הם חיפשו מקום רחוק. מבודד. בקצה של סוף העולם. מקום אליו המפגינים יתקשו להגיע. אתר שקל לסגור, לבודד, להפוך לבועה סטרילית אטומה, נטולת רעשי רקע. כמו שהם אוהבים. הם מצאו את נווה אטי"ב. מרגלות החרמון, מתחת ל"עיניים של המדינה". התחנה האחרונה בדרך לסוריה. היישוב שאין אחריו כלום. כפי שזה נראה עכשיו, גם אחריהם לא יהיה כלום. הם טעו. המחאה הגיעה גם לנווה אטי"ב. אין מקום אליו לא תגיע. קושרי הקשר נגד הדמוקרטיה הסתבכו עם הציבור הלא נכון. בהתחלה, הוא השתעשע באשליות. "זה יהיה כמו פלסטר, יכאב קצת ויעבור להם", אמר.
הפלסטר הפך לדימום רב מערכתי של מדינה שלמה. הוא מצא את עצמו עומד מול המיטב שבעמו. המובחרים ביותר, בכל התחומים: סייבר, הייטק, רפואה, מדע, לוחמים, מילואימניקים, בוגרי מוסד ושב"כ, בוני הארץ ומגיניה, כל הגילאים, כל המינים, כל הצבעים והסוגים מכל המקומות והאתרים. הם נלחמים על המדינה הזו, כפי שלא נלחמו מימיהם. הם מקדימים אותו בכל מקום. הם מגיעים לכל אתר אליו מנסים לחמוק חברי הקואליציה. אם יקרה הנס ושמחה רוטמן יצליח להמציא ספינת חלל שתיקח אותו למאדים, כשיגיע ימצא אותם שם. עם המשרוקיות, עם הזמבורות, עם ה"בושה", עם הדגלים ועם כמות עצומה של אהבה בלב. אהבה למדינה שהקימו כאן אבותינו לפני 75 שנה.
נחזור לנווה אטי"ב: שוטרי בן גביר נעלו את השער הצהוב של המושב הסימפטי, במאמץ למנוע מהמפגינים להגיע. גם השוטרים לא עשו שיעורי בית. גם הם המעיטו בעוצמות שעומדות מולם. המפגינים הגיעו. איכשהו. בדרכים לא דרכים, בסבלנות, עקשנות והתמדה. הם פרצו את הכתר והגחיכו את הסגר. קטן עליהם. באמצע הלילה, מתוך החושך, הרעימה מערכת כריזה אימתנית את המושב הצפוני.
המפגינים השמיעו לנתניהו את האמת. עליו, על מעלליו, על ההרס שהוא ממיט על מדינתו. הם עשו לו, בלילה של נווה אטי"ב, מה שהמשטרה עושה עם מערכת ה"צעקה" הספק-חוקית שלה. אלא שהפעם, זו הייתה צעקה של מדינה שלמה. צעקה שבאה מתוך האפלה והפכה את חלומו של נתניהו לסיוט. האמת, ממנה הוא מנסה להתעלם, ממנה הוא בורח, אותה הוא מכחיש, רודפת אחריו. היא תרדוף אותו לנצח, גם אחרי מותו (בשיבה טובה), אל תוך ההיסטוריה.
אז גם התרגיל של נווה אטי"ב לא הצליח. בקצב הזה, את החופשה הבאה הוא יבלה כמה קילומטרים משם, בקונייטרה. סוריה תתאים למידותיו. אין שם בג"ץ. אין עילת סבירות. אין גם הרבה אזרחים. אלה שנותרו, סוגדים לשלטון. כמו שהוא אוהב. אבל בינתיים, הוא כאן. מהלך כארי בסוגר. לא מסוגל לצאת למסעדה, לא יכול סתם להסתובב בין אזרחיו. נרגן, סר וזעף, שומע את תחינות שריו, הנצורים אף הם, דופק על השולחן מול המשטרה, מול השב"כ, אבל אין מוצא.
