דצמבר 1987 ואני חייל בקורס מ"כים. מישהו אמר שיקפיצו אותנו, כי הייתה תאונת דרכים בעזה שבעקבותיה פרצו מהומות. שמחנו: שנאנו את הקורס שהחזיר חיילים ותיקים שכמונו אל משמעת של כמעט-טירונות. כל דבר יהיה טוב מזה, חשבנו.
בדיעבד התברר שההיסטוריה זימנה אותנו לג'בלייה במה שנודע בדיעבד כיום הראשון של האינתיפאדה הראשונה. לא מעט תובנות שמורות עמי מאותם ימים, אבל לעניין שלשמו התכנסנו אספר רק את הסיפור הבא:
במהלך חיפושים אחר אמצעי לחימה וחבלה (שאז היו מועטים מאוד, במונחי המלחמה בעזה של ימינו, נראים הימים ההם כמלחמה של מקלות ואבנים) הגענו גם אל מרכזים של תנועה דתית צעירה, חמאס. "עזבו את אלה" אמר לנו קצין בכיר: "אלה ש"ס של הפלסטינים (כך במקור), עדיף לנו שילמדו קוראן מאשר שיזרקו אבנים כמו אש"ף".
נזכיר שהשנה הייתה 1987: יצחק שמיר היה ראש ממשלה, יצחק רבין היה שר הביטחון. הטעות של ישראל לגבי חמאס לא החלה עם בנימין נתניהו. מה שכן, נתניהו הוא הראשון שטעה כשהשתמש בחמאס לצרכי פנים, טיפח אותו כדי לבלום כל תהליך מדיני.
עוד משפט על צמד המילים האחרון: רבין לכאורה התעשת, הבין שכדי להתקדם מדינית צריך לדבר עם אש"ף. חמאס שהזניח-במתכוון רק כמה שנים קודם לכן, כמעט שפוצץ לו את מה שנדמה היה לו שהשיג בהסכמי אוסלו.
הבית ברחוב בלפור
עם זאת, מי שהעניק את נשיקת המוות לתהליך היה דווקא הפרטנר ה"מתון" שלו להסכמים, יאסר ערפאת. זה היה מיד לאחר החזרה מקמפ-דיוויד בה העניקו לו אהוד ברק וביל קלינטון את ההצעה הנדיבה ביותר שיכל ראש ממשלה ישראלי להעלות על הדעת ועל דל שפתיו, בתמורה לצמד המילים: "קץ הסכסוך".
ערפאת שישראל הפכה מטרוריסט לדיפלומט מקובל ברוב מדינות העולם ולחתן פרס נובל לשלום, חזר לרמאללה, עשה חושבים - וניצל עלייה של אריאל שרון להר הבית כדי להכריז מלחמה על ישראל, שזכתה לימים לכינוי "האינתיפאדה השנייה".
זה היה המהלך שהכחיד, הלכה למעשה, לא רק את תהליך השלום אלא גם את השמאל הישראלי, שהבין שאין פלסטינים מתונים. החלוקה היא בין מי שמכריזים על רצונם להכחיד את הציונים כולם, כמו חמאס, לבין אלה שמוכנים לפתרון שתי המדינות כשלב ביניים, בטרם תוענק לפליט 1948 אותה זכות שיבה מפורסמת שהיא כהודעת פטירה למדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי (כמופיע בהצהרת בלפור, 1917). בתוך גבולות הגזרה האלה צריכות ממשלות ישראל לנווט. לנהל את הסכסוך שאחרת ינהל הוא אותנו.
לא בכדי הסתיימה הפסקה הקודמת בהצהרת בלפור. כי אם אנחנו מזהים בהצהרה של שר החוץ הבריטי, הישגו האדיר של מי שהיה לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן, נקודת מפתח בתולדות הציונות. רק שוו בנפשכם איך יתייחסו יום אחד, בפלסטין, להצהרת ראש ממשלת בריטניה השבוע.
ועדת הפרס
נחזור לרגע אל חמאס. "פרס לחמאס" ביכה נתניהו את ההחלטה של מדינות כצרפת ובריטניה לתמוך במדינה פלסטינית. נתניהו צודק, רק שאם מדובר בפרס לחמאס, ממשלת ישראל בראשותו היא ועדת-הפרס.
הממשלה בראשותו היא שהפכה ארגון טרור רצחני, שראשי כל המדינות בעולם (ביניהן רבות שמכירות היום בפלסטין. מושג שקשה לאוזן ישראלית לעכל) עמדו בתור כדי לגנות אחרי טבח 7 באוקטובר, למי שיש לו מניית יסוד בתולדות הפיכתו של עם שלא היה קיים אלא כתמונת מראה למעשה הציוני, לישות מדינית.
שוו בנפשכם מה חש פלסטיני שלא עסק מימיו בטרור, ושקצת כמו אצלנו התלבט בין שמאל לימין (שלהם): אנשי הרשות הפכו לשאווישים של ישראל, שיתפו אתה פעולה בסיכול פיגועים - וכמעט שנמחקו מהבחינה מדינית. בא חמאס ובפעולה מטורפת, התאבדותית, הביא להקמת מדינה פלסטינית (גם אם לא הלכה למעשה, אזי לפחות ברמה הדקלרטיבית, כ"ט בנובמבר פלסטיני).
