בנימין נתניהו הוא אבי הפצצה האיראנית. זו עובדה היסטורית שאף אחד, אפילו לא הוא, לא יצליח לשנות. ההיסטוריה, למזלנו, לא סופרת את מכונת הרעל הביביסטית. היא סופרת רק עובדות. כל מה שייכתב כאן עכשיו, זה עובדות: ה"אקונומיסט", אולי החשוב בעיתוני העולם, כבר הגדיר את איראן כמדינת סף גרעינית. זה נכתב גם בעמודים האלה, עוד קודם. אבל לא רק זה קרה במשמרת של נתניהו. ה־כל קרה במשמרת של נתניהו. אתם זוכרים את הפוסטר ההוא שנתניהו הראה בנאומו באו"ם? אז האיראנים כבר חצו את כל הקווים האדומים שהיו על הפוסטר.
העשרת גרעין היא עניין מדורג ויש בה ארבע תחנות: העשרה ל־3%, מעבר להעשרה של 20%, מעבר להעשרה של 60% ומעבר להעשרה של 90%, שזו כבר העשרה צבאית. האיראנים חצו את ארבע התחנות הללו, וכל חצייה כזו קרתה במשמרת של נתניהו. את סף ה־60% הם חצו באפריל 2021, בטרם קמה ממשלת השינוי. לא מזמן התבשרנו שהם חצו גם את הסף האחרון (הגיעו עד כדי 82%). במערב יש כאלה הסבורים שזה קרה להם בטעות. איך מעשירים אורניום ל־82% בטעות? אין לדעת. אבל זו עובדה. יש להם מספיק צנטריפוגות משוכללות שמסוגלות לייצר חומר בקיע (אורניום מועשר לדרגה צבאית) לארבע פצצות בתוך שבועות ספורים.
עובדה נוספת: היציאה האמריקאית מהסכם הגרעין ב־2018 היא אחד האסונות האסטרטגיים הכבדים ביותר שקרו לישראל מאז היווסדה. היא שייכת כולה, מלא־מלא, לנתניהו הגאון. סייעניו היו שני גאונים נוספים בעיני עצמם, רון דרמר ויוסי כהן. הטריומוויראט הזה הביא את איראן למעמד סף גרעיני. הקונספציה הייתה פשוטה: ארה"ב תצא מההסכם ותפעיל את מדיניות ה"לחץ המקסימלי". זה יגרום למשטר האיראני לזחול חזרה להסכם "טוב יותר וארוך יותר", או שזה יגרום למשטר האיראני לקרוס. ואם לא? אם לא, אז טראמפ יתקוף את הגרעין האיראני ויחסל אותו.
ובכן, זה לא קרה. מה שקרה זה שטראמפ נזרק מהבית הלבן והוביל למתקפה על הקפיטול, ואיראן ניצלה את יציאת ארה"ב מההסכם כדי להפר אותו. ההסכם ההוא לא היה מושלם. היו בו חסרונות רבים. אבל יש קונצנזוס מוחלט סביב העובדה שהוא גולל את תוכנית הגרעין האיראנית אחורה והחזיק אותה קפואה ורחוקה. אז תודה, ביבי.
לפני כמה ימים הודיעה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שהיא סוגרת שניים מה"תיקים הפתוחים" של איראן בנושא העשרת האורניום. זו הודעה גרועה מאוד מבחינתנו. התיקים הפתוחים הללו בנויים מראיות לפעילות לא חוקית של איראן בכל הקשור לגרעין. את רוב הראיות לכך הביאו בחורינו המצוינים (שמפגינים עכשיו בקפלן). התיקים האלה תקועים כקוץ בישבן האיראני ויכולים להפוך בכל רגע, בהחלטה של מועצת הנגידים, לסנקציות.
כשנפתלי בנט שמע שיש אפשרות לסגירת התיקים בשנה שעברה, הוא מיהר להרים טלפון לגרוסי, ראש סבא"א, ודיבר איתו שלוש פעמים. הוא חפר וחפר לו, עד שגרוסי נעתר להגיע לביקור בזק בישראל. הוא הגיע באחד מימי שישי לשש שעות בלבד, ישב עם בנט בקריה, שמע את המומחים של הוועדה לאנרגיה אטומית, שמע את המוסד, שמע את ראש המל"ל ד"ר איל חולתא והודיע: אני לא סוגר את התיקים, למרות הלחץ הפוליטי הכבד.
