ב-6 באוקטובר 1973 השתנו החיים שלי לנצח, וכך גם של כל בני דורי. מלחמת יום הכיפורים אמורה להיות סטירת הלחי המצלצלת אחרי האופוריה של מלחמת ששת הימים - אופוריה ושברה, ששילמנו עליה במחיר כבד מאוד: 12 מחבריי הקרובים לא חזרו ממנה, ורבים אחרים חזרו, אך לא כפי שהיו.
לא היה כמעט רחוב בישראל שיצא ללא פגע: 2,600 הרוגים, 7,500 פצועים ועוד עשרות אלפי פצועים בנפש, מחיר נורא ששילמה החברה הישראלית על עיוורון, יהירות, איוולת מדינית ושיקול דעת לקוי שגובל בהפקרות.
האובדן הנורא הזה לא היה גזירת גורל. זו לא הייתה רעידת אדמה, לא התפרצות של הר געש ולא פגיעת מטאור: זה היה מחדל מחריד, שנבע מתוך אמונה עיוורת בקונספציה, וחוסר נכונות לפעול.
כל מי שהיה אחראי לכישלון הנורא הזה נדרש לשלם. גולדה מאיר ומשה דיין הלכו לדרכם, ובחלוף ארבע שנים גם המפלגה שבנתה והובילה את המדינה שילמה את המחיר הפוליטי ונשלחה לגלות באופוזיציה.
הייתי אז בסך הכול בן 21, הצעיר ביחידה וכולנו, בני הדור הזה, נותרנו עם הצלקות. עשרות שנים של פוסט-טראומה, של לילות בלי שינה, של דאגות אבל גם של החלטה לשנות את המציאות. עבדנו, התיישבנו, הקמנו משפחות, פעלנו להפוך את מדינת ישראל למקום טוב יותר ולהבטיח את עתידה לעשרות שנים קדימה. שילמנו את המחיר בלב כבד, אבל האמנו שהקורבנות הנוראיים הללו לא היו לשווא. שנלמד את הלקח.
והנה, 50 שנה ויום חלפו, ומה שנראה לנו כמו כישלון ומחדל היסטוריים, תוצאה של חידלון ועיוורון חסרי תקדים, התגמד אל מול אסון 7 באוקטובר. סליחה, לא אסון. אסון הוא משהו שמתרחש מאליו, בטעות או מכוח עליון. 7 באוקטובר, בשונה מה-6 באוקטובר, הוא תוצאה של הפקרות מכוונת.
שנים של אזהרות, של זעקות, של תחנונים אל מול דיקטטור בהתהוות, עיוור, שיכור מכוח, חסר אחריות, המנהיג הנורא ביותר של העם היהודי מאז ימי חורבן בית המקדש לפני 2,000 שנה.
כבר כמעט 2,000 אנשים שילמו בחייהם על החידלון והעיוורון של נתניהו וחבר סמרטוטיו. עשרות אלפים מהלכים פצועים בגוף ובנפש. מדינה שלמה מוכת טראומה, עם מאות אלפי ילדים שיחיו מעתה ועד עולם עם הטראומה.
ממלחמת יום הכיפורים הצלחנו להתאושש ולהפוך למעצמה - בזכות לקיחת האחריות, בזכות הנכונות לשלם את המחיר, בזכות מנהיגים שפעלו על מנת לתקן וידעו להפיק לקחים.
ממלחמת 7 באוקטובר חוששני שכבר לא נוכל לקום. לא מפני שהעם שלנו איבד את היכולת - להפך, הוא הוכיח נחישות, תבונה ונכונות להיאבק, הרבה יותר ממנהיגיו הכושלים; אלא מפני שהמנהיגות שלנו רקובה, חסרת אחריות ובעיקר זדונית - כזו שמוכנה להקריב את האזרחים כדי להחזיק במושכות השלטון, גם אם לא תישאר מדינה.
חמאס הוא ארגון טרור אכזרי שצריך להשמיד, אבל עם הטרור שלו ידענו ונדע להתמודד. עם ממשלה שמפעילה עלינו טרור בלתי פוסק מזה שנתיים - קשה לנו הרבה יותר. אין לנו את הכלים. לא לימדו אותנו שזה בכלל אפשרי. והנה, אנחנו כאן, משמשים כקלפי מיקוח בידיהם של מטורפים שמלחמה אין סופית עם כל העולם היא התגשמות חזונם המשיחי. הם באמת ובתמים מאמינים שהימים האלה עם ימי משיח - קודם כל, חג שמח.
מלחמת יום כיפור פירקה את האמון במנהיגות הישנה - ובנתה את הבסיס למהפך הפוליטי שהעלה את מנחם בגין לשלטון. 7 באוקטובר פירק את האמון במדינה עצמה: אזרחים בממשלה ובצבא, אזרחים באזרחים אחרים. זו לא פוסט טראומה, זו התפוררות.
הייתי רוצה להיות אופטימי. לומר לילדיי ולנכדיי שגם מזה נקום, כמו שקמנו מעפר ואפר השואה. כמו, להבדיל, שהצלחנו לקום ולשגשג מהמכה של מלחמת יום הכיפורים. הייתי רוצה, אך קשה לי. אני רואה את הילדים שלנו בורחים מפה, ובאופק - מתקרב החורבן.
נותרנו רק עם כדור אחד בקנה, צעד אחד אחרון לפני שלא יישאר עוד מה להציל. האם נשכיל לנער את עצמנו ולהתנער מהצוררים שמטילים עלינו טרור? הסוציולוגיה מלמדת אותנו שכל כוחו של השלטון, שאוב מהאזרחים ומהאמונה שלהם בו. אין בעולם ממשלה, גם כזו ההופכת את המשטרה למיליציה פרטית בשירותה, שיכולה להתמודד עם מחאה אמיתית של מיליונים. היא יכולה להסית, לפלג, לסכסך. אם נחליט כולנו לגרש אותה - היא לא תוכל לנצח.
האם עוד נותר בנו כוח, או שנמתין אלפיים שנים של גלות עד להזדמנות הבאה?
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין