התמודדות עם טראומה ואובדן, הינה תהליך מורכב וארוך, אשר מחייב פעילות טיפולית וחברתית מתמשכים. הסכנות הגדולות - תחלואה פוסט טראומטית, פיתוח דיכאון או הפרעת חרדה, פתוח אבל פתולוגי ועוד, כולן עומדות לפתחו של המתמודד, וככל שגדולה הטראומה בה נכח, כך גדל הסיכון.
הנזקים מהחשיפה לאירועים טראומטיים, אינם רק בתחום התחלואה הנפשית, אלא גם בתחומים חברתיים ובתפר הנפשי, ביניהם התמכרות לסמים, אירועי אלימות (כלפי אחרים) ומעשים אובדניים.
בתוך מהלך ההתמודדות, תועדו לאורך השנים ימים מיוחדים, אשר בהם הזכרון, ההנצחה והכאב גבוהים יותר ומקשים בהרבה על התפקוד והמשך החיים. ימים מיוחדים אלו הולכים ומתבססים ככל שהשנים עוברות ומעט יותר מתרחקים מהאירוע. תהליך זה, דומה לכל תהליך אבל.
ביהדות הוגדרו שלבי האבל, ולא בכדי. הם משקפים את התהליך הנורמלי של ההתמודדות עם האובדן ושלבי העיבוד של המוות. כך מוגדר שבוע של "שבעה" במהלכם מוקף האבל בחברים ומשפחה, וכולם מונעים ממנו לעשות כל דבר אחר ומתרכזים בזכרונות ועיבוד ראשוני, תוך שהם "מציפים" את המתאבל. בהמשך יש את חודש האבל הראשון בו נוקטים עדיין בסממני אבלות עד גילוי המצבה - ובחודש זה, ברור שהאבל אינטנסיבי (ולכן גם ניכר בגילוח ועוד).
בתוך גילוי המצבה "מוחלט" שהאדם מת, והאבל עובר שלב בו יישאר בשנה הראשונה, בה כל פעם עוברים דברים פעם ראשונה ללא האדם החסר.
בהמשך לאורך השנים, נזכרים בצורה ממוסדת באדם החסר ובאבל, בשני ימים מיוחדים - יום השנה לפטירה ויום הולדתו של האדם. אלו ימים בהם האבל ניכר יותר ולרוב מציינים זאת בהתכנסות משפחתית ובשיח וייחוד זמן לאבל ולחסר, אך גם לחיים בלעדי המת. לחללי צה"ל יום נוסף כזה הינו "היום הלאומי" של הזיכרון - יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.
ה-7 באוקטובר משקף יום כזה עבור רבים מאוד מהמתמודדים מאז חרבות ברזל. יום זה הפך גם לאלו שיקיריהם נפגעו ביום זה, אך גם לכלל מי שנפגע מחרבות ברזל כיום ייחודי בו הזכרון והכאב מועצמים, והעיסוק במתים ובחטופים ובקורבנות הנוספים אינטנסיבי. יום זה גם מעורר יותר כעס, כאב, אבל ואפילו רצון לגלוריפיקציה של הנפטר וחשיבותו עבור הפרט האבל.
ימים אלו, ימי הזיכרון הייחודיים, ובמיוחד הימים הסימבוליים הכלליים, מהווים הזדמנות לעצור ולהיזכר, אך גם ימים מסוכנים יותר למעשי מחאה ואף לאובדנות. הרצון להתאחד עם המת, העיסוק בחסרונו וברצון להיות כמותו, ואפילו עיסוק מעצים של "מי הוא היה" שגורם לאנשים לחשוב שאינם ראויים להמשיך לחיות בלעדיו או בלעדיה, או אפילו הרצון שיחשבו עלי כמו שחושבים עליו או עליה, עלולים להוביל את האדם המתאבל להחליט לסיים את חייו דווקא ביום זה.
לפיכך, חובתנו המוסרית והטיפולית, לתת חיבוק גדול למעורבים באירועי חרבות ברזל, להזמין את הלומי הקרב ונפגעי הפעולות מה-7 לאוקטובר ועד היום, דווקא ביום זה, לחיבוק, לשיח ולקבלה של אהבה על כך שהם בחיים. לא לשכוח את אלו שנפטרו או נהרגו, אך במקביל להזמין באהבה את מי שלא נפגע להתמודד ולקבל את המאמץ לתקשורת ולבחירה בהמשך חיים.
פעמים רבות, המתאבל לא יכול לדמיין את הסיבות לחיות בלי המת. חשוב להזכיר לו דווקא בימים אלו, כמה הוא חשוב וראוי, וכמה נכון לו לבחור בחיים. ואם אנחנו חוששים, לזכור שיש גופים רבים של אנשי מקצוע שיכולים לסייע בכך.
הכותב הינו פסיכיאטר בכיר, מומחה לטראומה לאומית, ולשעבר ראש מערך בריאות הנפש בצה"ל, שכיום עומד בראש תחום הרפואה והמדע קולקטיב עיקר.