מי שהחליט להמר הימור פרוע ומופרע באחד הרגעים הכי קריטיים של המלחמה הוא ראש הממשלה - שבאבחת 7 באוקטובר הפך ממנהיג חששן לטייס משולח רסן של מטוס קמיקזה שכולנו על סיפונו. כעת נחיה ונראה מה יעלה בגורלה של האחריות שמיהר לקחת כשנראה היה שהתקיפה בדוחא הצליחה. וגם כיצד ינהגו יועציו, שקו ההגנה שלהם מתבסס על הטיעון שקטאר אינה מדינת אויב.
1. כשהעליצות התפוגגה
ביום שלישי אחר הצהריים, מיד לאחר הופעת התמונות הראשונות של פטריית העשן בדוחא, בירת קטאר, יצא מסביבת ראש הממשלה נתניהו תדרוך רוחבי ששטף את האתרים והרשתות. עיקריו היו פשוטים וברורים: הפעולה בקטאר ישראלית, המחליט הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו (וגם שר הביטחון ישראל כ"ץ), מי שהסתייגו מהפעולה "בעיתוי הזה" הם הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש המל"ל. האחריות, כולה, של נתניהו. וואו.
זמן קצר אחר כך יצאה הודעה רשמית שממנה נשמטו, כמובן, שמותיהם של אלה שהסתייגו באשר לעיתוי הפעולה, אבל נכללו שמותיהם של אלה שהחליטו וקיבלו אחריות: נתניהו וכ"ץ. ובמקביל, יצאה גם הודעה באנגלית, שבה הצהירה לשכת ראש הממשלה כי "הפעולה היום נגד ראשי הטרור החמאסי בקטאר היא מבצע ישראלי עצמאי, ישראל יזמה אותו, ישראל ביצעה אותו, וישראל לוקחת אחריות מלאה עליו". ההודעה באנגלית נדרשה על ידי האמריקאים, שביקשו להרחיק את עצמם מהאירוע. כשהם מבקשים, הם מקבלים. במקרה הזה, אין בעיה. נתניהו ישמח לקבל קרדיט מלא על המבצע, אין שום סיבה לחלוק אותו עם דונלד טראמפ.
האופוריה ששטפה את הרשתות באותן שעות נבעה מהשמחה הקולקטיבית של כולנו (גם שלי) על סופם המר של עוד כמה מהאחראים ל-7 באוקטובר. ועוד בלב-ליבה של המדינה שמימנה את חמאס לאורך שנים ארוכות. אבל גם מהעובדה שפתאום גילינו, להפתעתנו, שנתניהו מכיר את המונח "אחריות" ואפילו מקבל על עצמו "אחריות מלאה" על משהו, עוד לפני שנודעו תוצאותיו. גם העקיצה לעברם של אייל זמיר, דדי ברנע וצחי הנגבי הייתה ברורה. מדובר בתבוסתנים. ביבי לא רואה אותם ממטר.
אבל אז שקעה השמש. ולמחרת זרחה שוב. העליצות התפוגגה ובמקומה הופיע חשש כבד שהפעולה נכשלה, או שהצלחתה מוגבלת מאוד. גורלם של חברי הכנופיה שנאספו בווילה ההיא בדוחא לא ברור גם בשעה שהמאמר הזה נכתב. השאלה היא מה יעלה בגורלה של האחריות. כי מיד לאחר הביצוע, כשהיה נדמה שזה הצליח וכולם אכן חוסלו, מיהר מי שמיהר להעמיס את התהילה על גבו של נתניהו ועל הדרך גם לטנף קצת את כל האחרים ובעיקר את הרמטכ"ל התבוסתן, רב-אלוף אייל זמיר. אם זה לא יועיל, זה בטח לא יזיק.