עכשיו שניים מהתיקים נסגרו. מישהו שמע את נתניהו? זה כנראה לא דחוף לו כל כך. האיש נעלם כאילו בלע אותו בן גביר. אני מעריך שהוא הטיל את סוגיית התיקים הפתוחים של איראן על שר הגרעין החדש שלו, דודי אמסלם. והוא גם לא מדבר על הסכם הגרעין החדש והרע שהאמריקאים הולכים לסגור עם האיראנים, פעם נוספת, "על הראש" של האיש שחסידיו המשוטים עדיין מכנים "ליגה אחרת". לפני כמה ימים הוא אמר משהו רפה כמו "להסכמים עם איראן אין השפעה". זהו? זה הכל? זוכר איך החרבת את היחסים עם ביידן והדמוקרטים בפעם הקודמת שדיברו על הסכם? מה קרה פתאום?
נתניהו לא נלחם, לא נואם, לא קיים. איראן וארה"ב עומדות לחתום על הסכם המוגדר כ"פחות תמורת פחות" ונתניהו שותק. אתם זוכרים איך הוא צרח כשהיה נדמה שזה קורה בתקופת בנט? אתם זוכרים מה לפיד, בנט וגנץ עשו אז? הם לא דיברו הרבה, הם פשוט טרפדו את זה. פעם ראשונה דרך הכוונה להוציא את משמרות המהפכה מרשימת הטרור, פעם שנייה דרך אותם "תיקים פתוחים". בסבלנות, בערמומיות ותוך שדרוג היחסים עם ארה"ב ושיקום הברית הישראלית־אמריקאית. בנט ביקר בוושינגטון, ביידן ביקר בירושלים. ככה צריך לעבוד.
להיעלמותו של נתניהו שני הסברים אפשריים: או שהוא חווה קריסת מערכות, הלם מוחלט, כמתאגרף שנשען על החבלים או כדורבן שנלכד בפנסי הרכב באמצע הלילה. או שהוא מוכן למכור את ביטחון ישראל תמורת המורשת שלו. נתניהו מדבר על נורמליזציה עם סעודיה בעיניים בורקות. מבחינתו, זה יותר חשוב מהשלום עם מצרים, מהצהרת בלפור, מהכרזת העצמאות. בעצם, את יחסו להכרזת העצמאות אנחנו מכירים. נתניהו, כנראה, מוכן להעלים עין מהסכם גרוע בין ארה"ב לאיראן ולהסכים להעברת טכנולוגיית גרעין לאיראן, תמורת לחיצת יד והזדמנות צילום עם מוחמד בן סלמן. אם זה נכון, זה נורא.
בעניין הסכם גרעין של "פחות תמורת פחות": הסכם שלא יחזיק מים ובטח לא את הגרעין האיראני, אבל הוא יותר טוב מכלום. מכיוון שאחרי היציאה מהסכם הגרעין הגדיל נתניהו (לא) לעשות והזניח את האופציה הצבאית של ישראל, אין לנו כרגע ברירה אלא להסכים בחריקת שיניים לכל דבר שיבלום את האיראנים על סף הגרעין. בעניין הסעודי, זה מורכב יותר. הסעודים מעלים כל הזמן את דרישותיהם תמורת שלום עם ישראל. הבעייתית ביותר היא הגרעין. הם רוצים לקבל את מה שיש לאיראן. הם לא מוכנים לקנות אורניום מועשר לצורך אנרגיה גרעינית אזרחית, הם רוצים להעשיר בשטחם. זה יהפוך גם את סעודיה למדינת סף גרעינית. זה יצור מצב שבו כל המזרח התיכון יפרוק עול וכבלים וידהר לגרעין. זה יהיה אסון קולוסאלי לדורות קדימה. אבל זה כנראה לא מעניין את נתניהו. איראן תמורת סלמן, זה הדיל שמעניין אותו. המורשת שלו חשובה לו פי כמה מהעתיד שלנו.