תחשבו עליו. נצור בסוויטה המפוארת של מלון פנדה, מוקף מפגינים גם כאן, רמקול אימתני טורד את מנוחתו בתוך הלילה. מה עובר לו בראש? מה הוא מתכנן? האם הוא מודע למצבו? למצב המדינה עליה נשבע לשמור? איש זקן, בודד, כבר לא הכי בריא. בן אחד הוברח למיאמי, בן שני מצא מקלט זמני בלונדון. את הבת, נוכחת-נפקדת, הם נידו מזמן. הייתה כלא הייתה. רוב החברים כבר אינם. אדלסון מת, רעייתו התפכחה זה מכבר. את רונלד לאודר הם השליכו מזמן, בסוף השימוש.
שובל ארוך של לאודרים הם הותירו לאורך הדרך. כולם נוצלו ונזרקו, כל אחד בזמנו. כמעט כל היועצים, המקורבים ואנשי הסוד התפוגגו. חלקם עדי מדינה. מי שהכי חסר עכשיו, הוא עו"ד יעקב וינרוט. הוא היה גם פרקליט וגם פסיכולוג. הוא הכיר את התקפי החרדה שלו. גם את שלה. הוא החזיק לו את היד ברגעים הקשים. מי מחזיק אותה עכשיו?
נותרו הוא, והרעיה. באש ובמים. כרגע, זה בעיקר אש. מה הוא רואה כשהוא מביט סביבו? בפינה אחת משתוללת וצווחת מאי גולן, מאחוריה אמה מנסה להניף כיסא על מפגינה. מולה, כמעט באותו ווליום, צרחנית התעמולה האישית של המשפחה, גלית דיסטל. את שתי אלה לוקחת, בכיס הקטן ובלי להתאמץ, מכת"זית הרפש טלי גוטליב.
שלוש האושיות הללו לא היו מורשות להתקרב ת"ק פרסה לפמליה המרוחקת של בני הזוג נתניהו, בימים הרגילים. מכריו יודעים כמה הוא סולד מהסגנון הזה. מהצעקנות. מהוולגריות. מהבורות. מהקנאות. מהפומפוזיות. אבל זה מה שיש כרגע. עיניו ממשיכות לשוטט בין גמדי החנופה זריזי הרגליים שמתרוצצים בחצרו האחורית, או הקדמית, אבל גם שם הוא לא מוצא מזור.
האיש שהיה מוקף בדוד לוי, משה ארנס, יצחק שמיר, אריאל שרון, דן מרידור, יצחק מרדכי, בני בגין, משה יעלון, גדעון סער ועוד רבים שנשאה הרוח, מוקף עכשיו בחרד"לים משיחיים נוסח שלמה קרעי במקרה הטוב, קנאים משיחיים כסמוטריץ' ובן-גביר במקרה הפחות טוב, או סתם בריוני תככים כדודי אמסלם, במקרה מעורר הבחילה. (דיכטר, ברקת, כץ, גלנט ושאר המאובנים, אל תתבלבלו: חלקכם בחורבן הזה נספר למרות שהתקפלתם לתוך קונכיית הפחד העלובה שלכם).
פעם הוא היה איש ספר. איש העולם הגדול. נאור. קנה את השכלתו במוסדות הפאר של התרבות הדמוקרטית המערבית. בישראל הוא היה נוטר מערכת המשפט. מקדש השוק החופשי. ותראו מה נשאר ממנו. הוא הפך לבדיחה אפילו באמריקה. גם ברשתות השידור הגדולות בארצות הברית, כבר מבינים שמדובר בשקרן שאין לקחת ברצינות את דבריו. אם יגיד למרואיין שמולו "בוקר טוב", יבדוק הנ"ל שהפיג'מה מוכנה. גם הם הפסיקו זה מכבר לספור את שקריו. קל יותר לנסות לספור דברי אמת בנאומיו. במקום בו עמד פעם, יש עכשיו שלולית רעילה.
