על סף תהום: ישראל עומדת לשלם על ההימור הגרוע של נתניהו

כשמוכרים נכס, בין אם מדובר בנדל"ן, עסק או מניה, הלך הרוח הוא שקובע את המחיר. אדם שמוכר דירה בשכונת מגורים בזמן שהביקוש בה מגיע לשיא, יוכל לגזור קופון נאה על ההשקעה.

הוא הדין בנוגע לעסק - שהבדל תהומי יהיה למחירו אם תור ארוך של לקוחות משחר לפתחו, או אם חלילה הוא מתקשה לשלם אפילו את ההוצאות הקבועות שלו: דמי-שכירות, ארנונה ומשכורות לעובדים. גם מניה כמובן מוטב למכור דווקא כשהחברה מצליחה, עת מנבאים לה המומחים פוטנציאל אדיר.

הבעיה היא שקשה להיפרד מנכס כאשר מחירו מגיע לשיא. הבעיה הגדולה עוד יותר היא שלא תמיד עיתוי העסקה נמצא ביד המוכר. כך מי שמוכר דירה כדי לעמוד בתשלום על דירה חדשה, ימצא עצמו חייב למכור, אפילו אם השוק בשפל.

מי שמוכר עסק בשעה שאינו יכול עוד לשאת בהוצאותיו הקבועות, יפסיד גם הוא, וכמובן: מי שמוכר מניה של חברה שהולכת מדחי אל דחי, עלול לגלות לעתים קרובות שהערך היחיד של הנייר שבידו הוא בשמו: "ניירות ערך", כלומר - לא שווה אפילו את עלות הנייר.

בנימין נתניהו בנה לעצמו במשך השנים שם של סוחר ממולח. לא ניכנס לשאלה האם זה בצדק או שלא, אבל ניתן את הקרדיט למי שהצליח להיבחר לתפקיד הרם בישראל יותר פעמים מכל אדם אחר, שהוא ודאי מבין בשיווק.

השיווק (מטעם מי שהיה איש מכירות מצוין, כך אומרים) הוא ודאי מוצלח, אבל הסחר? תלוי בנסיבות: כשהרכיב נתניהו ממשלה מעמדה של כוח, הוא ידע למנות לתפקידי המפתח בה בדיוק את מי שרצה. לעומת זאת, כאשר לא היו לו יותר מדי ברירות, הוא נאלץ להישען (למשל) על סמוטריץ' ובן גביר.

המגבלה הזאת הכתיבה את צעדיו בכל פעם שבה הייתה לו תחנת יציאה מהמלחמה, הקמפיין הארוך ביותר בחייו (וגם בחיינו).

מערכת הביטחון - שכשלה כישלון נוראי (מבצעי וערכי) בשבת, 7 באוקטובר, הצליחה להניח לפתחו הישג אחר הישג:

מנהיגי האויב חוסלו - חלקם במבצעים מעוררי השתאות, כמו למשל מבצע הביפרים.

פרימטרים (שטחי חיץ) נקבעו בשטח - מעזה, דרך לבנון ועד סוריה. צמרת משמרות המפכה וקברניטי תכנית הגרעין האיראני נערפו, מפעלי הגרעין שלהם נפגעו (גם אם לא הושמדו כליל), צבא סוריה נוטרל כמעט לחלוטין מכל יכולת התקפית.

גם הזירה המדינית האירה פנים לנתניהו: נכון שאת התמיכה הגורפת של השבועות והחודשים הראשונים למלחמה היה קשה מאוד למנף, כל עוד לא הושגו כמה יעדים בשטח, אבל גם שם היו לו תחנות יציאה רבות.

את חלקן הוא אף יזם בעצמו - כמו למשל מה שהוצג לציבור כ"מתווה ביידן", שהיה למעשה פרי יוזמה של ראש ממשלת ישראל. האמריקנים סמכו ידיהם עליו, סמוטריץ' ובן גביר פחות - ונתניהו העדיף לשמר את הקואליציה מאשר להשיג הסכם חטופים ולהציג אותו כמצע הבחירות שלו.

אפילו אז, אם מתעלמים מהמחיר הנוראי בחיי אדם, ההימור השתלם פוליטית: ניצחון דמוקרטי בבחירות היה כופה על ישראל סיום מלחמה מידי. במקום זה קיבל נתניהו נשיא מהחלומות (לפחות מהחלומות שלו), כזה שלא רק מתיר לו אלא אף דוחק בו לפתוח מעל ראשי חמאס את "שערי הגיהינום".

גם בזירות רחוקות יותר ההימור הצליח: טראמפ השתכנע לקחת חלק בתקיפה על מתקני הגרעין של איראן והציג לעולם קואליציה שהפכה את ישראל למעצמה. רק שאז נדמה שנתניהו התאהב בטקטיקה החדשה: ההחלטה לתקוף בקטאר בשעה שהצעה להשבת החטופים וסיום המלחמה מונחת על השולחן (תרתי משמע), הייתה הימור אחד יותר מדי.

כמו מהמר שצבר ערימה נאה של ז'יטונים (יקרים, בל נשכח: את מחירם שילמו בדמם חיילי צה"ל ואף חטופים שנרצחו בידי שוביהם), הניח נתניהו, שהתפתה להאמין שהוא כבר לא יכול להפסיד, את כולם על משבצת התקיפה בקטאר - והפסיד הכל.

