אין כמו התעופה העצמית של הישראלים על עצמם. מ"ביחד ננצח" ועד "יש לנו עם נפלא". בינתיים, עד שהנוסחות הנבובות האלה יוכחו, מסתבר שאנחנו לא יחד, לא מנצחים ואנחנו עם די ירוד.
לפני המון שנים פרופ' ישעיהו ליבוביץ', החכם מכולם, אמר: "אם הסתכלת היום בטלוויזיה ... אם התבוננת בפרצופו של הדור הצעיר הזה... אז ראית אחדים מסימני ההתנוונות של חברתנו... תוך הסחת הדעת מכל הבעיות הגדולות של האדם (ושל האדם היהודי בפרט), של החברה ושל העם. את צרכיה של חברה זו מספק[ים] התבהמות על ידי בידור וספורט, התבהמות על ידי זימה ופורנוגרפיה, והתבהמות על ידי שכרון הלאומנות ותהילת הגבורה המלחמתית". כרגיל, ליבוביץ' צדק, והסליחה עם הבהמות שההשוואה לא מחמיאה להן.
קשה ואסור להתעלם מהגסות שפשטה במרחב הציבורי הישראלי. בכנסת, ברחוב, בתקשורת וברשתות החברתיות. השפה הפכה לאלימה, הדיון הציבורי צעקני, והאינטראקציה הבסיסית בין בני אדם היא שדה קרב שיש בו רק מתים ועלבונות. הישראליות שאף פעם לא נהנתה מעידון יתר, מנימוס או דרך ארץ, איבדה את המעט שהיה לה. מעט העדינות, הרגישות והאנושיות שהיו בנו אינן איתנו עוד. השאלה היא איך זה קרה שעברנו מחזון יומרני לחברת מופת - לקואליציית טלי גוטליב?
הנה מעט הסברים. ישראל מתקיימת בתוך טראומה כפולה המונצחת שוב ושוב; חורבן הקהילות ההסטוריות והאיום הבטחוני המתמיד. זה שמקצתו אמיתית, ורובו מומצא ומניפולטיבי. מילדות צורבים את תודעתו של כל ישראלי יהודי: "מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח". והאמונה שאנחנו חיים בשכונה שאין בה סובלנות לחולשות ולרכרוכיות של המערב המתוסבך הפכה לעובדת חיים שלא קמו כנגדה מערערים. ברוחה עוצבו דורות ישראלים שלמים. תרבות ספרטנית שבה כל מי שמראה חמלה נתפס כחלש. בשדה המערכה ובמגרש החניה, בכיבוש הנפשע ובאלימות במשפחה. כָּל דַּאֲלִים גָּבַר. זאת סביבה שבה לעדינות אין סיכוי לשרוד.
השירות הצבאי הפך למעצב הרוח הישראלי העוצמתי ביותר. שם נמחקים לא מעט מהפערים, שם מעוצבת הנפש ומשם גם נובטת תרבות הקסרקטינים. הצבאיות של הישראלי לא מסתיימת בשחרור. הפסיכולוגיה של כל העם צבא, כל הזמן, מלווה כל אחד מאזרחי ישראל היהודים עד יומו האחרון. היא חדרה לשפה, להיררכיות, למנהיגות הלאומית, לאופן שבו מנהלים ישיבות או ויכוחים פוליטיים, או נדחפים בתור בקופת חולים. החברה נמדדת במונחי "משימה", "פקודה" ו"יעד", כל אחד "תותח", כל ותיקה היא פז"מניקית, הלוזר הוא נֶפֶל, לכל אחד יש בבגאז' "ערכת קפה", ומתנדבים תמיד "שוכבים על הגדר". כשזאת השיחה קשה להותיר מקום לניואנסים, להקשבה או לרוך. בבקו"ם פושטים את המדים, אבל הנשמה הצבאית לעולם נשארת וכולה נוקשות הנוכחת בכל מימד של החיים.
מתוך אלה צמחה המנהיגות הישראלית ששיכללה את היכולת למשול באמצעות החרדה והפחדים: מהאיראנים, מהפלסטינים, מהעולם כולו. אזרח שמרגיש מאוים יבחר במי ש"ישמור עליו", אף אם הוא זה שהפיץ את פחדי השווא האלה בעצמו. גם אם הוא ציני, מושחת או גס רוח. התוצאה היא תרבות פוליטית המתגמלת את הצעקן, את הכוחני וזורע הפחדים. לא פלא שהתרגלנו לכך שגסות איננה מכשול לפוליטיקאי, אלא נכס.
הפערים העצומים בין המרכז לפריפריה, בין יהודים לערבים, בין אשכנזים למזרחים, בין חילונים לחרדים הפכו לחומר בעירה להתלהמות והקצנה שההתבהמות בסופן. מי שמרגיש מושפל או מודר, מפתח שפה קשה ועוינת כי כולם אויביו. במקום אחריות משותפת וסולידריות אזרחית נוצרה כאן חברה של אכזריות קפיטליסטית עם מנטליות לוחמנית ומוסר של להקות זאבים רעבים. במקום תחושת קהילה ישראל מפורקת לקבוצות לחץ אלימות. ככל שהאי־שוויון מעמיק, כך מתגברת תחושת הנטישה והניכור, שמוצאת פורקן בשפה בוטה ובהתנהגות כוחנית.
התקשורת והרשתות החברתיות שברו את שאר המסננים. במקום עורכים ומתווכים האלגוריתמים מתגמלים זעם. ככל שאתה בוטה יותר תזכה ליותר חשיפה, וכל המבזה יזכה ביותר לייקים. השפה הציבורית הדרדרה בהתאם: מהתנצחות תרבותית לניבולי פה, מאי־הסכמה לשנאה. וכשזה הופך לנורמה, גם מי שלא נולד גס מתרגל לכך ש"ככה מדברים בישראל". זאת הישראליות בה אנחנו גאים כל כך. יש לנו עם נהדר, לא?!
חשוב לזכור: ישראל נולדה כחברה גסה בעיקר כלפי הערבים. ביסודותיה היו חזון ציוני עשיר, רגישות של חלוצים, רעיונות סוציאליסטיים של ערבות הדדית ותרבות עברית מתחדשת שיכלו להתרחב מהקהילה היהודית לכל אזרחי הדמוקרטיה. אך ככל שהמדינה התבגרה בתוך תודעת מצור מהונדסת, הלכו ונעלמו החלקים העדינים. מקום שבו עדינות נתפסת כחולשה לא יוכל לגדל עדינים.
אפשר עוד לבלום את ההתבהמות. אם הצלחנו להחיות את השפה העברית מתוך תרדמת החורף שלה, אפשר גם לשקם אותה לשפה חדשה. כזו שלא נבהלת מעדינות אלא מחשיבה אותה כחוסן. למחוק את אל הנקמות וחסידיו הקנאים ולכתוב מחדש בשפתו של אדון השלום. משמעות הדבר - פוליטיקה שתחזיר למרכז ההוויה את אותם ערכים שנדחקו לשוליים: חמלה, הקשבה, צדק חברתי, והכל בשפה מכבדת. בלי אלה, ההידרדרות אל משטר חברתי של חבורות גסות, צעקניות ואלימות הוא בלתי נמנע. קול רם הוא לא אחת נשמה ריקה. וטלי גוטליב תמשול בנו.