אלא שלמחרת הדברים השתבשו. ההצלחה המסחררת הפכה לכישלון פוטנציאלי. בנוסף לחשש הטורדני שהחמאסניקים נותרו בחיים, התברר שהאמריקאים רותחים, הקטארים מתפוצצים, בעלות בריתה של ישראל באזור לא יודעות את נפשן, ותהליך הפיכתנו למדינה מצורעת סטייל קוריאה הצפונית קיבל זריקת סטרואידים עוצמתית. סטיב וויטקוף, האיש הכי קרוב לטראמפ, אמר למישהו בלילה שבין שלישי לרביעי (שעון ישראל) שארה"ב לא ידעה על התקיפה. ברגע שהמטוסים הישראליים אותרו, האמריקאים הודיעו לקטארים, ישראל כבר הספיקה להתנצל בפני ארה"ב על המעשה ולהבטיח שלא יישנה וסיים באמירה הזו: אנחנו עוד לא יודעים אם ישראל הצליחה להתנקש בראשי חמאס, אבל יש סיכוי טוב שהיא הצליחה להתנקש במו"מ, וצריך להתפלל שלא יתברר שההתנקשות הייתה דווקא בחטופים.
לסיכום, ביום שלישי אחר הצהריים, בעיצומה של החגיגה, נדמה היה שיש לנו עסק עם מצביא מהולל בשם נתניהו, סנצ'ו פנסה מהולל לא פחות בשם ישראל כ"ץ, וגנרלים תבוסתנים ופחדנים כמו אייל זמיר ודדי ברנע (וצחי הנגבי גם). ביום רביעי בבוקר זה התהפך. המהוללים הפכו מקוללים. פתאום התברר שההסתייגויות של כמעט כל ראשי זרועות הביטחון (למעט השב"כ) מפעולה על אדמת קטאר בעיתוי הקריטי הזה, היו נכונות ואחראיות. מי שהחליט להמר הימור פרוע, שלא לומר מופרע, באחד הרגעים הכי קריטיים של המלחמה, זה נתניהו.
נכון לרגע זה, נתניהו תקוע עם האחריות שקיבל על עצמו. לא לבלוע ולא להקיא. ביום רביעי בבוקר, כשהספקות החלו להתעורר, התלוצצתי ברדיו ואמרתי שהוכרזה כוננות בסביבתה של היועמ"שית למקרה שיתברר שאכן היה כישלון בקטאר. שהרי, אם זה כישלון, האחריות תוטל עליה, על בג"ץ ועל הפצ"רית.
בערב התברר שהבדיחה פחות מצחיקה, כשבערוץ 14 היה כבר כסיל שהסביר ש"במערכת הביטחון מודים שאם היה מוטל חימוש כבד יותר לא היה ספק בדבר הצלחת הפעולה". זה היה האות לשיטפון של פרסומים בוטים יותר, ששיאו הגיע בציוץ כלשהו של מי מחברי מכונת הרעל שהצהיר ש"אין פלא שהפדיחות מתרחשות כשהשב"כ של בהרב מיארה אחראי למבצעים. אם המוסד היה מבצע, התוצאות היו אחרות".
האבק לא שקע עדיין, ופסק הדין יכול להתהפך. אם יתברר בכל זאת שכמה מחברי הנהגת חמאס אכן חוסלו, הקערה תתהפך שוב. נתניהו ייטול מחדש את האחריות, וברנע וזמיר יהפכו מחדש לשפנים רואי שחורות. אבל העיקרון ברור.
והערת אגב לגבי החימושים שהוטלו בקטאר: נכון, פצצה של טונה על הווילה הייתה אכן הורגת את כולם, ברמה סבירה של ודאות. אבל למה לקחת צ'אנס? פצצת אטום על דוחא, ויש ודאות מוחלטת. לו הפרשן היה בודק, הוא היה מגלה שבמקרה הספציפי הזה, זה לא היה עוזר.
כשאתה תוקף בקטאר, שהיא בעלת הברית החשובה ביותר של ארה"ב באזור, בעיר מלאה בחיילים אמריקאים ודיפלומטים, תקיפה שעלולה להפיל את התקרה לא רק על החמאסניקים אלא גם עליך, טבעי שייעשה שימוש בחימושים מדויקים יותר והרסניים פחות. כן, יש אלמנט של הימור בכל פעולה מסוג כזה. השאלה היא אם ההימור מושכל, אם הוא מחושב, אם כל האופציות נשקלו ואם היו כאן שיקולים זרים כלשהם.
