לא הכל שחור. ולא רק כי הדיקטטורה לא תעבור. בתוך האפלה הגדולה ניתן לזהות גם כתמי אור. יש סיבה לגאווה ואפילו לתקווה. המסית הגדול ביותר בתולדות המדינה, האיש שלא יירגע עד שאחרון הישראלים ימלוק את ראשו של הלפני אחרון, הצליח לאחד אותנו.
אני מביט במפגינים והלב מתרחב. יש כאן עם מדהים. נחוש, עקשן, אמיץ. עם שהבין מה מנסים לעולל לו, ויצא להילחם. עם שקם מהרביצה על הכורסה, מעיסוקי היומיום, מהבלי החול והפרנסה, ויצא לרחובות. ככה, פתאום, בלי הודעה מוקדמת. בהמונים. בכל מקום ושעה. מכל מגזר, סוג, עדה, מקצוע, גיל או תרגיל. לא מוותרים, לא נכנעים, לא משאירים ספק: אנחנו ננצח. אין לנו ברירה, אין לנו ארץ אחרת.
אחרי שנים של הסתה נגד "השמאל" הדמוני והדמיוני, אחרי שמכונת הרעל פתחה, בכל הכוח, את הפצעים העדתיים המגלידים, פתאום קרה דבר הפוך: הסימנים והגבולות היטשטשו. קווי המתאר המלאכותיים התפוגגו. נולד מחנה של ישראלים ציונים, פטריוטים, דמוקרטים וליברלים. מחנה עצום ורב המהווה גם את רוב הציבור, בניכוי ביביסטים הארדקור וחרדים.
כל השאר יודעים מה קורה כאן. כל השאר מבינים שהסיבה היחידה שהממשלה הזו רצה בריצת אמוק להפיכה המשטרית היא הנסיבות של נאשם אחד ומורשע אחד. הם יודעים שהממשלה הזו לא נוקפת אצבע בשום תחום: לא נגד הטרור, לא נגד יוקר המחיה, לא נגד התפרקות המשילות והביטחון האישי, אפילו איראן קיבלה פטור חירום זמני. יריב לוין ושמחה רוטמן, צמד מהפכני הדיקטטורה, קיבלו אור ירוק להדהיר את הדחפורים בכל הכוח עד הסוף. הנאשם יודע שזו ההזדמנות האחרונה. העניין הוא שהפעם, גם הציבור יודע. מה הציבור יודע? את האמת.
הפעם זה לא מחנה רופס. זה מחנה נחוש כי הוא נלחם על הבית. הוא נלחם על הערכים והזהות הבסיסית של מדינת ישראל, כפי שנקבעו בהצהרת העצמאות. הוא נלחם על הדגל, על התקווה, על הפרדת הרשויות, על עליונות המשפט, על צבא מסודר ולא כנופיות, על המדע, הטכנולוגיה, הקדמה, השוויון והאור (לגויים). קו פרשת המים כבר לא ימין ושמאל, אלא דמוקרטיה יהודית ציונית ליברלית מתקדמת, מול דיקטטורה משיחית, מדינת הלכה חשוכה ומסוגרת.
אני מביט במפגינות ובמפגינים עם דמעות של התרגשות בעיניים. המותג שהם נלחמים עליו הוא מותג אהוב ומנצח: דמוקרטיה. אוהבים אותה בשמאל, אוהבים אותה בימין, מתים עליה במרכז. הם עומדים מול המכת"זית בואש ולא מהססים. הם עוזבים הכל ובאים. זה לא מובן מאליו.
אצל אחינו החרדים, למשל, ההתייצבות להפגנות היא 100%. כמו לבחירות. יש הוראה של האדמו"ר, אין שיקול דעת. מגיעים, חי או מת (לפעמים גם מת). אצלנו זה אחרת. לנו אין אדמו"רים. המנהיגים שלנו מוטלים בספק. יש לנו חופש רצון, חופש דעה, חופש מחשבה, צרכים ואינטרסים ורגשות ויצרים. העובדה שלמרות כל זאת, הנהירה להפגנות הללו המונית, ססגונית והטרוגנית כל־כך, מחממת לב.
המפגינים מתייצבים מדן ועד אילת. אלפים על אלפים, גם במעוזי ליכוד. בנתניה, בחדרה, בחולון, באילת, בכל מקום שבו יש לב פועם של ישראלים דמוקרטים, מרימים את נס המרד. ואת הדגל. ים רועש וגועש של דגלי ישראל לא נראה כאן מעולם. המגן דוד כחול־לבן הפך גם לדגל הדמוקרטיה, החופש, השוויון, האחווה, ערכי מגילת העצמאות, היהדות, ברוח נביאי ישראל.
ולא מדובר רק ב"חתיארים" של בלפור. צעירים וצעירות, תלמידים ותלמידות, בכל גיל, מעמד, צבע וטבע. תינוקות של בית רבן יצאו בשיירה מהפעוטון, נהוגים בידי גננת, ממלמלים ד־מו־קר־טיה. משפחות מגיעות עם הילדים, הנכדים ולפעמים גם הנינים. חוטפים את המכת"זית בואש ולא נרתעים. נרמסים על ידי סוסי המשטרה ולא נמלטים.
