תארו לכם שאתם נקלעים לסכסוך עם "מקורב" כלשהו. לא מדובר חלילה בסכסוך-דמים, אלא במשהו פעוט ובנאלי הרבה יותר: האורחים שלו תפסו את החנייה הפרטית שלכם מתחת לבניין, הכלב שלו משתמש בשטיחון שבפתח הדירה שלכם כבשירותים - לא נעים, אפילו אם אתם אוהבי כלבים.
זה יכול להיות סכסוך עסקי, אי מתן זכות קדימה בכביש, דחיפה בתור בדרך לקופה בסופרמרקט - אתם יודעים, מסוג הסכסוכים הרגילים שפורצים מעת לעת בין אדם לחברו, רק שהפעם, אחד מהם הוא "מקורב".
עכשיו דמיינו כי אחרי שהרוחות נרגעו, כל צד הוציא את עצביו, ידיים לא הורמו ונדמה היה שהאפיזודה מאחוריכם, אתם מקבלים זימון לחקירת משטרה. למה? כי אתם חשודים בפלילים: טביעות האצבע שלכם נמצאו בזירת פשע, זאת למרות שאין עם שמכם אפילו דוח חנייה.
קפקאי? אפוקליפטי? ובכן, זה בדיוק התסריט שצפוי לנו כאשר העבריינים יהפכו לשוטרים, מנרדפי החוק למחוקקים.
נכון לעכשיו כל הטענות למאי גולן הם בגדר חשדות, אבל גם אם יבשילו לכדי כתב אישום או אפילו להרשעה, ספק אם נדע האם פעלה לבד, לכאורה, למען רווח אישי שלה בלבד או של המקורבים לה - או שמא פעלה לטובת מי שסייעו לה לפקוד רבים ככל האפשר לליכוד.
נחדד, בעיקר מפני שרבים מאלה המכונים "קבלני קולות" (יובהר: לאו דווקא קשורים למאי גולן) הם בעצם פסאדה שמאחוריה עומדים גורמים פליליים. זו לא תופעה חדשה, כבר היו בכנסת ח"כים שהיו קשורים למשפחות פשע, אבל נדמה שבמשחק הנפסד של הפריימריז בליכוד, השיטה פורחת.
מפלגה שנחטפה
נחזור רגע אליך, שזה עתה נודע לך שאת או אותה מבוקשים לחקירה. מבולבלים, נסערים, הן אף פעם לא עברתם על החוק בריש גלי, אז יכול להיות שזה בגלל הפעם ההיא שעברתם באור אדום בחצות הלילה, אחרי שנמאס לכם לחכות שיתחלף הרמזור ברחוב שומם? אולי זו הפעם ההיא שהעבירו לך ג'וינט במסיבה ולקחת כמה שאכטות לזכר הימים הטובים? יכול להיות שבגלל דבר כזה מזמנים אותך לחקירה?
לא חברים, מדובר במשהו גדול הרבה יותר: מישהו שמושך בחוטים של הבכירים ביותר במערכת, הגיע למאגר הביומטרי של מדינת ישראל, או השתלט על מערך הזיהוי הפלילי, כך שעדויות מפלילות נשתלו נגדכם, אחרי שבסך הכל הבהרתם לשכן ה"מקורב" שלא תסבלו יותר את זה שבכל פעם שמגיעים אליו אורחים, הם תופסים לכם את החנייה.
לא בטוח שזה המקרה של גולן, די בטוח שזה בדיוק המקרה של חלק מחבריה, שכבר הצטלמו מסתופפים בחברתם של עבריינים, שאולי חזרו בתשובה ו/או חזרו למוטב, אבל הפכו לקבלני קולות גדולים, כאלה שצריך לחזר אחריהם.
עוד לא יבש הדיו על ההודעה לעיתונות לפיה מאי גולן מבוקשת לחקירה, וכבר פצחה בזמר המקהלה שטוענת שהכל פוליטי. שרודפים את הימין. כן, אתם שומעים נכון: משטרת בן גביר, זה שרק אתמול זכה לתשואות (עניין מביש לכשעצמו) כשהבטיח לבנות שיכון שוטרים בחוף עזה, היא זאת שמפלילה את הימין. נו באמת.
יש שני כללים לשחיתות: היא תמיד מצד השלטון (לכן עד לסוף שנות השבעים היא הייתה בעיקר בצד של "המערך", לפני שעברה - לא ימינה, אבל כן אל הליכוד) והיא תמיד קשורה יותר למפלגת השלטון ופחות למפלגות אחרות שמרכיבות את הקואליציה.