האמת פשוטה: הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש המל"ל וכל שאר המעורבים תמכו ותומכים בחיסול כל ראשי חמאס, בכל מקום. רב-אלוף זמיר היה הראשון שהצהיר בגלוי שישראל יכולה לפגוע בראשי חמאס בכל מקום בעולם. הוא התכוון לקטאר. אין מחלוקת על העובדה שכל אלה שהיו שם ב-7 באוקטובר, צריכים למות. במוקדם או במאוחר. אגב, רובם המכריע כבר מתו.
ועוד משהו: השבוע התחלף בחיל האוויר רמ"א, ראש מבצעי אוויר, קצין בדרגת תת אלוף שבעצם מתכנן ומאשר את כל התקיפות של החיל בסביבה. וגם לא בסביבה. תא"ל י' עזב, תא"ל ג' נכנס. העוזב נתן למחליפו כמתנת כניסה לתפקיד את אטלס כרטא. פעם מספיק היה להחזיק מפה של הסביבה הקרובה אלינו, כדי לנהל את מבצעי חיל האוויר. עכשיו צריך אטלס של העולם כולו. ואחרי כל זה, אסור לשכוח: אין לאף אחד הצלחה של 100%. בסוף, תמיד יהיו פספוסים, יהיו החטאות, יהיו רגעים פחות מוצלחים. זה חלק בלתי נפרד מהעסק. השאלה היא אם נעשה המקסימום כדי למזער את הנזק, כדי להקטין את פוטנציאל הטעות. האם הסיכון מחושב (ע"ע יחיא סנוואר).
2. עכשיו באים?
הבעיה עם הפעולה בקטאר היא אכן העיתוי. וגם המיקום. נתניהו מפלרטט עם האפשרות לתקוף את ראשי חמאס בקטאר כבר שנתיים. עד עכשיו הוא חשש. דחה. התלבט. בדיוק כפי שנהג בזמנו בסגירת אל-ג'זירה. משהו הפריע לו. עכשיו, פתאום, זה השתחרר. מעניין למה. אלא ש"עכשיו" זה בשלב רגיש מאוד של המו"מ, כשאותו פורום שאמור להתחסל יושב ודן בהצעה האמריקאית, כשחייהם של החטופים תלויים על בלימה.
אדם בכיר מאוד, שעסק בתחום הזה שנים ארוכות, אמר לי השבוע שהוא לא מצליח להבין את האיוולת שהובילה לפעולה בקטאר. "ציון אפס ברמה מקצועית", הוסיף, "מזלנו שטראמפ הוא הנשיא עכשיו, כל נשיא אחר היה מטיל עלינו, אחרי פעולה כזו, איסור על שימוש במטוסים אמריקאיים אלא לצורך הגנת שמי המדינה, הרי ארה"ב וקטאר בעלות ברית מרכזיות. לבצע מהלך כזה בלי לעדכן מראש ולהתייעץ מראש עם האמריקאים? ולא כמה דקות קודם. מפקדת סנטקום נמצאת שם, בסיס אמריקאי ענק נמצא שם, עשרות אלפי משרתים אמריקאים ובני משפחותיהם נמצאים שם, הולכים לקניות, מסתובבים בעיר. קטאר סייעה לטראמפ בלא מעט נקודות משבר לאחרונה, לפני כמה חודשים הם נתנו לו במתנה מטוס יקר, ישראל צריכה להתחשב בכל זה, אין לנו עוד אמריקה.
ואני עוד לא מדבר על העובדה שהאמריקאים העבירו התרעה לקטארים. לך תדע אם זה לא מה שהציל את ראשי חמאס. אין ויכוח שכל אחד ואחד מהם הוא בן מוות, אבל לפעמים צריך לפעול בחוכמה ובהיגיון, ישראל בעצם הכריזה מלחמה על קטאר, בעיצומם של מאמצי תיווך שאותה קטאר מתאמצת עבור ישראל, תחשוב מה זה עושה למעמד שלנו, לסכנה שנשקפת מעכשיו לכל נבחר ציבור או בעל תפקיד ישראלי בכל מקום בעולם. מדובר בלא פחות מטירוף מערכות".