זו הארץ שלנו. כך הייתה, כך תישאר. היא לא רשומה בטאבו על שמה של אף משפחה. היא הוקמה כמדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית. אור לגויים. על זה אנחנו נלחמים. וזוהי נקודת האור המרגשת של האירוע המחריד בו אנו נמצאים. המסית הגדול ביותר בתולדות ישראל, איחד אותנו, סוף סוף, לעם אחד. עם יחיד, מיוחד ומאוחד.
הרוקד על הדם
לפני שנמשיך, אזהרה: הימים הללו מסוכנים. המתח גואה, הלחץ עצום, אדי דלק ממלאים את האוויר. במשטרה ובשב"כ חוששים מאלימות פנימית ואפילו רצח פוליטי. ההיסטוריה של מעשים מהסוג הזה ממוקדת בעיקר בימין, אבל אסור להירדם. אם אתם רואים, שומעים, חושדים או מעריכים שמאן דהוא מתכנן אלימות מסוג כלשהו, תעצרו אותה. בכל דרך, כולל פנייה למשטרה.
זה נכון שכמעט כל מעשי הרצח והטרור בהיסטוריה הפוליטית שלנו הגיעו מימין לשמאל, אבל המאבק הנוכחי אינו בין ימין לשמאל, והתחושה שזהו מאבק גורלי על עצם קיומה של המדינה יכולה לגרום לאנשים לעשות מעשים קשים. אסור לתת לזה לקרות משום כיוון נגד אף אחד.
מבצע "קצוות שרופים" הסתיים בליל רביעי באנחת רווחה. כוחותינו הצליחו לפרוץ את המצור ולחזור בשלום לבסיסם, פלוס תמונה. סיפור ה"מצור" על הגוונים בשיער של הגברת נתניהו מעיד על מה שקורה כאן, בקליפת אגוז. האיש שבנה את מכונת הרעל, הארס וההסתה המחרידה ביותר בהיסטוריה הפוליטית שלנו, התלונן אתמול על זה ש"אנחנו לא יכולים לקבל איומים על אנשי ציבור ועל בני משפחותיהם, דבר שקורה עכשיו בתל אביב".
האיש שזרע גשם, קוצר עכשיו סופה. הוא לא יכול לקבל איומים על אישי ציבור. אז למה הוא לא גינה, עד עצם הרגע הזה, את מה שאנשיו עוללו ל"אנשי ציבור ובני משפחותיהם"? הרי הסרטונים עוד רצים ברשת.
למה לא התנצל על מה שעוללו למריה אלקין לעיני בתה בת ה־5? על המצור שהטילו על כל הח"כים של ימינה? על הגירוש מבתי הכנסת? על המרדף אחרי עידית סילמן האומללה לתוך סוכה? על המאהלים שאיציק זרקא, רמי בן יהודה, אורלי לב, בוריס אפליצ'וק ואחרים הקימו מול הבתים של אותם אומללים קשי יום (ולילה), 24 שעות ביממה? על המגפונים המגדפים, בווליום אימתני, סביב השעון? עד רגע זה הוא לא פצה את פיו בעניין הזה. להפך: הוא מארח, מתבדח, מתמרח ומצטלם עם הגיבורים הללו. בלשכה, במשרד, בבית. בכל מקום.
ועוד לא דיברנו על קמפיין ה"שמאלנים בוגדים" שנמשך במלוא עוזו ברחבי אירועי הליכוד כשהמבצע הראשי יושב בכיסא של כבוד בדיוני ועדת החוקה בכנסת. וגם כשטינפו את משפחת פרקש השכולה בהוראה שיצאה מקיסריה, לא שמענו אותו. ופתאום "אנחנו לא יכולים לקבל איומים על אנשי ציבור"?
תגיד, ביבי, כבר הרחקת מהליכוד את אילנה חניה, ששלחה למשפחת בנט קליעים ועומדת לדין? ביקשת להתנצל על מה שעשית לגילת בנט? לג'יימס בנט (ז"ל)? איך אתה לא מתבייש להגיד שאתה לא יכול לקבל איומים על אישי ציבור? אתה, שעמדת על המרפסת ההיא בכיכר ציון, שהובלת את מסע ההסתה המחריד ביותר בתולדות המדינה נגד רבין, שרקדת על שלוליות הדם אחרי אוסלו?
ביום רביעי הוא התחזה ל"ראש האופוזיציה" בתקופת ההתנתקות. אין גבול, אין בושה, אין דם בגוף. פתאום נזכרתי מי היה ראש האופוזיציה האמיתי בתקופת ההתנתקות. ובכן, זה היה לפיד. לא יאיר, טומי. ח"כ יוסף (טומי) לפיד היה ראש האופוזיציה מינואר 2005 ועד נובמבר 2005. נתניהו היה שר האוצר שתמך בהתנתקות בכל שלבי האישור ובכל ההצבעות המכריעות ואמר בכנסת לאורי אריאל, בקול גדול (זה מצולם) ש"גם במשאל העם אני אצביע בעד ההתנתקות".