בן גביר וסמוטריץ' למשל, הם סדין אדום לנגד מבקריהם מיריבים פוליטיים ועד למובילי דעה בתקשורת. יחד עם זאת, גם מי שמנאץ אותם (בצדק או שלא, זה ממש לא העניין עכשיו) על בסיס יומי בסוגיות כמו המלחמה בעזה, החטופים, ההתנחלות ביהודה ושומרון והיחס לערבים, לא טוען שהם שלחו ידם בקופה.
למה? כי הם נציגים של מפלגה קטנה, ששיטת קביעת הרכב הרשימה שלה לכנסת עשויה להשתנות ממערכת בחירות אחת לשנייה ובכלל, מידת כוחה בממשלה הבאה, אם בכלל, עלולה להשתנות.
אידיאולוגיה כחיסרון
יתרה מזאת, מדובר באנשים עם אידיאולוגיה. גם מי שחושב למשל שהאידיאולוגיה של בן גביר היא גזענית ומחרידה, לא חושד בו שימהר למכור את עקרונותיו רק כדי להמשיך ולקדם את הקריירה הפוליטית שלו. זה לא נתניהו שמחזיק גם בנאום בר אילן וגם באיומים בסיפוח, גם בהצבעות בעד ההתנתקות וגם בפקודה לכיבוש עזה, כלומר - בעיקר אצלו הוא נתניהו ולא מדינת ישראל.
אצל סמוטריץ' למשל, גם מי שתולש את שערות ראשו מרוב תסכול על שאדם בעל דעות כאלה הגיע לעמדת השפעה כה בכירה סביב שולחן הממשלה, אף אחד לא חושד כי ימהר למכור את עקרונותיו תמורת טובת הנאה אישית (אם כי לעגל פינות, ע"ע "אפילו גרגר אחד של אורז" הוא כבר למד).
לעומת זאת בליכוד, חגיגה. לא בכדי פועלים שם כדי להרחיב את גבולות החסינות עד שתאפשר להם חופש פעולה מוחלט, בלי שום מגבלה חוקית.
יש מצב שאפילו נתניהו הבין שהדימוי של "מפלגת עבריינים" שנדבק לליכוד, עבר כבר את גבול הטעם הטוב. עבר כבר את הגבול המגניב, הקולי, האנטי-ממסדי (הפרדוקס: מדובר במפלגת שלטון) והאלטרנטיבי. איך יודעים? לפי יאיר מעיין, ראש עיריית ערד.
ראש עיריית ערד, ההוא שבהפוך על הפוך היה קמפיינר מעולה בשירות "הארץ" (אחרי שהודיע, שלא ברשות ובסמכות, שיאסור על הפצת העיתון בעירו...), קרא לראש הממשלה להתנער ממאי גולן ולפטר אותה, פן ידבק הכתם הזה בליכוד כולו.
מעיין הוא בלון ניסוי, המהנדס הקרבי שנשלח אל תוך שדה המוקשים של מתפקדי הליכוד, חמוש בדקר ובסנדלי חבלה (לטובת המשתמטים שבין השרים, זו תרגולת צבאית למיפוי שד"ם): אם יצליח לעבור לצד השני בלי לפוצץ כלום בדרך, ימהרו בליכוד להיפטר מגולן ולהפקיר אותה לחסדי החקירה, תעלה מה שתעלה.
אם חלילה יתפוצץ בדרך, הרי שרק הוא נפגע. לא שר בכיר, בטח שלא נתניהו. יפה, נכון?
לחבק את גולן
בתקשורת, בצדק או שלא, לא נתנו למהלך הזה אפילו שנייה אחת של חסד ומיהרו לאחד את תיק מאי גולן עם תיקי האלפים של נתניהו. אם לתמצת את הטענה למשפט אחד, הרי שזה יהיה: "למה הוא כן והיא לא?" - כך קראה המקהלה וחרצה את דינה של גולן לזכות להגנת מפלגתה, לפחות עד שיוחלט בצמרת איפה היא תזיק פחות.
גולן תיחקר (או שלא), תואשם (או שלא) ותורשע (או שלא), אבל לא ממנה אנחנו צריכים לפחד אלא מהשיטה, השיטה שבמסגרתה מי שקובע חלק ניכר מרשימת הליכוד לכנסת הם אנשים בעלי אינטרס זר: לא זר לימין או לשמאל, לא להתנחלויות או לתהליך מדיני, לא לגיוס או להשתמטות חרדים מצה"ל, אלא לחוקי המדינה.
פעם נהגנו לחשוב שעבריין הוא מי שבמהלך ויכוח מרים יד או קרש או סכין או אקדח. חכו עד שתראו אותו מרים טלפון: שיחה אחת למי שצריך כדי שיחסל אתכם באופן הכי "חוקי" שאפשר. כי ככה זה עובד, חברים: במדינה מוכת פלילים העבריין מצליח להימלט מהחוק. במדינה רקובה, העבריין הוא החוק.