נפתח במשהו מעולמות אחרים. בנמל התעופה דולאס שליד וושינגטון, נכונה לי לפני 10 ימים הפתעה, אירוע שלא חוויתי זה שנים. לראשונה בארה"ב, לא נדרשתי לחלוץ את נעליי בעת הבידוק הבטחוני במעבר מאולם הנוסעים לשער העליה למטוס. הסיבה לחידוש ביולי האחרון, כחלק מרצון להפחית את הנטל שבבידוק המתיש, החלו להקל, אך לא להקל ראש, ההתקדמות הטכנולוגית מסייעת לאמריקאים לצייד את נמלי התעופה שלהם ב"צעקה האחרונה" שחוסכת להם את צעקות התסכול.
הבידוק הבטחוני הוא אחת התולדות המפורסמות ביותר של 11 בספטמבר, לצד ייסוד המשרד לביטחון המולדת. המדובר במשרד השלישי בגודלו בממשל האמריקאי, והוא ממחיש את הברור לכל 11 בספטמבר שינה את הממשל האמריקאי ואת עמדות האזרחים כלפי ביטחון, פרטיות ותפקידה של ארה"ב בזירה הבילנאומית. דו"ח איומים עדכני של המשרד לביטחון המולדת מציב במרכז את הסכנה מטרור בודדים - קיצוניים אמריקנים המושפעים מאידיאולוגיות שונות ופועלים לבד או בתאים קטנים. ולראייה 2 נסיונות ההתנקשות בטראמפ, הירי בחברי הקונגרס וכן גם בעובדי שגרירות ישראל.
מה שמחזיר אותנו לפרנויה, לחשש, לאווירת מצב החירום שכל צד במפה הפוליטית האמריקאית חש חלק ממנו ובעיקר אנשי תיאוריות הקשר - הקונספירטורים. יש את ווק משמאל ואת מאגא מימין ועוד לא דיברנו על החופש היחסי שבו בארה"ב התיקון הנודע לחוקה מאפשר לכל אדם להסתובב עם נשק, ותתפלאו עד כמה לאנשים ולו הנורמטיביים ביותר יש את התשוקה העזה לשמור על התיקון הזה חי וקיים.
ויש גם את ההיבט הטקסי: בניו יורק, וושינגטון ופנסילבניה נערכו (ונערכים) היום טקסי הזיכרון ל-2,977 הקורבנות של אירוע הטרור הגדול בתולדות בארצות הברית, אך לצד ההנצחה ובעוד הטקסים עצמם מאחדים, הפוליטיקה האמריקנית ממשיכה להשתמש ב-9/11 כמראה. עבור הימין - עדות לצורך בכוח צבאי בלתי מתפשר, שלום מתוך עוצמה - מקפיד טראמפ לומר בכל עת, על הדרך שבה הוא "סוגר" מלחמות" ובונה על פרס נובל לשלום; עבור השמאל - תזכורת למחיר האנושי והכלכלי של מלחמות אינסופיות.
24 שנים אחרי, האחד עשר בספטמבר הוא כבר לא רק פצע, אלא מערכת שלמה של הנצחה, חוקים, טכנולוגיות וחברה אמרקאית אחת. השאלה הגדולה היא האם אמריקה תדע להפוך את המורשת הלאומית למנגנון של הסתגלות ושינוי, או שתישאר שבויה בין הטראומה לבין הפוליטיקה.