צריך להדגיש עוד משהו: ניתן להעריך כי התאספותם של חברי הכנופיה החמאסניקית בווילה של ח'ליל אל חיה בדוחא לא הייתה אירוע נדיר. לא מדובר בהזדמנות מבצעית חד-פעמית כמו בחיסול חסן נסראללה, מוחמד דף או סינוואר. החבורה הזו לא התנהלה כחבורת מבוקשים. הם באו ונכנסו והלכו והתאספו בכל מקום, ואפשר היה להוריד אותם באין-ספור הזדמנויות בעתיד. וכמובן, לא מדובר ב"פצצה מתקתקת" שבאה למנוע פיגוע. ההחלטה של נתניהו (וכ"ץ!) מעכשיו לעכשיו, לבצע מהלך דרמטי מהסוג הזה, התבררה כהימור שנכשל. גשר אחד רחוק מדי. הרפתקה מיותרת. בעיקר, לנוכח העובדה שבסוף רובם שרדו (כנראה).
3. טיסה לשום מקום
מרתק לעקוב, מגובה רב, אחרי מה שנהיה מנתניהו. בואו נדמה אותו למשקיע. כל הקריירה שלו, עד הפיתול האחרון שלה שחל ב-7 באוקטובר, הוא היה סולידי. שמרן. חששן. שלא לומר פחדן. כמשקיע, הוא החזיק את הכסף בפק"מים פשוטים, עם ריבית מינימלית, עם אפס סיכון. לא קנה מניות, לא לקח סיכונים, העדיף את הכסף בבנק, קרוב לחזה, בלי הרפתקאות. והנה, יום אחד (שבת, 7 באוקטובר 2023) הוא הפך לקמיקזה. משקיע בשוק השחור, קונה ומוכר ערימות (מטאפוריות) של ביטקוין, מהמר על כל דבר זז, שש אלי סיכונים וטרלולים, מגדיל את ההימור בכל הזדמנות, הולך על הקצה בעיניים עצומות.
מדובר בעובדות. מאז הגיע לפוליטיקה, הוא התרחק מכל רמז למלחמה, עימות נרחב, הרפתקה צבאית. הוא הקים ממשלות עם השמאל ו/או המרכז, כדי שיהיו משמאלו מי שיאזנו אותו. הוא נמנע מלהיכנס לעימות עם חמאס, הוא "הכיל" את חיזבאללה וירד למדרון אחורי מול ההתעצמות של נסראללה, הוא סייע למימון חמאס, שחרר אלפי טרוריסטים, נאם את "נאום בר-אילן", ניהל מו"מ עם אבו מאזן והרשימה עוד ארוכה. עשה הכל כדי לא לטלטל את הסירה, או את העץ. לשמור על הקיים, לקדש את הסטטוס קוו.
והנה, חזיז ורעם, שוד ושבר, האיש לא רואה בעיניים. מאגף את איתמר בן גביר מימין, לכאורה. זה פשוט: נתניהו עשה הכל כדי להימנע מהתלקחות ביטחונית. הוא מבין בסטטיסטיקה וידע היטב שמאז 1967 אף ראש ממשלה ישראלי לא הצליח לשרוד מלחמה. 73' הפילה את גולדה, 82' את בגין, 2006 את אולמרט. אלא שאז התברר לו שהקונספציה הזו המיטה עלינו אסון נורא. ב-7 באוקטובר הוא הפסיד הכל ומאותו רגע כבר אין לו מה להפסיד. אז הוא החליט לכבות את השריפה שליחכה את שולי גלימתו, בפיצוץ גרעיני (מטאפורי). ללכת על כל הקופה, לאבד את האיזונים והבלמים, את השיקולים וההיגיון, את הערכים המקודשים שעליהם קמה מדינת היהודים, את פדיון השבויים, את קדושת החיים.
את השינוי האבולוציוני המטורף הזה שעבר נתניהו אפשר היה לראות השבוע בהופעתו באתר הפיגוע הקשה בירושלים, למחרת. יותר נכון, הופעתם. נתניהו הגיע עם איתמר בן גביר, כתף אל כתף, שכם אל שכם, אירוע שאי אפשר היה להעלות על הדעת רק לפני שלוש-ארבע שנים, כשביבי נמנע מצילום משותף עם בן גביר ונמלט מבמה כלשהי בכפר חב"ד רגעים לפני שבן גביר הגיע למקום.
