הזעם כלפי ישראל בכל הנוגע למלחמה בעזה תורגם לאיום מצד צרפת ואנגליה כי אם ישראל לא תחדל מפעילותה בעזה הן יכירו כבר החודש במדינה פלסטינית. גישה זו לוקה בפגם לוגי: הכרה במדינה פלסטינית מוצגת במפורש כצעד ענישה נגד ישראל, אולם במשך עשרות שנים טענו מדינות אלה ורבות אחרות כי הקמת מדינה פלסטינית במסגרת פתרון "שתי המדינות" היא בראש ובראשונה אינטרס ישראלי. מכאן עולה השאלה האם הכרה זו מצד אנגליה, צרפת ומדינות נוספות מענישה את מדינת ישראל או מיטיבה איתה?
סעודיה גם היא מפעילה לחץ על ישראל לקבל את פתרון "שתי המדינות". מריאד נמסר שאם ישראל תסיים את המלחמה בעזה ותסכים לחזור למשא ומתן על מתווה הקמת מדינה פלסטינית באזור יהודה ושומרון ובעזה, אזי תכיר סעודיה בישראל ואף תגרום למדינות מוסלמיות נוספות להצהיר גם את אמירה זו. בשבוע שעבר נעשה צעד משמעותי בהובלת צרפת וסעודיה והוא הכרה של עצרת האו"ם ברוב עצום במדינה פלסטינית ובשבוע הבא עתיד נושא זה להיות מוגש גם למועצת הביטחון.
רעיון "שתי המדינות" אינו חדש. הוא הוצג לראשונה על ידי ועדת פּיל ב-1937, ואחר כך על ידי תוכנית החלוקה ב-1947. בשתי הפעמים הללו הרעיון נדחה בבוז הן על ידי הערבים שחיו בארץ ישראל והן על ידי מדינות ערב. מאז לא שבו לדון בנושא זה עד שנת 1993. בין השנים 1993-1967 פרצו ויכוחים סוערים בין מפלגת הליכוד לבין מפלגת העבודה בדבר הפתרון הנכון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הליכוד תמך בהחלת ריבונות ישראלית מלאה על שטחי יהודה, שומרון ועזה תוך כדי מתן אוטונומיה מוניציפלית לפלסטינים, ואילו מפלגת העבודה תמכה בפשרה טריטוריאלית עם ירדן, (לפי פשרה זו יחולק שטח יהודה ושומרון בין ישראל לבין ירדן). שתי המפלגות הגדולות בישראל החזיקו בדעות שונות לחלוטין, אולם שתיהן התנגדו נחרצות לפתרון "שתי המדינות".
בשנת 1993 יזמו כמה ישראלים ופלסטינים תוכנית שהעלתה מחדש את רעיון "שתי המדינות": תוכנית אוסלו. תוכנית זו התבססה על ארבע קביעות:
1. פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני חייב להתממש בשטח הצר שבין נהר הירדן לבין הים התיכון.
2. הפתרון מחייב הקמה של מדינה פלסטינית ריבונית.
3. על עזה והגדה המערבית להיות שני חלקים של אותה מדינה פלסטינית ריבונית.
4. הגבול שבין ישראל לבין פלסטין צריך להתבסס על קווי 1967 (הגבול שהיה קיים טרם מלחמת ששת הימים).
אף אחד לא בחן ברצינות מדוע נכון לקבל ללא בחינה את ארבע הקביעות הללו. קבלתן האוטומטית מייצרת פתרון אחד ללא כל גמישות. אפילו הנשיא טראמפ שניסה להגות תוכנית מהפכנית בכהונתו הראשונה, "תוכנית המאה", קיבל כמובן מאליו את שלוש הקביעות הראשונות של תוכנית אוסלו.
מאז 1967 נחלקת החברה הישראלית בסוגיה זו לשלוש קבוצות:
קבוצה ראשונה: קבוצה זו תומכת בפתרון שתי המדינות ואף רואה בו כפתרון האפשרי היחיד. מספרה קטן בעיקר מאז האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 וביתר שאת מאז 7.10.2023.
קבוצה שנייה: קבוצה זו, שסמוטריץ' מובילהּ, תומכת בהחלת ריבונות ישראלית מלאה בגדה המערבית וסיפוחו של שטח זה.
קבוצה שלישית: קבוצה הנחשבת מבחינה פוליטית למרכז הישראלי מאמינה שיש לשאוף לפתרון כלשהו של הסכסוך, אך היות שפתרון זה אינו מעשי בעתיד הקרוב מוטב להמשיך ולנהל את הסכסוך ולא לנסות לסיימו. קבוצה זו מתנגדת להרחבת ההתנחלויות באזור יהודה ושומרון, שכן צעד זה יסתום את הגולל על פתרון עתידי.
האם תיתכן גם גישה רביעית? לדעתי כן. הגישה הרביעית אינה מסתמכת על ארבע הקביעות של אוסלו ותומכת בשני הפתרונות האלו:
א. בחינה מחודשת של הפשרה הטריטוריאלית עם ירדן: לפי פתרון זה כרבע משטח אזור יהודה ושומרון יסופח לישראל אך רובו יהיה חלק מפדרציה בין ירדן לבין הגדה המערבית. במילים אחרות, תוקם מעין "ארצות הברית של ירדן", פדרציה בעלת שני חלקים: הגדה המזרחית והגדה המערבית. עם זאת יתכן גם שעזה תהיה חלק שלישי.