שיהיה ברור: לו היה המבצע ההוא מצליח, אפשר שטראמפ היה מזנק על הקרדיט כמי שידע ואף תמך. מעמדה של קטאר כמדינה חסינה מפני מתקפה היה נגוז, השפעתה האזורית הייתה פוחתת וחמאס היה נותר לא רק ללא הנהגתו אלא גם ללא חשבונות הבנק שלו.

גם לזה היה מחיר בחיי חטופים, אבל עבור נתניהו מדובר - כבר הבנו מזמן - בכסף קטן תמורת התהילה הבינלאומית. זאת ועוד: הצלחת המבצע הייתה מרחיקה אותו עוד יותר מהחשדות לפיהן ידע (במקרה הטוב) על הקשר הנורא בין בכירי לשכתו לקטארים, חשדות שכדי לקעקע הוא הדיח מתפקידו את ראש שירות הביטחון הכללי ומינה תחתיו את מי שמעלתו העיקרית אמורה להיות נאמנות עיוורת.

רק שהמבצע נכשל - ולא סתם נכשל: זה קרה לאחר שנתניהו כבר התפאר בו בפומבי (מן הסתם סבר שהצליח) ורץ לספר לחבר'ה. כלומר, הפעם הוא כבר לא יכול היה להטיל את האחריות לכישלון על צה"ל ולספר שהכל היה שונה אילו רק היו מעירים אותו בזמן... כמו יו"ר דירקטוריון שלא יכול להפיל את התיק על המנכ"ל, נתקע נתניהו עם הכישלון.

בינתיים כל מי שישבו על הגדר, זינקו לצד השני: הסעודים, המצרים, האירופים ובמידה מסוימת, כפי שמתברר עתה, אפילו האמריקאים.

כמה פעמים הוזהר נתניהו שהוא לא יכול להמר על טראמפ כמשענת יחידה? עתה הוא עלול למצוא את עצמו מוכרח להכפיף את מדינת ישראל להסכם שהוצג לארדואן האנטישמי עוד לפני שהוצג לו... אוי לאותה בושה.

אם מישהו בישראל שמח לאדו של נתניהו, מוטב שיחניק את מצהלות הגיל: הבחירה של נתניהו בין רע לגרוע, היא גם בחירתה של מדינת ישראל. אם נתניהו יאמר "לא" למי שבולם בגופו (ובזכות הווטו שלו) סנקציות נגד ישראל, הבידוד המדיני ידחק את כולנו לכיוון צפון-קוריאה.

לא רק שחברות בינלאומיות, אפילו כאלה שעדיין מוכנות לעשות איתנו עסקים, יידחקו מכאן החוצה, לא רק שנורחק מאירועים בינלאומיים - מתרבות ועד ספורט, אלא הרבה יותר מכך.

תנועת ישראלים תוגבל, נכסים ישראלים בחו"ל יוקפאו וממשלה רעבה שהכנסותיה ממסים ייחתכו בחדות, תתנפל על הרכוש הפרטי ותסווה את הלאמתו, הלכה למעשה, תחת "מיסוי" כבד.

לעומת זאת אם יקבל עליו את התכנית, ייקבע תקדים בשטח: לחץ בינלאומי יסיג את ישראל מעזה. תושבי הנגב המערבי יצטרכו לראות איך המפלצת משתקמת מול עיניהם. הרוצחים יזכו לחנינה - וגרוע מכך: למעמד בינלאומי כמי שסלל את הדרך למדינה פלסטינית (גם אם רק על הנייר). הפשע השתלם, הרוצחים השיגו את מטרתם. לריוויירה שמתכנן טראמפ בחופי עזה, זאת שבן גביר הבטיח לבנות בה שיכון לשוטרים, עוד יקראו על שם יחיא סינוואר.

מה יכול להפוך יום רגיל להרבה יותר טוב? התשובה כאן

לפחות באופציה הזאת יש גם כמה פלוסים: הראשון הוא שחרור מידי של החטופים, השני הוא מניעת המשך נפילתם של חיילי צה"ל במלחמה שכבר מזמן איבדה קשר עם תכנית אסטרטגית כלשהי. השלישי הוא קריסת הממשלה הגרועה ביותר בתולדות ישראל.

רק שלא יהיה לאיש ספק: העסקה הזאת תיצרב בתודעת העולם ככזו שנכפתה על ישראל בניגוד לרצונה. לא ממשלת ישראל היא שמנהלת את ענייני המדינה, אלא מדינות שמוכנות להקריב את האינטרס הישראלי כדי לקנות לעצמן שקט.

המסר הזה יעבור לא רק בין וושינגטון, לונדון ופריז, אלא משם גם לאנקרה ולקהיר, לעזה ורמאללה. פשוט לא להאמין שבבחירה בין רע לגרוע זאת עדיין החלופה הגרועה פחות.

לא משנה מה יבחר נתניהו (שינסה לקנות קצת זמן, רק שהפעם מדובר לכל היותר בשבועות, לא בחודשים), הוא האיש הביא אותנו אל פי התהום.

הימור אחד יותר מדי הוא לקח בשמנו - והפסיד את הכל.