אני מרשה לעצמי לחרוג מעובדות לטובת הערכה: אני לא מאמין שראשי צה"ל, אמ"ן, המוסד ומערכות הביטחון והמודיעין השונות יביעו תמיכה במהלך של נורמליזציה ישראלית־סעודית במחיר של העשרת אורניום על אדמת סעודיה. מצד שני, אני גם לא בטוח שיינתן להם פתחון פה. כפי שנתניהו הסתיר את הסכמתו לממכר F35 לאמירויות בזמנו, כפי שלא דיווח לצה"ל (כפי שהעיד איזנקוט בראיון ל"מעריב") על זה שהוא פועל להוציא את ארה"ב מהסכם הגרעין, כך הוא יפעל גם הפעם. הוא ורון דרמר. מזל שיוסי כהן כבר לא שם.
כמה היינו מוכנים לשלם כדי לחזור עכשיו ל־2018 ולהגיד לטראמפ לא לגעת בהסכם הגרעין. איראן הייתה יכולה להיות היום תחת פיקוח חודרני, עם מעט מאוד אורניום מועשר לדרגה נמוכה מאוד, עם הרבה־הרבה פחות צנטריפוגות. במקום זה, הם כבר על סף הגרעין, כשבמקביל הם חופרים אתר ענק בנתנז שיעניק להם חסינות סופית גם מפני חודרות הבונקרים האימתניות ביותר של ארה"ב. חתימה עכשיו על הסכם "פחות תמורת פחות" תבלום את המשך ההעשרה, אבל לא את המשך פיתוח היכולות, הצנטריפוגות המשוכללות וכו'.
אם אכן ייחתם הסכם של "פחות תמורת פחות", האיראנים יקבלו עשרות מיליארדי דולרים המוקפאים ברחבי העולם, חזרה של משקיעים בינלאומיים לעסקאות והשקעות באיראן, אבל גם את הידיעה שלישראל יהיה קשה יותר לתקוף אותם, כשהם חתומים על הסכם בינלאומי. זה, בהנחה שישראל תצליח לפתח יכולת כלשהי שמסוגלת לאיים על הגרעין האיראני בממדיו וחסינותו הנוכחיים. נתניהו, אסור לשכוח, השאיר שוקת שבורה, עזובה והזנחה בכל הקשור לאופציה הצבאית. היו לו דברים חשובים יותר לעשות בין 2018 ל־2021. לא היה רכש, לא היו תקציבים, לא היה כלום. ממשלת בנט־לפיד הסתערה על זה, תקצבה, רכשה, הזמינה. זה ייקח זמן. הדברים האלה קורים לאט מאוד. זוהי מורשת נתניהו.
האם כל זה אומר שהגיע הזמן לקפל כאן ולמצוא מקום אחר? לא. אבל ממש לא. ישראל תעמוד גם בזה. אנחנו חזקים בהרבה מכפי שאנחנו נראים, בעיקר בימים טרופים אלה. בגדול, אי אפשר למנוע ממעצמה בסדר הגודל של איראן להגיע לגרעין, אם היא מוכנה לשלם את המחירים. איראן מוכנה. ישראל, בעיקר בזכות המאמצים האדירים של המוסד ואמ"ן לאורך השנים, הצליחה לעכב את איראן ב־20 שנה לפחות.
המפתח להסרת הסכנה האיראנית כפול: להמשיך לבנות את ההרתעה הישראלית ולקוות שהמשטר האיראני ייפול מתישהו. והוא ייפול, כפי שנפלו כל הדיקטטורות לפניו. האיראנים קיצוניים, אבל לא טיפשים. הם יודעים מה ישראל מסוגלת לעולל להם, הם גם יודעים שאין בעולם מדינה עם יכולות יירוט טובות מהיכולת שנבנתה בישראל. הם רוצים להיות מעצמה גרעינית, אבל הם לא רוצים למות.
געגועיי לסגלוביץ'
עופרה לקס היא אשת ימין, דתייה, עיתונאית ב"בשבע", תושבת לוד. ביום חמישי היא עלתה לשידור ברדיו 103FM לאחר שבמהלך הלילה חדר קליע לביתה וכמעט הרג אותה. זה מה שהיא אמרה לינון מגל: "אין לי משהו נגד הערבים, יש לי נגד הסיפור הפלילי שקורה כאן. הערבים הם הראשונים שסובלים. אני ניצלתי אתמול, אבל הם נרצחים ונפצעים כל הזמן. חיים בפחד".