אז עכשיו הם מופיעים יחד. לא זו, אף זו: כשהם מוקפים במצלמות, עיתונאים וסקרנים מיוזעים, החלו השניים "לשאת דברים". נתניהו אמר את הקלישאות הרגילות. בן גביר היה מקורי יותר והאשים בפיגוע, ניחשתם נכון, את בג"ץ. מה עשה נתניהו? נטל בחזרה את רשות הדיבור וחיזק את דברי בן גביר, אם כי בדרך בוטה קצת פחות. מהיכרותי עם נתניהו המקורי, אני מניח שהוא התפתל באי-נוחות בתוך גופו של ביבי הנוכחי, כשהשטות המופרכת הזו נפלטה מפיו. רצה הגורל ויומיים אחר כך התגלתה הפרצה שדרכה חדרו שני המחבלים לישראל. פרצה שבן גביר והשוטרים שלו לא אטמו, בלי שום קשר לבג"ץ. נכון לעכשיו, בגלגולו הנוכחי, נתניהו הוא לא הכלב שבן גביר - הזנב - מכשכש בו. נתניהו עצמו הוא הזנב (זו מטאפורה, כמובן).
צריך לצרף ל-7 באוקטובר גם את הגשת כתבי האישום נגדו, עוד קודם. האירוע הזה גרם לו להפוך ממגינה האולטימטיבי של הדמוקרטיה ושל מערכת המשפט, לצורר הגדול ביותר שלהן. הוא ראה בהגשת כתבי האישום נגדו סוג של בגידה. תקיעת סכין בגבו. הוא הכריז על מסע נקמה נרחב שבמסגרתו ימוטט הכל ויבוא חשבון עם כל המוסדות ש"רדפו" אותו. קחו את זה, חברו לזה את 7 באוקטובר, ותגלו את בנימין נתניהו של 2025. איש שכל תפיסת עולמו התערערה והתרסקה על ראשו (דרך גופות בני עמו) וכרגע הוא משולח רסן, נטול עכבות ומסוכן.
4. מחלה ושמה אלימות
רציחתו של פעיל הימין האמריקאי ואוהד ישראל צ'ארלי קירק, במהלך אירוע באוניברסיטה ביוטה, היא אחת המזעזעות שנראו לאחרונה. היא צריכה לכאוב לכל אחד מאיתנו, כי קירק היה מגדולי האוהבים, שלא לומר אהובים של מדינת ישראל, ולא נותרו רבים כאלה על פני כדור הארץ. הוא פירק בגאונות את הטיעונים של שונאי ומבקרי ישראל, הוא ידע להבדיל בין טוב לרע, בין טרוריסטים ללוחמים, בין מדינה דמוקרטית לאלה שחלומם הוא להשמיד אותה.
אלא שמיד לאחר האירוע החל מחול שדים וזיקוקים כאן אצלנו, בעיקר בערוגות הביביזם, בסגנון "צריך לעצור את השמאל לפני שיהיה מאוחר מדי", תוך רמיזות, אמירות והכרזות שתכף, או-טו-טו, יהיה כאן רצח פוליטי נורא שיגיע, כמובן, מכיוון המחאה נגד הממשלה. ציטוטים אנונימיים של "גורמים בכירים" במשטרה בסגנון הזה התחרו זה בזה, ולרגע חששתי שהשר ישראל כ"ץ יבטל את האיסור שהטיל על מעצרים מנהליים של יהודים והשב"כ (אפילו לפני כניסתו לתפקיד של זיני) ויתחיל לעצור את החבר'ה מאחים לנשק ושאר פעילי המחאה, לפני שיצליחו לבצע את זממם ולרצוח תומכי ימין שוחרי שלום תמימים, או את נתניהו.
