קדיש לראש השנה: זעקה על חפים מפשע ומלחמה שאין בה קדושה

לא גדול ולא קדוש הוא זה
שלמען שמו דם לשווא נשפך
מתגדלים ומתקדשים אך אלה:
יצרם של מסיתים
הררי ההריסות ושורות הקברים,
צרחות האימה והשתיקה הכפויה,

לא תהא גדולה בחורבות שכונה רדומה,
בזעקת ילד בחשיכות חייו,
בבכייה של אמא המחממת בשדיה הריקים את גופות ילדיה
אין קדושה בדם הזה, אין גדולה בשכול הזה.
ומי יאמר קדיש אחר מיטתם ומיתתם
של המוני חיי אדם שנגדעו באבחת זדונם של טמאי רוח.

אלוהי האמת, העוד אתה חי?
לְמה בראת את עולמך?
לאהבה.
לשחק בחול החופים
לחגוג ימי הולדת ולקוות
לנגן ולבנות
.
הבט משמים וראה
נציגיך בעזה ובעוטף,
מקלקלים עולמות בקללה
כורכים ילדים ופצצות
אהובים וקבורים
קהילות נכחדות ועיירות מחוקות.
מי אתה שזה עולמך?
שופט כל הארץ שמשפטו משפח וסיפוח?

מלכותך היהודו-ישראלית הייתה למלכות רשע,
ממשלתה זדון
מעשיה שנאה ופחדים
ממלכת שרידי הצעצועים השרופים,
ושורותיה גופות ארוכות.
אבינו מלכנו נחטפתם אתה ומלכותך
בידי מלאכי חבלה ואין אומר להם הֶרֶף
אל תשלחו ידכם
אל האש והמאכלת.
אל הנקמות שלהם הביס את אדון השלום שלנו.
הגיעה זמנה של בריאה חדשה
אלוהים ברא את עצמך
אחרת מהם. היבדל מהם

היום בו הרית את העולם
נמליך לנו מלך עליון חדש
שיהא טוב ומיטיב לכל יצורי העולמים,
מלך חמלה, ואנושיות.
ומלכותו שיחה ולא שחיטה

איפה הפורקן?
מה צומח מהמוות הזה?
איזה גאולה נבטה מעולם משדות הקטל ,
מהזרעים בנפשם של ילדים מבועתים.
מה גאולתם של אבא ואמא שכולים.
אל מול פורקנם וזחיחותם של זורעי האסונות
לא תהיה הגאולה שלימה עד שנעמוד
כולנו כאחד
ונאמר: די.
לא נענה יותר אמן אחר יללות בנימין הזאב הטורף
לא עוד בשם האמונה הזו, לא לקדושת האדמה, לא למנהיג ולא לאשליה.

ימים נהרסו.
חיים הפכו ליתמוּת ואלמנוּת.
האדמה רוותה דם ודמעות
למה?
למה עכשיו? למה בכלל?
כל תשובה שניתנת היא שקר,
והאמת מהארץ זועקת

ובחיי דכל בית פלסטין.
הדם לא עוצר במחסומים.
השכול איננו בודק תעודת זהות
אם יהודייה ואמא פלסטינית, יושבות שכולות
תחת יריעת השקט
אב יהודי ופלסטיני, ליבם שבור
ארבעתם כואבים ורק השמות על המצבות שונים
שם טמונים פירות ביטנם שניבצרו והם עוד בוסר.

קברי הזמן קרבו מאד אל החיים
הילדים לא חיכו.
יצאו מזמן ולא ישובו בזמן.
נרדמו כי לא התעוררנו.
אין להם עתיד קרוב וההווה שלנו ריק.
בבתי העלמין כאן ושם,
נחים לעולמים החפים שלא ביקשו להילחם.

לעולם לא נדע מה חלמו באשמורת אחרונה,
מה רצו להיות כשיגדלו,
לאיזה בית התכוונו לשוב בערב.
כי הם לא ישובון.
נותרו רק הדממה,
התמונה האחרונה,
והדמעות שלהן חיים משלהן.

מי יעיד על החיים שהיו
מי יסביר מה נקטע כאן?
לא ספרי היסטוריה, לא דו"חות מלחמה,
אולי הצלקת בליבו של הבן
או השולחן הריק בבית הספר.
אין את מי לברך ואין במה להתפאר

מהי נחמה אמרו לי.
המילים גדולות מאד, חלולות מדי.
השכול הפרטי כבד מהן
וליתמות אין מנוח
לוּ תתקבל מתוך כל אלה
רק תפילה אחת

שים שלום
שלום שאינו תפילה ריקה
לא משל ולא חלום רחוק.
שיפיח חיים בארצות הצלמוות.

אם אתה גיבור אדוני
אל תחיה מתים
רק השב את התקוות.
ועד שובן או פדיונך משבי
אנחנו, בלעדיך
נעשה שלום עלינו,
ועל כל יושבי הארץ הזאת,
ועל כל הברואים כולם.
כי זה כל האדם
ונאמר: אמן.