האמת היא שזו אמורה להיות הצרה הכי קטנה שלנו. הרחקתו של הכדורגל הישראלי מאירופה ממוקמת בתחתית טבלת ההרחקות והנידויים שניתכים על ישראל באחרונה. כשמבטלים עסקאות נשק במיליארדים, כשבעלות ברית מכריזות אמברגו או מטילות עלינו סנקציות, כשראש הממשלה מוכרז "אישיות בלתי רצויה" במדינה אירופית ונאלץ לטוס אלפי מיילים מיותרים כדי שלא ייעצר בדרך לניו יורק, כשההייטק מגורש, האקדמיה מוחרמת, שיתופי הפעולה נחתכים ואף אחד לא רוצה לגעת בנו במקל ארוך - הסילוק מאופ"א לא אמור לרגש אף אחד, נכון?
לא נכון. דווקא שם, בפינה הספורטיבית הזו שנתפסת כמותרות, נמצאת ההשפלה האמיתית. האגרוף בבטן הרכה. כי שם, במשחקי הכדורגל ובהשתייכות לאירופה, אתה חוזר פתאום להיות הילד הקטן בשכונה. זה שיורד למטה לשחק כדורגל עם החבר'ה. בזמן שמתחלקים לקבוצות, בטנך הומה. שני השחקנים הכי טובים בוחרים כל אחד את קבוצתו. קודם הטובים, הסקוררים, הדריבליסטים, המגנים הקשוחים, עד שמגיעים לחלשים יותר. אבל בשכונה כמו בשכונה - כולם משחקים. אלא שפתאום מתברר לך שאתה - לא. לא בוחרים אותך. אתה נשאר בצד. החבר'ה מתחילים לשחק ואתה מביט מהקווים. אתה לא שייך. אתה לא בחבורה. אתה לא משחק איתנו.
אין השפלה צורבת יותר מזו. אין תחושת נחיתות ובדידות חמוצה יותר. כל מי ששיחק כדורגל כילד בשכונה מכיר את זה. מכיוון שאנחנו כבר לא מדברים על השכונה, אלא על אופ"א, זה מלווה גם בהפסד כספי ניכר למכבי ת"א שהעפילה לשלב הבתים באירופה ואמורה להכניס לקופתה דרכו כ-20 מיליון דולר. אבל מיטש גולדהר יתגבר על זה. הכיס שלו מספיק עמוק. מי שיתגברו פחות, זה אנחנו - האוהדים. נכון, אפשר יהיה להמשיך לצפות בצ'מפיונס בטלוויזיה ואפילו לטוס לראות את ברצלונה, סיטי, באיירן, ריאל וכל אלה (עדיף להכניס את המגן דוד לתוך החולצה) - אבל זה יהיה שונה. אנחנו כבר לא חלק מהחגיגה. גירשו אותנו מהמסיבה. אנחנו לא באירוע. אנחנו אולי יושבים ביציע, אבל במעמד של משקיף. בלי זכות הצבעה. בלי שייכות. ילדי חוץ.
ועוד לא דיברנו על נבחרת ישראל. נגד מי נשחק? לאן ניכשל להעפיל? בזמנו שיחקנו באסיה, שיחקנו גם נגד ניו זילנד ואוסטרליה. להיכנס לליגה של הגדולים, לאירופה, לקח לנו שנות דור. זה לא הניב העפלה לטורנירים חשובים, אבל זה כן הניב תחושה של שייכות למועדון של הגדולים. כל זה יימחק עכשיו ויתחלף בגירוש. היריקה שנקבל מהעולם באמצע הפרצוף, משל הייתה זו בעיטת עונשין מסובבת של מסי - בול בפוני.
זה עוד לא קרה. אם שואלים את פרנסי הכדורגל שלנו, כולל שר הספורט מיקי זוהר, יש סיכוי שזה גם לא יקרה. לא בסבב הזה. "אף אחד לא קבע תאריך לישיבה או להצבעה, אין אירוע כזה בינתיים", אמר לי אחד העוסקים במלאכה, "אבל עדיף שלא נדבר על זה". הסיפור הוא הכסף הקטארי כמובן. הוא שולט בכדורגל האירופי, הוא שולט באופ"א. לנו יש שם נכס אחד בשם שינו זוארץ. בכישורי העסקנות הישראלית הטיפוסית הוא הצליח להסתנן ולהיות חבר בפורומים המצומצמים ביותר של פיפ"א ואופ"א ולהתחבר לכמה ממקבלי ההחלטות המרכזיים שם. המשימה של זוארץ קשה. הוא לא יכול לשנות את העובדה שיש רוב גדול בקרב החברות באופ"א שתומך בסילוקה של ישראל. הוא כן יכול להקשות או לשנות את הפרוצדורה. לדחות את הדיון עד אין קץ. זה מה שהוא מנסה לעשות עכשיו. יפה השתיקה.
עוד לא דיברנו על הכסף הקטארי. הוא שולט לא רק במזרח התיכון, לא רק באקדמיה בארה"ב - הוא די השתלט על הכדורגל העולמי, בעיקר באירופה. איפה שהכסף הגדול. הקטארים עובדים על זה עכשיו בכל הכוח. למה אי אפשר לפנות לחברים אוריך ואיינהורן לאיזה "מבצע השפעה" מתוצרתם בקטאר? הם לא יכולים לזרוק איזה מילה לאמיר? "סר ידיך מהכדורגל, אדוני".
זה יהיה קשה. הקטארים חטפו טילים בלב בירתם והם ששים אלי נקם. השאלה היא מה יקרה אם זה יצליח להם, חלילה. אם הם אכן יביאו לסילוקה של ישראל. האם גם כאן יתפתח אפקט כדור שלג? האם יתחיל טורניר סילוקים של ישראל מענפי ספורט נוספים? האם בעקבות הכדורגל יבוא הכדורסל? כאן צפוי לקבוצות הישראליות אסון של ממש. הפועל ת"א מושקעת עד צוואר ביורוליג, אליה העפילה לראשונה בתולדותיה. על מכבי ת"א אין צורך לפרט - הם שם מההתחלה. גם הפועל ירושלים נחשבת היום כוח כדורסל אירופי מרכזי.
ההבדל שמשחק לטובתנו הוא העובדה שהכדורסל האירופי לא נשלט בידי קטאר וכן מושפע מעוצמתן של הקבוצות הישראליות. נקווה שזה יחזיק מים. או לפחות ליגה. יש ענפי ספורט רבים אחרים - ג'ודו, טניס, שיט, גלישה, עולם ומלואו. הספורט הישראלי המריא בשני העשורים האחרונים ללא מעט הישגים בלא מעט תחומים. האם גם אלה ייקברו עכשיו תחת ההריסות של עזה? האם הגיע הזמן להתחיל להיפרד משחקני החיזוק היקרים בליגת הכדורגל שלנו, לאור הירידה הצפויה בשכר, ברייטינג, בסיכויי ההתקדמות לזירות החשובות בעולם? את כל זה נדע בשבועות הקרובים. עד אז נמשיך לחתור ל"ניצחון המוחלט". לפחות בדרבי.