המלכוד של העומדים בפרץ
אני מנסה לחשוב על אלה שעומדים בפרץ. שמחזיקים על הכתפיים את מה שנותר מהמסגרת הממלכתית שלנו. אלה שאצבעותיהם תחובות בחורים ההולכים ומתרבים שבסכר. שחוסמים בגופם את השטפון שאחריו המבול. הרמטכ"ל, רב אלוף הרצי הלוי. ראש השב"כ רונן בר. ראש המוסד דדי ברנע. המפכ"ל רב ניצב קובי שבתאי. היועמ"שית גלי בהרב-מיארה. שופטי בית המשפט העליון, בראשות אסתר חיות. המוהיקנים האלה וסביבתם הקרובה, אנשי המטה שלהם, סגניהם ובכיריהם, שותפי הסוד והמשימה העליונה, הגנת הממלכה. מה עובר להם בראש? האם הם קרובים לייאוש? האם נותרה בהם תקווה? האם הם מבינים את גודל השעה, והסכנה?
מה יקרה אם בוקר אחד יתייצבו כל אלה, ורבים נוספים, ויניחו את המפתחות? יודיעו שאינם יכולים עוד. שלא נשבעו להגן על מלך, אלא על ממלכה. שלא מוכנים לשרת מדינה שאינה הדמוקרטיה שהקימו הוריהם, בה נולדו וחלמו. מה יקרה אז?
אני לא יודע. האם יום כזה יכול להגיע? אני לא יודע. אני כן יודע, שהבאזז הזה קיים. למען הדיוק וההגינות, אין אצל הרמטכ"ל, ראש השב"כ או ראש המוסד, דיונים או שיחות או לחישות על האפשרות להתפטר. זה לא על הפרק ולא על השולחן. זה מרחף מעל, במרחב הווירטואלי. זה לא על סדר היום, זה בתת ההכרה. מדברים על זה ראשים לשעבר, בכירים לשעבר, מקורבים לשעבר ובהווה. מהרהרים בזה. חושבים על זה ועל שאלה ערכית, מוסרית, עקרונית, לא פשוטה: האם ומתי מגיעה נקודה בה גם האנשים האלה, המופקדים על בטחון המדינה, בטחון אזרחיה ובטחון הדמוקרטיה, צריכים לקום ולהגיד לא עוד? האם יש תרחיש כזה? האם הוא לגיטימי?
צריך להבהיר: אין כאן הרהור בהפיכה או תפיסת שלטון כוחנית כלשהי, בסגנון צווחות השבר של הימין הקיצוני. אין בתוכנת ההפעלה של ישראל הנוכחית אופציה של הפיכה צבאית. אין בישראל צבא שכירים. הצבא הוא העם. או לפחות חלק ממנו. הדיון שאני מקיים כאן, הוא על אופציה פשוטה: לא שכרון כוח או תפיסת כוח, אלא להיפך: ויתור על הכוח ועל ההשתתפות בהפעלתו. פרישה. הנחת מפתחות. ויתור. המדינה בוגדת בנו, אז אנחנו פשוט מתגרשים ממנה.
תארו לעצמכם שמחר בבוקר זהבה גלאון תנצח בבחירות והקואליציה שלה תבטל את הכשרות בצה"ל. חיילים דתיים יפרשו ממנו, נכון? אז אותו דבר בדיוק. נגעתם בדמוקרטיה? שכחתם מאיתנו. את הפעולה הזו כבר מבצעים רבים ממשרתי המילואים. אגב, רבים הרבה יותר מכפי שמדווח. בחיל האוויר מדובר כבר בכ-60% ממערך המילואים. שברו את הכלים? אז לא משחקים.
אני לא מקנא בשומרי הסף שלנו. כל זב ומצורע מתגולל עליהם כאוות נפשו. ח"כים זוטרים מתחרים זה בזה על הכפשת אנשים שהשקיעו עשרות שנים בשדות הקרב כדי לאפשר לנו כאן חיים שקטים. מכנים אותם בשמות. ממציאים עבורם "דיפ סטייט". ועוד לא דיברנו על אלוף פיקוד מרכז, יהודה פוקס, מטובי בניה של הארץ הזו שהפך, כמו רוב קודמיו, לשק החבטות של נערי הגבעות ופטרוניהם בממשלה ובכנסת. ומה עושה המנהיג, מול כל זה? כמעט כלום. ממלמל גיבוי רפה באיחור של יומיים-שלושה במקרה הטוב, מתעלם במקרה הפחות טוב.