אז בואו נעשה סדר: ראשית, הרוצח בארה"ב לא נתפס עדיין. הגיוני שהוא יהיה איש שמאל, אבל כבר היו הפתעות בתחום הזה. שנית, אם תבדקו את האלימות (המחרידה) באמריקה ואת מעשי הרצח הפוליטי שם, תגלו שהימין אלים בהרבה מהשמאל. והעיקר: כאן אצלנו לא צריך להתריע מפני האפשרות לרצח פוליטי. כי הוא כבר קרה. נרצח כאן ראש ממשלה. זה קרה בעקבות מסע הסתה מחריד, מעורר פלצות, שהוביל הימין, בניצוחו של בנימין נתניהו - שהוזהר במפורש בטרם זה קרה, והתעלם.
זאת ועוד: אין דמיון אמיתי בין השמאל הרדיקלי בעולם לשמאלנים שלנו, כאן בארץ. השמאל הישראלי אינו אלים. זו עובדה. הוא יכול להיות הזוי, הוא יכול להיות מופרך, הוא די נכחד בשנים האחרונות, אבל אלים הוא לא.
מה גם שהמחאות נגד הממשלה, שהחלו סביב ההפיכה המשטרית ונמשכו בנושא המלחמה, אינן מחאות של השמאל, אלא של שכבות נרחבות מחוגים רבים בחברה, כולל אנשי ימין ממלכתי וציונות דתית פרגמטית. המחאות הללו, שהחלו בתחילת 2023, הן המחאות הכי פחות אלימות בהיסטוריה שלנו, ובכלל. מספר אירועי האלימות שנרשמו במהלך שלוש שנות מחאה שבהן השתתפו מיליונים רבים של מוחים, אפסי וזניח. הפעם היחידה שבה עלתה אפשרות לרצח ראש הממשלה נתניהו, מפיה של קשישה וחולה סופנית, הסתיימה בכך שפעיל המחאה הראשון ששמע על כך, הסגיר אותה למשטרה. וטוב שכך.
לעומת זאת, אני ממליץ שלא תנסו לבדוק את אלימות הימין בישראל. תצטרכו לפנות לעצמכם כמה חודשים רק כדי לערוך את הרשימה. אלימות שנמשכת גם בימים אלה, בהתפרעויות אלימות נגד אנשי מחאה ואפילו נגד משפחות חטופים, הצתות של מאהלי מחאה ושאר אירועים מהסוג הזה.
ואחרי שאמרתי את כל זה, אני חוזר כאן על מנטרה שאימצתי מאז ינואר 2023: אל תחשבו על אלימות, אל תדמיינו אלימות, אל תפלרטטו עם אלימות, אל תעשו שום דבר שמתכתב או מתקרב לאלימות. אם אתם שומעים על מישהו שמתכנן מעשה אלים, לא חשוב נגד מי, תסגירו אותו מיד. כן, אני מדבר אל חבריי, מיליוני הישראלים הסבורים שנתניהו מוביל את ישראל לכיליון. אלימות לא תפתור כלום, אלא להפך. היא לא תבלום את הכיליון, היא תאיץ אותו. אלימות צריכה לצאת מהלקסיקון. אפשר למחות, אפשר לשאוף להפיל את הממשלה דרך מחאה, כל זה קורה בדמוקרטיה. אסור להרים יד, או אקדח, או אבן, או שום דבר אחר. נקודה.
5. לב המאפליה
ברשותכם, נחזור לקטאר. בתחילת הטור הזה רמזתי, אולי, על שיקולים זרים שאפשר והשתרבבו להחלטה המהירה של נתניהו לשגר את חיל האוויר לתקוף בקטאר בעיתוי הרגיש הזה. אני לא באמת יודע מה היו השיקולים שלו, אבל נדמה לי שלפחות איש אחד בסביבתו של נתניהו צריך להיות עכשיו מודאג. יונתן אוריך שמו.
ההחלטה של נתניהו לתקוף בקטאר וההסברים שנתן לה אחר כך, בקולו, קוברים קבורת חמור את טיעוני ההגנה של אוריך וחבריו שלפיהם קטאר אינה מדינת אויב ולכן אין ניגוד עניינים בעבודה למענה, במקביל לעבודה בלשכת ראש הממשלה. ברור שהטיעון הזה עקום מלכתחילה, גם אם לא היינו תוקפים בקטאר השבוע, אבל עכשיו הוא נראה מופרך אפילו יותר מטלי גוטליב.