מגל, שבנה על זה שלקס נמצאת במחנה שלו, שאל אותה אם יש איזה שינוי מאז חילופי השלטון. "לא נעים לי להגיד", ענתה לקס, "אבל יש שינוי לרעה. היה באמת את המסלול הבטוח שהתחיל לתת תוצאות". מגל שאל מה זה המסלול הבטוח. "זה התהליך שהוביל סגלוביץ במשרד", ענתה לקס, "זה היה תהליך בין־משרדי. המשרד לביטחון הפנים עבד מאוד קשה, למרות שאני לא מזדהה עם עמר בר־לב, המשרד שלו ידע לתת עבודה. עדיין נרצחו והיו יריות, ואנחנו צעקנו שזה לא מספיק, אבל הם נתנו עבודה. עכשיו המצב הוחמר". את תגובתו של מגל לא ניתן היה להשיג.
שעות ספורות לאחר הראיון הזה נרצחו עוד חמישה אזרחים ערבים בכפר יפיע באחד ממסעות הרצח המחרידים ביותר של העת הזו. במקביל נורו גבר בן 30 ופעוטה בת 3 בכפר כנא. מספר הנרצחים במגזר הערבי מתחילת השנה הגיע ל־98. מספר דמיוני, בלתי נתפס. אני נזכר באמירתו של דובר המשטרה שלפיה "הגעתו של בן גביר למשרד לביטחון לאומי מייצרת הרתעה במגזר הערבי", ומת מצחוק. הבעיה היא שהערבים מתים באמת.
מה עושה נתניהו? מקים עוד ועדה, מזמין את הח"כים הערבים לדיון, מודיע להם שימנה פרויקטור, נתקל בבן גביר ואז ממהר להודיע לו שסתם, זה היה בצחוק, הוא לא ימנה שום פרויקטור בלי אישורו של השר ל"בדחון לאומי". הוועדות של נתניהו לענייני הפשע יצליחו בדיוק כמו הוועדות שהוא מקים ליוקר המחיה. הרי הקבינט החברתי־כלכלי שלו התכנס עד היום פעם אחת והדיון התמקד בעבודות הרכבת בשבת. החרדים התמרמרו שם על העובדה הזו, שמאפשרת לרכבת לתפקד איכשהו. זה פוגע להם באמונה.
עופרה לקס צדקה. הממשלה הקודמת נתנה כאן עבודה. למה? כי ניהלו אותה אנשים שיודעים לנהל ובאו לעבוד. כי אנשיה דיברו פחות ועשו יותר. כי ראש הממשלה בנט סימן את הפשיעה במגזר הערבי כיעד לאומי והקים צוות משימה מיוחד לנושא. כי מונה פרויקטור בשם יואב סגלוביץ, האיש הכי מתאים במדינה למשימה הזו. מעליו היה שר ראוי בשם עמר בר־לב. בנט עבד איתם צמוד. לצוות המשימה גויסו שמונה משרדי ממשלה ולא מעט רשויות: משרדי הפנים, הבריאות, ביטחון הפנים, האוצר, המשפטים, רשות המסים, מע"מ, הרשות להלבנת הון ועוד רבים אחרים. סגלוביץ ישב עם הצוות הזה כל יום חמישי. היו מדדים ברורים ובכל שבוע הוצגו תוצאות השבוע שקדם לו. כל כמה שבועות התכנס הפורום הנרחב בראשות בנט.
עוד קודם לכן בוצעה עבודת מטה, נעשתה חשיבה וגובשה אסטרטגיה. הוכנה רשימה שבה היו קרוב ל־200 שמות של מחוללי הפשע הגדולים במגזר. סומנו שלוש משפחות הפשע הגדולות, שמתחילות להוות איום אסטרטגי אמיתי על החברה הישראלית. שתיים מוסלמיות, אחת דרוזית. המדינה החלה למרר את חייהם של האנשים האלה בצורה מקצועית, שיטתית, עקבית ודורסנית. בנט עצמו שמע מראשי רשויות ערבים רבים מסר אחד: לא מעניין חינוך, לא מעניין בריאות, לא מעניין תשתיות. מעניין רק הפשע. החינוך והבריאות לא שווים לנו כלום אם לא נוכל לחיות בשקט. התברר שמשפחות הפשע הללו שולטות במגזר ללא מצרים, פולשות גם למרחב היהודי, משבשות את מרקם החיים, מפתות את הדור הצעיר לזנוח את ההשכלה ולעבור למסלול קידום מהיר במאפיה. המדינה סימנה את המאפיות האלה והחלה לטפל בהן.
