ארוע רודף ארוע בשנתיים האחרונות. אין רגע דל. אין שניה לנשום. ארועים של שבוע בישראל מפרנסים חדשות ל-10 שנים בכל מדינה אירופאית נורמלית. מאז טבח השבעה באוקטובר, אנחנו בתוך טירוף. הרוגים, פצועים, חטופים, מלחמה בחיזבאללה, באיראן, סוריה, פיגועים, אש ותמרות עשן. בלי הפסקה. בלי רגע לעצור, לעכל. מי כבר זוכר את האסון ההוא עם 11 החיילים ההרוגים מהנמר, ואת הירי מאיראן שהרג עשרות, ואת הטיל מחיזבאללה שחיסל. ואת מאות החיילים שנהרסו. והפיגועים. ובגלל טירוף האירועים הזה, התרגלנו להכל.
אבל ניסיון חיסול של צמרת החמאס לפני עשרה ימים, הוא מסוג הארועים שאסור לעבור אליהם לסדר היום. הוא דרמטי ומעלה שאלות מדאיגות. מדאיגות מאוד. הנזק שנגרם מאותו חיסול כושל, ההחלטה ללכת על החיסול למרות התנגדות ראש המוסד, דדי ברנע ולמרות התנגדות הרמטכ"ל אייל זמיר, מעלות יותר מתמיהות. דדי ברנע וזמיר חשבו שכל צמרת החמאס שהתכנסה באגף המגורים בוילה המפוארת של חליל אל חייה בדוחא, קטאר, הם בני מוות. אין בכלל ספק בזה. רוצחים מתועבים עם גלונים של דם יהודי, דם ישראלים, על הידיים. השניים חשבו שכל הארכי מחבלים היו חייבים לעבור מהעולם כבר מזמן. אפילו לפני השבעה באוקטובר. אבל כעת, ממש בעת שכל חבורת הרוצחים הזו, דנה בעסקת חטופים, זה ממש לא הזמן. איך אמר ראש המוסד לפני ניסיון החיסול? "אתה לא יורה על מי שדן בשחרור החטופים שלך".
ומילה על ראש המוסד ברנע - הוא היחיד מכל ראשי גופי הביטחון, צה"ל, שב"כ ומוסד, שנמצא בקשרים טובים עם נתניהו. ראש הממשלה רב עם כולם ולכלך את כולם. את הרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי, את הנוכחי אייל זמיר, רב עד זוב דם עם ראש שב"כ הקודם רונן בר. רק עם דדי ברנע נרשמה סוג של הרמוניה. למרות שנתניהו הדיח אותו ואת רונן בר מצוות המשא ומתן לשחרור עסקת חטופים ומינה את יד ימינו, השר רון דרמר, לא נרשמה שום היתקלות פומבית בין השניים, לא זכור תדרוך פומבי, השמצה בין השניים, כלום.
ברנע אפילו זכה לביקורת קשה כשלא התייצב לעזרת רונן בר בזמן שנתניהו הפעיל נגדו מכונת רעל שלמה, שגבלה ממש בסכנת חיים. ולכן, כשברנע המקורב, התנגד באופן די נדיר לעמדת נתניהו, זה אמור היה להדליק פנסים אדומים.
אבל נתניהו שעט קדימה ולא ראה בעיניים - למרות ההצעה שהיתה על שהיתה על השולחן לשחרור 10 חטופים חיים ו-20 גופות חטופים, למרות שגם הצעה לעסקה גדולה יותר היתה הפרק, נתניהו דחף לסיכול, ידע בברור שחיסול כזה, שסיכול כזה, מפוצץ כל סיכוי לעסקה בטווח הנראה לעין.
גם הבוקר דווח בוול סטריט ג'ורנל על הזעם של טראמפ סביב התקיפה, ומקור בסביבת הנשיא, גדול תומכי ישראל, ואולי התומך היחיד של נתניהו, ציטט לפני כמה ימים את הנשיא שאמר "שבכל פעם שמתקרבים לעסקה, נתניהו דואג לפוצץ מישהו". והפעם היו עוד נזקים כתוצאה מהסיכול הכושל, שגם אם היה מצליח, יכול היה לגרום לאותם נזקים. הראשון הוא איחוד העולם הערבי נגדנו. קטאר השנואה, בעלת תחנת אל-ג'זירה, שרוב ראשי המדינות הערביות מתעבים, הצליחה לאחד את ראשי המדינות הערביות לכנס חרום נגדנו. שיעים וסונים התכנסו בדוחא ב-13 בספטמבר עם שלל איומים. היו שם מנהיגי סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, ירדן, הרשות הפלסטינית ועוד למעלה מ-50 שרי חוץ ממדינות ערביות ומסולמיות הגיעו לכינוס. איומים לבטל את הסכמי אברהם, גאוותו הגדולה של נתניהו, נשמעו בכינוס, דברים קשים של ראשי ממשל המצרי הושמעו באופן שגרם לחבורת הזויים ישראלים לדבר על הצורך לצאת למלחמה נגד מצרים, המדינה הערבית הגדולה ביותר, שהשלום איתה ועם ירדן הוא נדבך חשוב ביותר בביטחון ישראל.