נסו לתאר לעצמכם שעוזר בכיר של דונלד טראמפ מחלטר במקביל עבור הממשלה הסינית. אם הדבר הזה מתגלה, זו מהומת ענק. עכשיו תארו לעצמכם שבין לבין, טראמפ גם מורה לצי האמריקאי לתקוף מטרות בבייג'ינג. אז ככה יונתן אוריך, אלי פלדשטיין, שרוליק איינהורן ושאר המחלטרים בלשכת נתניהו וסביבתו. ואם אוריך עלול להתחיל לחשוש שהתקיפה בקטאר מסייעת לנתניהו להרחיק את עצמו מהאירוע ובמקביל להשאיר אותו (את אוריך) לבדו בלב המאפליה, אני לא בטוח שהוא טועה.
אז כשירות מיוחד ליונתן אוריך, בואו נחזיר את נתניהו לקטאר. הוא הרחיק? אנחנו נקרב. בסרטון שפרסם באנגלית למחרת התקיפה בקטאר, בניסיון להסביר אותה, הוא השווה את 7 באוקטובר בישראל ל-11 בספטמבר בארה"ב (לטעמי, האירוע שלנו קשה בהרבה). הוא הסביר שהעקרונות שעמדו בפני אמריקה כשיצאה להגיב על 11 בספטמבר (והחריבה את אפגניסטן ועיראק) הם העקרונות שעומדים בפניה של ישראל אחרי 7 באוקטובר. וזה נכון לגמרי.
"אתמול", הוא אמר בסרטון, "פעלנו על פי העקרונות האלה. יצאנו לפגוע בטרוריסטים שתכננו את 7 באוקטובר". ואני שואל, אדוני ראש הממשלה, למה עשית את זה רק עכשיו? הרי ראשי השב"כ הציעו לך ודרשו ממך לעשות את זה שש פעמים לפני 7 באוקטובר? אבל אתה סירבת.
בהמשך הסרטון הוא מכנה את קטאר "המדינה שמעניקה לראשי הטרור מחסה ומקלט, שמממנת את חמאס ומעמידה לרשותו וילות מפוארות". ואני שואל, מר נתניהו, לא שכחת משהו? המדינה הזו, קטאר, אכן מממנת ומימנה את חמאס ואת מפלצת הטרור שהקים, אבל מי היה ראש הממשלה שאפשר את זה? מי היה ראש הממשלה ששלח את שליחיו לאותה מדינה והפציר בשליט להעביר 30 מיליון דולר במזומן, כל חודש, לידי ראשי חמאס?
לסיום, באותו סרטון אמר נתניהו: "אני פונה לקטאר ולכל המדינות שמעניקות מקלט לטרור: או שתגלו ותגרשו את ראשי הטרור, או שתמצו איתם את הדין, כי אם אתם לא תעשו את זה, אנחנו נעשה את זה". ואני, מר נתניהו, רק מוסיף שהיה יכול להיות נחמד אם היית עושה את זה לפני האסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי מאז השואה, ולא אחריו.
ובמילים אחרות: יש לך מקורב, מר נתניהו, שהפך לאחד מיועציך הקרובים ומכהן במקביל גם כפרשן בערוצי התקשורת המסונפים למשפחה. יעקב ברדוגו. לפני שנה, באוגוסט 2024, בשידור רדיו, אמר ברדוגו את הדברים הבאים: "קטאר אויבת של ישראל יותר מאיראן. קטאר בעיניי אויבת יותר מאיראן". לפעמים, מר נתניהו, כדאי להקשיב לברדוגו. או לפחות להקשיב לעצמך, כשאתה מתדרך את ברדוגו.
6. מגנה כרטה
האופוזיציה מתארגנת. בהחליט הגיע הזמן. בשבוע הבא יתקיים אצל יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מפגש של כל ראשי סיעות האופוזיציה הציוניות, במטרה לגבש קווי יסוד לממשלה שהגוש הזה אמור להקים, אם ינצח בבחירות הקרובות. אביגדור ליברמן כבר פרסם טיוטה ראשונה לקווי היסוד האלה. ברקע, סדרה מרתונית של פגישות שמקיים לאחרונה מי שהפך לסחורה החמה ביותר בשוק האופוזיציוני, הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט. הוא פגש לפחות שלוש פעמים את לפיד, מספר דומה של פעמים את נפתלי בנט, מספר לא ידוע של פעמים את ליברמן וכך גם פגש רבים אחרים, כולל יאיר גולן.