הדמות הטראגית המרכזית היא רב אלוף הרצי הלוי. אחד הלוחמים הנועזים שצמחו כאן. מפקד ומנהיג ששום דבר ממה שעבר בשדות הקרב לאורך עשרות שנים, לא הכין אותו למערכה בתוכה מצא את עצמו. הוא בן למשפחה הלוחמת. כיפה שקופה. איש אמיץ וערכי שמוצא את עצמו מול צבא מתפרק, תוצאה של חברה מתפרקת, שנגרמה ע"י שלטון מופקר, שמבעיר את המועדון כולו על יושביו ומפהק בשעמום.
אותו כנ"ל לגבי רונן בר, מהמרשימים בראשי השב"כ. הוא רואה את ההתפרקות וידיו כבולות. הוא מבין שישראל מאבדת שליטה בשטחים, מאבדת שליטה על עצמה, משלחת לעבר השדות שועלים עם זנבות בוערים, ואין פוצה פה ומצפצף. ראש המוסד דדי ברנע לא נמצא על אותה בלטה כמו שני אלה. עולמו שונה. הוא עובד בחוץ. אבל אנשיו חשים את אותן תחושות. גם בתוך המוסד עליו הוא מופקד, הרוחות סוערות. התסיסה קיימת. המירמור מתגבר. אם נתקדם לגמלאי המוסד, נמצא אחוז מכריע מהם שסבורים שהנהגתה הנוכחית של ישראל מסכנת את קיומה. אז מה כל אלה יכולים לעשות? התשובה: כלום. חוץ מלמחות, כמובן.
האנשים האלה במילכוד. אם הייתי הרצי הלוי, הייתי מעדיף להיקלע למלחמה כבדה, אפילו נוסח יום כיפור, על פני המצב הנוכחי. במלחמה, יש ממול אויב. אפשר לירות בו ולהרוג אותו. אפשר לנצח אותו. במצב הנוכחי, אין ממול אויב במובנו המוכר. לא יהיו כאן מנצחים. מדובר בגוף שקם על עצמו. המערכת החיסונית מנסה להתמודד עם הפוטש הפנימי שמתבצע בה עכשיו, אבל שום דבר כבר לא בטוח. הגוף נאבק על חייו, על דמותו המקורית. הוא ממאן להפוך למוטציה של עצמו. המאבק הזה היסטורי, ויכול להיות גם הרה-אסון. הרי ההיסטוריה שלנו לימדה אותנו שבכל פעם שהקיצונים התקרבו להגה השלטון, נחרב הבית. למה פעם שלישית?
"היום זה כבר לא הוא"
בסיטואציה הזו, מה תועיל הרמת ידיים? מה תועיל הנחת מפתחות קולקטיבית? במקרה הכי גרוע, יאיר נתניהו יוזעק בחזרה ארצה כדי לסייע באיוש התפקידים שהתפנו. תסמכו עליו, הכל יאויש במהירות הבזק. בן גביר ישמח למנות גם ראש שב"כ.
אותו דבר לגבי בית המשפט העליון. הרי זה בדיוק מה שיריב לוין רוצה. להחליף את שופטי העליון. ואת היועצת המשפטית. למה לתת לו את זה על מגש של כסף? אירוע מהסוג הזה, התפטרות המונית של שומרי הסף ובכירי מערכת הבטחון, תמוטט עוד כמה עמודי תווך המחזיקים את הממלכה הישראלית ותהפוך אותנו למדינה מצורעת. השאלה היא, אם לא מדובר כאן בניצחון פירוס. בכניעה ונטישה של שדה הקרב. אני מניח שבשאלה הזו יתחבטו רבים, עוד זמן רב.
בינתיים השטח בוער. הממונים על ביטחוננו מרימים דגל שחור, מאותתים בנורות אדומות, מכסים את הקיר בכתובות אזהרה, ללא מענה. נתניהו מאובן, משותק, מוכה אלם והלם. בן ערובה של הקיצוניים בהם הקיף את עצמו. כששר האוצר שלו יוצק דלק על הגחלים ועוצר את התקציבים להשתלבות ערביי מזרח ירושלים באקדמיה ישראלית (במקום שילמדו באוניברסיטאות פלסטיניות ויהפכו שם לג'יהאדיסטים), נתניהו ממלמל משהו נרפה ובלשכתו מסבירים ש"מסבירים לסמוטריץ'".