מה עושה ממשלת נתניהו? מטפלת במאפיית אנג'ל. חוץ מזה, היא מברברת, צועקת, צווחת, מפרכסת, משתוללת ומתחפרת עוד בחול הרצח והאלימות. בנט, בר־לב וסגלוביץ הצליחו להוריד את מספר הרציחות במגזר הערבי בכ־19%. שניים מראשי משפחות הפשע נמלטו לטורקיה. רכוש רב, כולל מכוניות פאר, חולט. המכרזים העירוניים, שנשלטו לגמרי על ידי משפחות הפשע, הולאמו על ידי המדינה.
גם השב"כ נכנס לעבודה, במסגרת החוק הקיים. התברר שאפשר למצוא דרכים רבות להפעיל את השב"כ בלי להזדקק לשינויי חקיקה בעייתיים במדינה דמוקרטית. והכי חשוב: כל המעורבים, ממנהל רשות המסים ערן יעקב דרך ראש השב"כ רונן בר ושרת הפנים איילת שקד, כולם ידעו שהמטרה משותפת ולא שייכת לאגו כזה או אחר או לקופונים פוליטיים. התוצאות היו ברורות, אף שהמערכת הזו עבדה פחות משנה. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם סגלוביץ והחבר'ה היו נשארים בתפקיד קדנציה שלמה.
בשבוע שעבר עלה סגלוביץ לדוכן הנואמים בכנסת ופנה לראש הממשלה. הוא דיבר דקה ו־48 שניות. מדם ליבו. פניה מכובדת, ממוקדת, מקצועית. קח פרויקטור במקומי, אמר לו. תקים צוות שרים, תעמוד בראשו, תחזיר את מסלול בטוח למסלול, תחוקק את החוקים שהכנו בצנרת, קח את העניינים בידיים. צריך ראייה רוחבית, אמר לו, אפשר לעשות את זה.
סגלוביץ צודק. הוא עצמו הוכיח שאפשר לעשות את זה. אבל אף אחד לא הקשיב לו. אתמול, אחרי הטבח ביפיע, החלו בן גביר ונתניהו לצווח ש"צריך להכניס את השב"כ". כאילו זו נוסחת קסמים שתסדר את הכל. ובכן, זו לא. צריך לדעת לעבוד. זה הכל.
מפעלותיו של איתמר בן גביר למען הקטנת מעשי הרצח עד עכשיו מסתכמים בזה שהוא טרפד את חוק הצימוד האלקטרוני, שיכול היה להציל את חייהן של נשים רבות שנרצחו. למה? כי זה לא בא לו טוב בעיניים. הוא הבטיח להביא חוק חדש בתוך חודש. אז הבטיח. עכשיו הוא מגמגם משהו על זה שהוא מוכן שחוק כזה יעבור, אבל הוא דורש עבורו תקציב מיוחד. האיש הזה כשיר לתפקידו בערך כמו שיאיר נתניהו כשיר לתפקיד שגריר ישראל בארה"ב.
נטולי התאמה
בואו נעצום עיניים ונחשוב שישראל היא לא מדינה דמוקרטית (בינתיים) אלא חברת ענק ציבורית. נניח, חברת הייטק. חברות מהסוג הזה חייבות בשקיפות, דיווחים לבורסה, שיקול דעת, אחריות תאגידית, מינויים ראויים, איזונים ובלמים. עכשיו בואו נעבור על רשימת השרים והמינויים הבכירים וננסה לבדוק מי מהם היה עובר מסננת של חברה ציבורית.
נתחיל עם איתמר בן גביר. רק השבוע נודע שהוא מתייעץ באופן קבוע בנושאי משטרה עם בנצי גופשטיין (פרסום של ג'וש בריינר ב"הארץ"), בעוד ברוך מרזל סיפר בכאן רשת ב' שקיבל מבן גביר הצעה להצטרף ללשכתו בכל תפקיד ומשכורת שיבחר. למזלנו מרזל סירב. לא אפול מהכיסא אם בן גביר ינסה לגייס את עמירם בן אוליאל כיועץ חיצוני.