השאלה הבוערת ביותר היא לאן ילך גדי. מה הוא יעשה, ומתי. בנט רוצה אותו אצלו. לפיד רוצה אותו אצלו. ליברמן, ככל הידוע לי, גם. השאלה היא מה איזנקוט רוצה ולמה הוא מתעכב? התשובה פשוטה: איזנקוט סבור שמוקדם מדי. את מהלכי הגיבוש של מפת האופוזיציה לקראת הבחירות הבאות צריך לעשות ברגע האחרון. לא לתת למכונת הרעל שהות למדוד טווח, לאפס כוונות ולהתחיל לשחוק את היריב. לעשות מה שנתניהו עושה בכל פעם מחדש, מאחד ומייצר את הגוש שלו ברגע האחרון, על הבאזר. אין סיבה להאכיל את הטרול בטרם עת.
איזנקוט ירשום מפלגה בימים הקרובים, כי זו הפלטפורמה שאיתה צריך לעבוד במפה הפוליטית. לא עוד "אני מגיע עם קבוצת חברים". הוא יגיע עם מפלגה. הוא יכול לחבור לבנט, או לליברמן, או אולי ללפיד, אבל יש לו סוג של מגנה כרטה, רשימה של כללים שצריכים להיות סוג של עשרת הדיברות לגוש המתנגד לנתניהו לקראת הבחירות הבאות. הרי הם:
כלל ראשון הוא שהגוש צריך להכיל שלוש-ארבע מפלגות ציוניות, לא יותר. מפלגת מרכז-ימין, מפלגת מרכז קלאסית, מפלגת מרכז-שמאל. זה יכול להיות בנט וליברמן במרכז-ימין, או בנט ואיזנקוט, או כל שילוב כזה. במרכז-שמאל ברור שזה יהיה יאיר גולן, עם חיזוקים כאלה ואחרים, אולי אפילו לפיד. במרכז זה יהיה לפיד, עם איזנקוט או עם כל חיזוק אחר. אפשר לשחק עם ההרכבים, אבל לא עם המספרים. כל מפלגה שתתווסף להרכב הזה, תחבל בסיכוי לנצח. מילואימניקים? סבבה, אבל לא לבד. תחברו לאחד השחקנים. בני גנץ? כנ"ל.
זה מוביל אותנו לכלל השני: מי שלא יהיו לו יותר מ-6 מנדטים ביום הקובע, בשלושה סקרים לפחות, חייב לפרוש או להתאחד עם מפלגה קיימת. היום הקובע הוא 50 יום לפני הבחירות, שזה שלושה ימים לפני תום המועד להגשת הרשימות. חרפת מרצ-עבודה לא תקרה שוב.
הכלל השלישי: גיבוש קווי יסוד לממשלה הבאה, מראש. כללים מחייבים. יצירת מצב שבו כל מי שיצביע למפלגה בגוש הזה, יידע בדיוק איזו ממשלה הולכת לקום ומה יהיו קווי היסוד שלה. גיוס לכולם, ועדת חקירה ממלכתית, צמצום מספר השרים וכו'. דברים כאלה.
והכלל האחרון: אחרי הבחירות, בהנחה שהגוש ישיג את 61 המנדטים הנכספים, כולם ימליצו אצל הנשיא על אותה מפלגה והיא תהיה זו שתקיים שני תנאים: הגדולה ביותר וכזו שיש לה סיכוי להרכיב קואליציה.
עכשיו, מה שנותר זה לקוות שהבחירות יתקיימו בהקדם, לא תהיה פגיעה בטוהר הבחירות ואף אחד לא ינסה לפגוע בלגיטימיות של ועדת הבחירות המרכזית (בראשותו של המשנה לנשיא היועמ"ש השופט נעם סולברג) כדי להכין לעצמו אליבי ליום שאחרי.