עד שסמוטריץ' יבין, הנפיצות עולה גם בצפון. ההרתעה מול חיזבאללה נשחקה, לוחמי כוח רדואן פרוסים מול הגדר, ההתגרויות הולכות ומסלימות והחדירה לריבונות הישראלית (אוהל ובו לוחמי חיזבאללה) כבר לא מזעזעת אף אחד. נתניהו רואה את ההסלמה ולא עושה דבר. הוא קורא את ההתראות של אמ"ן, הוא שומע את הרמטכ"ל, הוא מבין את הפוטנציאל הנפיץ, והוא מאובן.
בפורומים הכמוסים ביותר ערים למצבו. בהיעדרו, מתואר אדם אחר שהשתלט על דמותו. לא הנתניהו של פעם. אדיש, מפוזר, נרפה. "היתרון הגדול שלו כל השנים הייתה היכולת להתרחק ממצבי סיכון כמו זה שבו אנו נמצאים עכשיו", אמר לי איש מערכת מנוסה ובקיא, "אבל כל זה השתנה. במקרה הטוב, הוא שווה נפש מול האפשרות שהחזית הצפונית תתלקח. במקרה הפחות טוב, הוא אפילו היה רוצה שזה יקרה. לא, הוא לא מנסה להדליק את הזירה. פירומנים לא חסרים. הוא פשוט לא מנסה לכבות אותה. פעם, הוא היה הכבאי הכי יעיל בסביבה. היום זה כבר לא הוא".
גם יהודה ושומרון במצב רתיחה. מרחק נגיעה מהתפוצצות. גם כאן, בימים רגילים הממשלה הייתה יוצאת בצעדי קירור דחופים. בימים אלה, היא מדרבנת חימום מואץ. ככה זה כשגדולי הפירומנים מכהנים בה.
האירוע בבורקה, בו נהרג פלסטיני צעיר, משקף את המציאות הקשה. החקירה עוד לא הסתיימה ולא ברור מה בדיוק היה שם. מצד שני, לא באמת חשוב אם זה היה רצח של פלסטיני ע"י פורעים יהודים או רועי צאן שהסתבכו ונקטו בהגנה עצמית. לא זה העניין. הסיפור עמוק ומהותי הרבה יותר. מדובר בשיטת פעולה של מתפרעי הגבעות, שיטה שהולכת ותופסת תאוצה בשנה האחרונה מסיבה פשוטה: אין מי שיבלום אותה. משטרת מחוז ש"י לא קיימת. במקום בו הייתה פעם משטרה, יש עכשיו כנופיות שנשאבות לוואקום מוחלט. ריק. סד"כ מוגבל, יכולות עלובות, פיקוד נרפה שמכרכר סביב השר וממתין לקידום ראוי, כל אלה הפכו את גבעות השומרון והיהודה לסוג של שטח הפקר. לא אני אומר את זה. אנשי המקצוע אומרים את זה.
מדובר ברצף של מספר גדול של מאחזים לא חוקיים שאף אחד כבר לא מנסה לפנות. מרוכזים שם מאות צעירים משיחיים, שטופי מוח. הם מייצרים לצה"ל אתגר בלתי אפשרי: לאבטח אותם. הסד"כ של צה"ל לא מאפשר את זה, גם כשמדובר ב-20 גדודים. השמיכה קצרה. במצב שנוצר, חבורות הגבעות הללו עושות מה שעולה בדעתן. אין שם צבא שיגן עליהם ואין שם משטרה שתמנע מהם להפר חוק. איש הישר בעיניו יעשה. הם נוהגים על "משטובות", מכוניות מאולתרות משלדות שהובאו מכאן, מנועים שהוצמדו משם, ומשוטטים במרחב בחופשיות. לא בודקים רישיונות ואם יבדקו, פעמים רבות לא ימצאו. המערב הפרוע על סטרואידים.