עוד צריך לזכור את העבר הפלילי העשיר של בן גביר, את העובדה שהיה בדוקאי של השב"כ והמשטרה, שהתפאר בזה שהצליח להגיע ולתלוש את הסמל של הקדילק של ראש הממשלה (זמן קצר לפני שנרצח), את העובדה שהפעיל לאורך השנים את נערי הגבעות המופרעים ביותר, ואני אעצור כאן כי אין מספיק דפוס בעולם כדי להמשיך. האם יש ביקום כולו חברה ציבורית אחת שהייתה מעיזה להביא לאישור הדירקטוריון את איתמר בן גביר כממונה על המשטרה וביטחון הפנים?
הלאה: בצלאל סמוטריץ' שר האוצר. בתוך שבועות מרגע כניסתו לתפקיד הודיע שהממשלה היא שצריכה למחוק את חווארה, ונאם בכנס בחו"ל עם מפה שבה ממלכת ירדן, החתומה על הסכם שלום עם ישראל, לא קיימת. כדי לקנח, הוא גם סיפר שהתורה הכלכלית שלו מבוססת על התורה ועל "בחוקותי תלכו". ואכן, התוצאות מדברות בעד עצמן: השקל קורס, הבורסה קורסת, הכנסות המדינה קורסות, ההשקעות קורסות, התקציב אסוני, אין בו מנועי צמיחה, אין בו פעולות נגד יוקר המחיה וכו'. יו"ר דירקטוריון שהיה מביא את האיש הזה לדירקטוריון שלו, היה מגורש במקלות ובקלשונים.
אם נעבור על כל הרשימה האינסופית של שרי הממשלה, נגיע כמעט בכל המקרים לאותה רמת התאמה לתפקיד. כך במקרה של יצחק גולדקנופף, שמינה השבוע חסיד גור חסר ניסיון וכישורים לפרויקטור של כל הבנייה בדרום. כך במקרה של מאי גולן, שמונתה לשרה לקידום מעמד האישה; גלית דיסטל אטבריאן, שאחראית על ההסברה, בעודה ממיטה עלינו אסונות הסברתיים כמעט כל שבוע; יריב לוין, שקיבל את תיק המשפטים עם אג'נדה ברורה להשמיד את מערכת המשפט; ועוד לא דיברנו על דודי אמסלם, שקיבל את הוועדה לאנרגיה אטומית, וזה מתכתב עם הגרעין האיראני ומרגיע את כולנו; ואלי כהן, שר החוץ, שביצע השבוע פיגוע מיקוח ביחסים עם ארה"ב, אחרי שלפני כמה שבועות הפיל עוד יותר את השקל והבורסה כשנטפל לנגיד בנק ישראל.
אבל זה לא רק השרים. החבורה הזו לא מצליחה לנפק מינוי ממלכתי ראוי אחד לרפואה. השבוע התבשרנו על גלעד צוויק, פיגוע הסברתי מתנייע ששקד לשפוך גלונים של בנזין (בטח לווה אותם מסמוטריץ') על מה שנותר מיחסי ישראל־ארה"ב לאורך השנים, שמתמנה לתפקיד יועץ ראש הממשלה לתקשורת. ועל דני זקן, קומיסר לענייני חיסול התקשורת החופשית בגלי צה"ל, שהתוודה בשיחות סגורות השבוע שמי שפעל למינויו בלשכת רה"מ היה יעקב ברדוגו, שקיבל בזמנו הצעה לתיק ההסברה או תיק התקשורת מנתניהו וסירב, למזלנו. אלא שאת תיק התקשורת קיבל בסוף שלמה קרעי, שהתנפל דבר ראשון על תאגיד השידור ועכשיו על הדואר, במאמץ להדיח את היו"ר מישאל ועקנין שהצליח למחוק הפסדים של 2 מיליארד שקל ולעבור לרווח. רק הסיפור הזה ראוי לתחקיר נפרד, שעוד יגיע.
מה עם דרעי? כמי שחשב שאפשר להניח לעבריין מורשע לחזור לזירת הפשע, אני חש אשמה מסוימת. דרעי הורשע בשוחד, ריצה את עונשו, חזר לאותו תפקיד בדיוק והורשע שוב. עכשיו הוא לכאורה בחוץ, אבל למעשה הוא בוחש בבחירות לרבנות הראשית, מבטל, דוחה, מערבב כרצונו ביד אחת, בעוד ביד השנייה הוא מארגן (באמצעות שליחים) חוק פרסונלי שיאפשר למקורבו בועז יוסף לרוץ לעיריית טבריה בניגוד לחוק הקיים. מה שהכי חמור באירועים האלה הוא שזה כבר לא מעניין אף אחד. זה כבר מובן מאליו. זה כבר נראה הגיוני.