גם לנתניהו אין מושג לאן הולכים
והיה עוד דבר: הסיכול שפוצץ על הידברות על עסקה בשלב הזה, הוציא לפועל את מבצע מרכבות גדעון ב'. הרמטכ"ל זמיר לא רצה את המבצע הזה שיכול להימשך חודשים רבים ולעלות בדמם של חיילים רבים שלנו. בוודאי של החטופים. גם ראשי הצבא לא התלהבו להמשיך במלחמה. נתניהו רתח על הרמטכ"ל בקבינט לפני ארבעה ימים: הוא שלף גזרי ציטוטים שסיפקו לו עוזריו עם שלל אמירות של בכירי צה"ל נגד כניסה לעיר עזה וניפנף בהם מול הרמטכ"ל: "למה אתם מתדרכים נגד המלחמה?" צעק בזעם. "הקבינט החליט לצאת למבצע צבאי בעיר עזה ואני לא מבין מדוע אתם מדברים נגד המבצע". הקבינט החליט עלק. נתניהו החליט.
במערכת הפוליטית טוענים שנתניהו חשש מביטול המבצע בעזה. "הוא רוצה להמשיך במלחמה, היא משרתת אותו פוליטית ואישית", אמר השבוע ראש מפלגה. "גם אם החיסול היה מצליח, העסקה והמשא ומתן היו מתפוצצים במיידית והיינו יוצאים למבצע נוסף בעזה, כפי שנתניהו רוצה". העניין שיותר ויותר שרים וחברי כנסת בליכוד מבינים שנתניהו מוביל אותנו לסוג של אבדון. הוא יכול ללגלג עד מחר על השאלה "מה האסטרטגיה?" אבל גם לו אין מושג קלוש לאן הולכים.
"בעולם כבר לא רוצים לשמוע על ישראל"
וסיכול כושל מביא כניסה קרקעית לעזה, התגברות הזעם העולמי, וצונאמי מדיני שממריא לשמיים. יצא לי לדבר בימים האחרונים עם בכירי התעשיינים, בכירים מעולם הרפואה, אנשים מהתעשיות הצבאיות, אנשי הייטק, וכולם אומרים שאינם זוכרים תקופה כזאת. זהו סיכום כללי של הדברים ששמעתי: "גורמים בעולם כבר לא רוצים לשמוע על ישראל. זה פשוט נורא. מבטלים השתתפות שלנו בתערוכות, בכנסים, מבטלים עיסקאות במאות מיליונים. הייצוא שלנו לעולם מתחיל להיבלם. זה יכול לגרום לאסון כלכלי.
מפעלים ייסגרו, בעיקר בפריפריה, מפעלים שמחזיקים ערים שלמות באותם יישובים בדרום ובצפון".
שני רופאים סיפרו: "לא מוכנים לקבל מאמרים שלנו, אנחנו ממש מתבקשים לא להגיע לכנסים. זה איום ונורא כי אנחנו חייבים את זה כדי ללמוד כל הזמן, לשמור על רמת רפואה גבוהה". וזה הולך ומתגבר, פושט לעוד ועוד תחומים. אנחנו פסע, לא מניצחון מוחלט, אלא מהרחקה מהאירוויזיון בעקבות איומי מדינות כמו הולנד, אירלנד, ספרד ועוד שלא להשתתף אם ישראל תוזמן. שמעתי את ינון מגל, נו מי אם לא הוא, מלגלג על האפשרות שבקרוב נורחק מהאירוויזיון. "אוי אוי אוי", הוא קרא בטון מתיילד. "אולי נקים מדינה פלסטינית כדי שיזמינו אותנו לאירוויזיון?". ונתניהו דיבר על ספרטה בשנים הקרובות. נחיה בצמצום על חרבנו. זה החזון.
מגל, זה לא האורווזיון, זה לדעת שאנחנו מודרים לאט לאט מהעולם שאנחנו רוצים להיות חלק ממנו. אירופה, ארה"ב. אם נורחק ממנו ואנחנו קרובים לשם, ישראל, חלילה תהפוך למדינה מצורעת. כזו שכולם מתרחקים ממנה. לא רוצים שום קשר איתה, שום מסחר, כלום. זה ישפיע על רמת החיים של רוב אזרחי ישראל. ואז באמת נשתלב באזור הזה, נהיה חלק מאחד האזורים הקשים והפרועים ביותר בעולם.