רוב הצעירים האלה מוגדרים רועי צאן. זה האליבי המושלם. אם בד"כ רועה צאן מסתובב עם 300 כבשים, הרי שהחבר'ה שלנו שינו את יחס הרועה/כבשה שינוי מהותי. אצלנו מסתובבים 10 רועים עם 30 כבשים. הם לא ירעו את צאנם סמוך למאחז הלא חוקי שלהם. הם יתקרבו ככל האפשר לכפר הפלסטיני הקרוב. הם לא חוששים מחיכוכים. להיפך. הם מביאים איתם חפצים שונים, כפפות, חומרי בעירה. כל מה שכל רועה צאן ראוי לשמו מחזיק בכיס האחורי שלו.
ואז, כשנוצר החיכוך, הם לא מתקשרים למשטרה. הם לא מתקשרים לצבא. הם מתקשרים לחברים במאחזים מסביב. מזעיקים "תגבורת" לרעיית הצאן. כך נוצרות התקריות דוגמת זו שאירעה בשבת ליד בורקה. הפעם זה נגמר עם הרוג וכמה פצועים (אחד מהם בצד שלנו). בפעם הבאה זה יכול להיגמר עם 5 הרוגים ועשרות פצועים. או שני חטופים. או אינתיפאדה.
כל זה קורה באווירה תומכת ואוהדת. אם פעם פורעי החוק האלה היו מיעוט מוקע ומוקא בשולי הדרך, הרי שהיום הם כבר משוטטים במיינסטרים. יש להם שרים וח"כים, יש להם גיבוי, הם הריבון. כשח"כ קיצוני מבקר את אחד החשודים במהלך מעצרו ויושב איתו ב-4 עיניים, זה נראה טבעי. את העצורים מהצד השני, הפלסטיני, אף ח"כ לא מורשה לבקר. אלה (שלנו) מובאים בפני שופט ומשוחררים למעצר בית. שלהם מובאים בפני בי"ד צבאי ונשלחים להארכת מעצר. אין לדבר הזה שום שם אחר, למעט אפרטהייד. עד היום, היינו מוגנים מהכרזתנו כמדינת אפרטהייד בשתי חגורות הגנה: ממשלות שפויות שניהלו מערכות יחסים מועילות עם העולם הנאור מכאן, ומערכת משפט עצמאית והוגנת מכאן. היום, איבדנו כבר את השכפ"ץ הראשון (ממשלה), ואנחנו בדרך לאבד את השני.
בין לבין ממשיכים באי כוחם של אותם מופרעי גבעות לטנף את צה"ל והשב"כ. ח"כים מישירים פניהם למצלמה וטוענים שהשב"כ וצה"ל "מכילים" את הטרור הערבי, לא לוחמים בו באמת. אין לתאר את החוצפה המטורללת הזו. בעודם מטנפים את הלוחמים, השב"כ וימ"מ מחסלים חוליית טרור פלסטינית בדרך לפיגוע במבצע שנראה כלקוח מסרטי מלחמה של פעם. צה"ל, השב"כ, הימ"מ ויחידת המסתערבים של המשטרה נכנסים ויוצאים בקסבות ובמחנות הפליטים בתדירות בה "השרה" מאי גולן מקללת. אבל לקיצונים, שלא יירגעו עד שהכל כאן יבער, זה לא מספיק. שום דבר לא מספיק להם. פעם, נתניהו נזהר מהחבורה הזו כמו ממגיפה. עד לפני כמה חודשים, הוא עוד סירב להצטלם עם איתמר בן-גביר. כאילו דחה את קיצו. אבל לא את קיצנו.
מחריבי הנס
ישראל היא נס. יכול להיות שבקרוב נצטרך לתקן ל"ישראל היתה נס". מדינה שהוקמה כנגד כל הסיכויים על ידי קומץ פליטים מוקפים ים של אויבים. מדינה שקמה מתוך אפר השואה בשכונה הכי מסוכנת שאפשר. מדינה שהפכה, תוך זמן קצר, למעצמה אזורית ואחר-כך, למעצמה עולמית. מדינה שגברה על כל אויביה וממשיכה לגבור עליהם כל הזמן. מדינה שהקימה אימפריה כלכלית, אימפריה ביטחונית, אימפריה מדעית, טכנולוגית, תרבותית. שמעה יצא למרחוק. היא מובילה את העולם בתחומים רבים, בניה קוצרים פרסים, הישגים, המצאות ואקזיטים לרוב.