לפעמים נוצר הרושם שהממשלה הזו מעסיקה חברת השמה מתוחכמת במיוחד שמשימתה פשוטה: לאתר את האיש/ה הכי פחות מתאימים לכל עמדה או משרה אפשרית, ולמנות אותם לתפקיד. אין טעם להביא לכאן את הרשימה כולה, ממאי גולן החשוכה ושטופת השנאה כמועמדת לקונסולית בניו יורק דרך יוסי שלי, שהורחק בזמנו משירות המדינה ואחר כך זייף תמונה עם נשיא ברזיל שבה צולם גם לובסטר, לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, וכו' וכו'. מה הפלא שח"כ ניסים ואטורי, המכהן גם כסגן יו"ר הכנסת, לא רואה שום פסול בהזמנת חברי מרכז ליכוד לשיט תענוגות בספינת טיולים ומאשר כניסה למשה מירון, איש ה"שמאלנים בוגדים", למשכן הכנסת, כולל מזנון הח"כים. פרצופה של המדינה.
לא תמיד בטש נתניהו בביצת הסחי הזו. הוא ידע ימים אחרים. ימים שבהם עם צוות יועציו האינטימיים נמנה עו"ד יעקב נאמן. עכשיו הוא מתייעץ עם עו"ד יורם שפטל (על פי עדותו של האחרון בראיון לבר שם־אור). ימים שבהם בקבינט שלו ישבו בוגי יעלון, בני בגין, דן מרידור, אהוד ברק, יובל שטייניץ. היום יושבים שם גולדקנופף, סמוטריץ', בן גביר וחבריהם. ימים שבהם הוא קרא לברדוגו וחבריו "עבריינים המקיפים פוליטיקאי בכיר בליכוד" (ע"ע דוד לוי) והיום אותו ברדוגו משמש יועצו הצמוד, מקורבו ושופרו הקולני והעילג ביותר.
את התוצאות כולנו רואים בשטח. אתמול פורסם שהגירעון בחודש מאי הכפיל את עצמו, הכנסות המדינה ממשיכות לקרוס, וההשקעות ממשיכות לרדת. לא, זה לא מספיק לנתניהו להבין שהתברבר, לתקן מסלול, להודיע שההפיכה המשפטית נגנזת לטובת דיון עומק ציבורי על רפורמות וחוקה ולשחרר את המדינה מהמערבולת שאליה ניווט אותה. לא, הוא לא יירגע עד שהנזק לא יושלם. יש כאלה הסבורים שלמרות הכל, נתניהו הוא עדיין מנהיג רב־זכויות. אני נוטה לחשוב שהוא בעיקר רב־חובות. אם זה היה אפשרי, מדינת ישראל לא הייתה צריכה להסתפק בכתב אישום פלילי שהגישה נגדו, אלא צריכה לצרף אליו, כמקובל, גם תביעת נזיקין אזרחית בגובה הגירעון הלאומי שאליו ניקלע עד שהמהומה הזו תיגמר.
מה הפלא שהוא מסתובב כמצורע? סם אלטמן, שנחשב לאבי הבינה המלאכותית, ביקר לאחרונה בארץ, פגש עשרות אנשים, ביניהם נשיא המדינה, אבל לא טרח לראות את נתניהו, שהסתפק בשיחת טלפון. כדי להטביע את עלבונו, מיהר נתניהו להתקשר גם לאילון מאסק ולחפור גם לו, רק כדי שיוכל לבשר לנו אחר כך שבקרוב הוא יקים "צוותי חשיבה" לנושא הבינה המלאכותית.
ככה זה. מי שמתחבק עם בן גביר, מטפח את סמוטריץ', ממנה את אבי מעוז ומפלרטט עם גופשטיין, יצעד לבדו. ולגבי הבינה המלאכותית: כדאי שנתניהו יבדוק אפשרות לרכוש כמויות הגונות מהסחורה הזו, כדי לתגבר את הבינה המינימלית שמכילה ממשלתו.