ב. הקמת מדינה פלסטינית ריבונית: בהנחה שרק חלק ממדינה זו יהיה בגדה המערבית והחלקים האחרים יהיו על חשבון שטחים של ירדן, מצרים ועזה. מדובר בחילופי שטחים בין חמישה שחקנים: ישראל, ירדן, פלסטין, מצרים וסעודיה.
האמירה שעל ישראל לומר לעולם המערבי
מדינות המערב מציעות פעם אחר פעם את פתרון "שתי המדינות" כדרך לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ישראל מוכרחה להבהיר כי בעוד היא מוכנה לדון על פתרון הסכסוך היא אינה יכולה להתחייב למתווה שנוצר כלאחר יד ב-1993, תוך כדי התבססות על ארבע קביעות בלתי מבוררות. לטיעון זה שלפיו נכון להפריד בין הנכונות למצוא פתרון לסכסוך לבין הדבקות הדוגמטית במתווה המוכר כפתרון שתי המדינות, נוספה משמעות חדשה בעקבות אירועי השבעה באוקטובר.
מעולם לא התקיימה מדינה פלסטינית, לא בתקופת התנ"ך ולא באף תקופה היסטורית אחרת, אף לא כאשר יכולה הייתה להיווצר בין 1967-1948, תקופה שבה שלטו ירדן ומצרים באזור יהודה ושומרון ובעזה בהתאמה. הפעם היחידה בהיסטוריה שבה הוקמה למעשה מדינה פלסטינית הייתה בשנת 2006 לאחר שנסוגה ישראל מעזה והחמאס עלה לשלטון. עזה הפכה להיות מדינה דה-פקטו בעלת כל הסממנים של מדינה ריבונית, לרבות שלטון מרכזי יעיל שיש ברשותו צבא משלו ומדיניות חוץ עצמאית.
תוצאות קיומה של מדינה פלסטינית ניכרו היטב באוקטובר 2023. בניגוד למה שמדינות המערב מאמינות, האתוס הפלסטיני איננו ולא היה מעולם הקמת מדינה פלסטינית קטנה ומפוצלת בין אזור יהודה ושומרון לבין עזה, אלא השמדת מדינת ישראל. פתרון "שתי המדינות" במתכונתו הקלאסית יקל על הערבים להשיג מטרה זו ולכן הוא אינו אפשרי מבחינת מדינת ישראל. בניגוד למה שחושבים במערב הטרור הפלסטיני, לא זו בלבד שהוא אינו תוצאה של ייאוש כי אם ההפך מכך: הוא נובע מתוך התקווה למוטט את מדינת ישראל. המענה של ישראל ליוזמה הבינלאומית להכיר כבר עכשיו במדינה פלסטינית אינו צריך להיות סיפוח של אזור יהודה ושומרון או חלק ממנו, וגם לא עימות תקשורתי פוגעני בראשי המדינות התומכים בהכרה במדינה פלסטינית.
המענה צריך להתבסס על דיאלוג מדיני אמיתי שבו נכון יהיה לטעון את שלוש הטענות האלו:
1. אם תוקם מדינה פלסטינית באזור יהודה ושומרון וצה"ל לא יימצא באזור זה, סביר שמדינה זו תיפול לידי חמאס תוך זמן קצר. הניסיון בעזה ומשאלי דעת קהל באזור יהודה ושומרון מוכיחים זאת.
2. גבולות 67' אינם גבולות בני הגנה וקל להוכיח זאת: הטענה שפלסטין תהיה כביכול חלשה מישראל ולכן לא תאיים על קיומה איננה נכונה ולו רק בשל אירועי השבעה באוקטובר. ישראל מוקפת אויבים או אויבים פוטנציאלים במעגל שהרדיוס שלו הוא 2000 קילומטר.
3. עד לפני כ-30 שנה אפשר היה לטעון כי ביטחונה של ישראל יובטח אם המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. באותם שנים איום צבאי התבסס על קיומם של טנקים, תותחים ומטוסי קרב בידי האויב. קל באופן יחסי לוודא שאין בידי מדינה פלסטינית אמצעים אלה. כיום האיום הצבאי מתבסס על רחפנים, כטבמ"ים, טילי נ"ט מתקדמים, טילי נ"מ מתקדמים ועוד. אמצעים אלה קלים להברחה ולהסתרה ולכן הקביעה כי המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת תאבד כל משמעות. כך למשל אפשר לשלוט מגגות טול כרם באמצעות טילי קורנט משופרים על כביש 6, כביש 4 וכביש החוף (כביש 2), וכך לשתק את מדינת ישראל.
בצד המדיני: בהיבט זה יש להראות נכונות לדון בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני אך אין על דיון זה להיות מחויב לאמץ אוטומטית את ארבע הקביעות של פתרון שתי המדינות.