כים חצי-אלמוניים שמופעלים עתה כדי לנאץ כמה שיותר את קטאר (ראויה לכל גנאי, כמובן, אבל לא מפי המחנה שניסה לשכנע אותנו בחיוניותה ליציבות באזורנו).

מה עוד התברר? הניתוק המוחלט בין האינטרסים של מדינת ישראל (החזרת החטופים, סיום המלחמה, כינון קואליציה אזורית והתחלת שיקום תדמיתה וכלכלתה) לבין האינטרס של ראש הממשלה (לשרוד עוד קצת, לממש את מינוי זיני לראשות שב"כ ודחיית הבחירות).