מה היה דחוף לחבורה המופרעת הזו להרוס את כל זה? כן, מדינה שהוקמה תוך כדי תנועה, באלתור ורוב מהומה, נזקקת לשיפורים. יש אצלנו לא מעט דברים לתקן, לשפר, לכוון. מה שעושים כאן עכשיו, לא נעשה במכחול, פינצטה או יד רגישה. מה שעושים כאן עכשיו, נעשה עם דחפור.
קואליציה שנשענת על מגזרים של בטלה ואי-תרומה, קואליציה שמובלת על ידי הגורמים הקיצוניים ביותר בסביבה, ממטירה על המדינה הזו מאות הצעות חוק מטורללות, קיצוניות, הזויות, חשוכות ומדכאות. זה לא רק עילת הסבירות וזה לא כל מה שהובטח אחריה. זה כל המכלול. כולל הביזה הגדולה של הקופה הציבורית, השוד המזויין את משאבי המדינה, הפשיטה המשוגעת על כל מה שמדיף ממלכתיות, ניהול מקצועי או שפיות כלשהי.
ככל שהמופרעים האלה שונאים יותר את הערבים, כך הם מתאמצים יותר להעתיק את שיטותיהם. הרי גם בקרב אויבינו אין בג"ץ. אין "בצלם". אין עילת סבירות. אין תקשורת חופשית. רבים מהם מדירים נשים ומחביאים אותן מאחורי רעלות ובורקות. זכויות היסוד מצומצמות, חופש הדיבור לא קיים, השליטים עושים כאוות נפשם וממנים את ליצני חצרם לתפקידי מפתח. לשם בדיוק הם גוררים אותנו.
הם שוכחים שניצחנו את המערכה על הציונות בזכות אותן תכונות שמאפיינות אותנו באזור הזה: בזכות הערכים, הדמוקרטיה, האומץ לחשוב, לבקר, לחשוב בקול רם. בזכות הטלת הספק, השוויון, החתירה למקצועיות, לממלכתיות ואפילו, שומו שמיים, לשלום. כל ההישגים האלה מתנפצים כאוושה חלושה על חומותיה של השמרנות החדשה שהשתלטה על חיינו. חלון הזדמנויות של איחוד אינטרסים בין החרדים, שמעוניינים רק ברווחתם, לחרד"לים, שמאמינים בעליונותם, יחד עם נאשם אחד, שמעוניין רק בחפותו. מתכון לאסון.
הממשלה הזו נבחרה כדין. למרות שבמספר הקולות התוצאה הייתה, שוב, תיקו. 64 מנדטים אמרו את דברם. בניגוד לצד השני, מהצד שלנו לא יצאה טענת זיוף כלשהי. אף אחד לא "גנב את הבחירות" (האמת היא, שגנבנו אותן לעצמנו). כל מה שהממשלה הזו הייתה צריכה לעשות, זה למשול. ליישם את מדיניותה: בנושאי בטחון, בנושאי חוץ, בנושאי כלכלה. אני לא הזלתי דמעה. חשבתי שהגיע הזמן לבדוק את רעיונות הימין האמיתיים. רוצים לספח את השטחים? תספחו. רוצים להחזיר את המשילות? תחזירו. רוצים לנקוט יד קשה יותר? תנקטו.
אפס, כל זה לא קרה. היד לא חזקה יותר. היא חלשה יותר. האוהל של חיזבאללה עוד עומד בתוך שטחנו. הטרור גובר. ההרתעה נשחקת. יוקר המחיה מאמיר. הדבר היחיד עליו הסתערו המופרעים האלה, זו הדמוקרטיה. ולא, הציבור לא הצביע בעד זה. כל הסקרים מוכיחים את זה. ההפיכה המשטרית לא הייתה קיימת בקמפיין הליכוד. בכל פעם שאמסלם כזה או אחר צייץ משהו בנושא, הליכוד מיהר להתנער. אבל זה הדבר היחיד שהם עושים עכשיו. בעקשנות של פרד, שדוהר כל הדרך למצוק.