אם התקיימו אצלנו דיונים עד כמה האוכלוסייה הפלסטינית אוהדת את חמאס, הרי שבא נתניהו והעניק למאבק הרצחני והברברי הזה מניית זהב בדברי ימי העם הפלסטיני. לראות ולא להאמין.
אפשר, אולי גם צריך, להזכיר את המוסר הכפול של האירופים. את העובדה שחלק מהמדינות שהכירו במדינה פלסטינית לא הכירו בחמאס כארגון טרור למרות זוועות 7 באוקטובר. ב-BBC, פעם בית ספר לעיתונות חופשית, אפילו פיטרו פרשן שקרא לחמאס "ארגון טרור". עולם הפוך שהמוסר ממנו והלאה.
שום דבר מהנכתב לעיל, לא צריך להוריד כהוא זה מאחריותה של ממשלת ישראל לבידוד מדיני חסר תקדים, לעולם מאוחד בהחלטותיו נגד מדינת ישראל. למה? כי ב-8 באוקטובר היה לישראל אשראי ככל שרצתה לפעול נגד עזה. למעט כמה אירים טיפשים או באסקים (עמים שמשום מה מזהים במאבק הפלסטינים שממנים דומים למאבק הלאומי שלהם) אמר העולם לישראל משהו כמו: "תעשו מה שאתם רוצים בעזה".
ממשלת ישראל היא שבחרה להתייחס לקרדיט הזה כהלוואה שלוקחים ב-24 תשלומים (ועוד היד נטויה) ולא כהלוואת-בלון, כלומר משהו שצריך לממש את כולו מיד וליישב את החוב
תפס אמריקה?
עכשיו, אחרי שנתיים, כשכל העולם כבר שכח את ילדי בארי, נחל עוז וכפר עזה - ועבר לצרוך תמונות של גופות ילדים בצד השני, נזכרו להקריס את המגדלים של עזה? איפה היו צה"ל וחיל האוויר ב-8 באוקטובר (השאלה איפה הם היו ב-7 באוקטובר עוד תיחקר בוועדת חקירה ממלכתית. אולי)?
איפה היה נתניהו? איפה הייתה ממשלת ישראל שהחליטה, באיחור מטומטם של יותר משנה וחצי על כיבוש עזה, כשהדבר הפך לבלתי אפשרי מבחינה בינלאומית?
מה יכול נתניהו לעשות בתגובה על ההכרה במדינה פלסטינית? בשלוש מילים: "כלום ושום דבר". בקצת יותר: נתניהו יעריך תחילה בפגישה עם נשיא ארה"ב מה מידת החבל שישוחרר לו. אזרחי ישראל צריכים להתפלל שזה יהיה כמה שיותר קצר. בלי סיפוח שפירושו סוף מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית ותחילת מדינת ישראל היהודית-אפרטהייד.
אם בקרב מישהו מהקוראים חובבי ההיסטוריה הקרובה או הרחוקה קפץ לזיכרון הביטוי "משענת קנה רצוץ" (שבהקשר המקורי שלו הוביל לאובדנה של עצמאות ישראל), זה לא במקרה. ישראל תלויה לא רק בנשיא הפכפך, נתון למצבי רוח, נרקסיסט וככל הנראה לא בריא בנפשו. גם אם יוסיף וידבק בנו על אף כל מגרעותיו ומגרעותינו, הרי שלא לעולם חוסן.
במוקדם או במאוחר ייבחר בארצות הברית נשיא (או נשיאה) דמוקרטי(ת). כלומר, מי שהשקפת עולמם אינה רחוקה כל כך מזו של מנהיגי אירופה שתומכים עתה כאיש אחד בהקמת מדינה פלסטינית. מה יהיה עלינו אז?
שתי ברירות יעמדו בפני מדינת ישראל של אותו היום: כניעה לתכתיב העולמי, רע בהרבה מכל הסכם מדיני שיכלה ישראל לעשות (ואולי עודנה יכולה) בעצמה. לחילופין אפשר להפוך למעין צפון-קוריאה. מדינה מוקצה וענייה, שמתקיימת רק בזכות הנשק הגרעיני שברשותה (לפי פרסומים זרים). המשותף לאותן שתי "מדינות ישראל": באף אחת מהן לא הייתם רוצים לחיות.
באחד מנאומי התוכחה הטובים-יותר שלו, התנבא ראש האופוזיציה, יאיר לפיד, שיבוא יום ובו לא יקראו לכיכר אחת, רחוב אחד או אפילו ספרייה ציבורית על שמו של בנימין נתניהו. אין לדעת אם לפיד צדק - כשם שצדק כשהזהיר באופן מפורש ממתקפה רבתי על ישראל, ערב 7 באוקטובר.
דבר אחר בטוח: במדינת פלסטין לכשתקום על אפה וחמתה של מדינת ישראל, יעשו אולי חסד היסטורי ויקראו כמה מבני ציבור על שם בנימין נתניהו, אבי המדינה הפלסטינית.