המתנות פורשות, נתניהו נשאר
תשמעו סיפור: במהלך חילופי השלטון הקודמים, כשמשפחת נתניהו נאלצה לפנות את מעון ראש הממשלה לטובת משפחת בנט, נעלמו עשרות מתנות. מי שחש כאן תחושת דז'ה וו קלה, עושה את זה על אחריותו. רשימה ארוכה של מתנות שהמדינה קיבלה במהלך כהונתו של בנימין נתניהו ומשום מה, אבדו עקבותיהן.
היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה כתבה מכתבים, אך לשווא. בכירים נוספים ניסו להתערב, ונדחו. המתנות נעלמו, הלכו לאיבוד, איבדו את עצמן לדעת, התנדבו להיעלם. בין המתנות הללו היו כמה יקרות ערך. אחת מהן היא ספר תנ"ך יקר מציאות ונדיר שהנשיא פוטין העניק לנתניהו ב-2017. זה התעתיק הראשון של ספר תנ"ך עם תרגום רש"י, העיד נתניהו בעצמו, והודיע מיד שיעביר את הספר לספריה הלאומית.
הספר נמצא אצלכם בבוידעם? לא. אז הוא גם לא בספרייה הלאומית. מה שקרה, זה שנתניהו עצמו ביקש אישור מיוחד (אלה התקנות) לא להעביר את ספר התנ"ך, כמקובל, ל"חדר המתנות", אלא להשאיר את ספר התנ"ך הזה בלשכה. בכל זאת, מדובר בחפץ בעל ערך היסטורי, מן הראוי להציג אותו בפני המבקרים וכו', לא?
הפעם האחרונה בה נראה התנ"ך הזה בחיים, הייתה כשראש הסגל ומנכ"ל משרד רה"מ יואב הורוביץ, עזב את תפקידו בטריקת דלת לפני מספר שנים. הוא העביר, באופן אישי, את הספר ליורשו בתפקיד, אשר חיון.
מה חדש? מה שחדש זה שאני מבין שבקרוב תתפרסם החלטת גורמי האכיפה לסגור את תיק היעלמות המתנות ללא כתבי אישום או ממצאים כלשהם. ככה סתם, כאילו כלום. היו 27 מתנות, ואינן עוד. בדיוק כפי שהיו עשרות מתנות באותו מקום ב-1999, ואינן עוד. אז, החליט היועמ"ש אליקים רובינשטיין לחסוך מהנתניהו'ז כתב אישום. ביבי הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים, המדינה "הכילה" את פרשת עמדי והמתנות.
היום, היא "מכילה" את פרשת המתנות 2. הפעם, נתניהו לא פורש לשום מקום. להיפך, הוא נשאר. רק המתנות פרשו. השאלות שניסיתי להעביר למשרד המשפטים השבוע הן: האם התקיימה חקירת משטרה? אם כן, מי נחקר? האם ראשי הסגל במשרד ראש הממשלה נחקרו? האם בוצעו חיפושים כלשהם? האם הופעל מודיעין? האם מישהו שאל את ראש הממשלה, שביקש בעצמו להשאיר את ספר התנ"ך בלשכתו, מה עלה בגורלו? האם מישהו מבני המשפחה האחרים נשאל על כך?
לא נעניתי. את ההחלטה לסגור את תיק המתנות צפוי לקבל פרקליט המדינה, עמית איסמן. היא תהיה, כנראה, בהמלצת המשטרה ובעקבות דו"ח מיוחד שערך המשנה ליועמ"ש, גיל לימון. נדמה לי שכל הגורמים והגופים שנמנים כאן, פשוט ויתרו. לא נותרה בהם אנרגיה. לא נותר בהם אומץ. הם מרוכזים במאמץ להגן על מה שנשאר. כל השאר? לא מעניין.