מחזמר שיער
בואו נחזור לשרה. האירוע מזכיר קצת את הפעם הקודמת שהמשפחה הזו כמעט קיפחה את חייה בגלל תספורת תמימה. זוכרים איך הוא עמד והסביר שיצא מהספר שלו בתלפיות, וכל השכונה הצטופפה סביב ואי אפשר היה לזוז והאנשים צעקו, בכו, התייפחו? האירוע, אגב, לא קרה מעולם. השקרן שכח שהיום הכל מצולם. כשיצא מהמספרה ניגשו אליו שני עוברי אורח וחתול רחוב.
אז לגבי שרה: הסיכוי שהיא תרד מירושלים לתל אביב למספרה בעיצומו של "יום זעם" עמוס מפגינים בכל פינת רחוב, הוא אפס. לגברת הזו יש צבא ספרים שמוזעק אליה הביתה. כלומר לא הביתה (זה מחייב חיטוי) אלא לדירת איפור־שיער מיוחדת שסודרה עבורה. בדירה הזו התגוררו לא מזמן יאיר וליהיא לפיד.
כך או אחרת, זה נראה כמו אירוע מתוכנן שמטרתו הייתה להסיט את תשומת הלב מהיקף ההפגנות, מהאלימות המשטרתית, מהמכת"זיות המיותרות, מהקשישה מעל גיל 70 שנעצרה סתם, מהטייס שנעצר סתם, מהישראלי שאיבד אוזן בגלל רימון הלם ומהפצועים הרבים. זה הצליח. למחרת הפך הספּר עצמו לגיבור תרבות: האיש שחזר מן התופת, מעצב השיער שהישיר מבטו אל המוות, אך המוות השפיל את עיניו.
מזל שהכל מצולם, לאורך ולרוחב, דקה אחרי דקה, מכל זווית אפשרית. בדיקה של העובדות והסרטונים מעלה את האמת הפשוטה: לא נשקפה סכנה לאף אחד בשום רגע של האירוע. את המהומה והפאניקה הביאו למקום גדודי השוטרים והמג"בניקים שהובהלו לשם (לדעתי: בתכנון מראש).
הספר עצמו סיפר לכאן רשת ב', בזמן אמת, ששרה התעכבה כי הוא פשוט לא סיים לעבוד. זה גוונים, זה רצועות כסף על השיער, זה תהליך כימי. הוא גם הודה שאיש לא ניסה לפרוץ פנימה ולא הייתה סכנה כזו. לא מצור, לא נעליים ולא מספריים. אבל העיקר שהתפרסמה תמונה של הרעיה האובדת והמחולצת שבה הביתה לזרועות בעלה. אפילו כשגלעד שליט חזר לא בכינו ככה. נדמה לי, אולי אני טועה, שאפילו הבייס כבר לא אוכל את הלוקשים האלה.
נכון לעכשיו, אלה הישגי הממשלה: אשררה את המיליארדים למגזר הערבי ("53 מיליארד לאחים המוסלמים!!!"). מיישמת בשקט וברצון את הסכם הגז עם לבנון (תודה לאל). לא מפנה את ח'אן אל־אחמר. הסכימה להקפאת בנייה והכשרת מאחזים לחצי שנה. ויתרה על הסיפוח. אישרה (השבוע) דלק מוזל לעזה. העבירה (השבוע) מאות מיליונים לרשות הפלסטינית. מכילה רקטות מעזה. האלימות במגזר הערבי שברה שיא: לאחר ירידה של 19% במעשי הרצח בשנה החולפת, החודש האחרון היה הקטלני ביותר בכל הזמנים.
גם במגזר היהודי לא כיף: גל טרור שהפיל עד רגע זה 14 נרצחים בקצת יותר מחודש. יוקר המחיה לא יורד, אלא עולה. המשכנתאות לא הוקפאו. הדלק מתייקר בטירוף. ראש הממשלה עוד לא הוזמן לוושינגטון, ועוד לא טס כמתוכנן לאבו־דאבי. משרדי הממשלה פורקו לגורמיהם, הביטחון והחינוך חולקו לאינטרסנטים, מספר השרים אסטרונומי ולאיש אין מושג מי אחראי על מה. השקל קורס. הבורסה צוללת. המשקיעים בורחים. חברות דירוג האשראי מודאגות.
במילים אחרות: נתניהו מסר את המדינה לבנט ולפיד לפני שנה וחצי במצב של אנרכיה וקיבל מהם מדינה במצב לא רע. לקח לו חודשיים להחזיר את האנרכיה. הדבר היחיד שחסר עכשיו זה מהומות בערים המעורבות. תנו לבן גביר זמן, הוא ישיג גם את זה.
מה הממשלה כן עשתה? הכפילה את תקציב האיפור־שיער של בני הזוג נתניהו. אישרה לממן את שני הבתים הפרטיים שלהם, במקביל. הכפילה את כוח האדם במעון רה"מ. אישרה תקציב נסיעות, ביקורים ופעילות נפרד לאשת ראש הממשלה. יידתה הצעות חוק הזויות ומטורללות בקצב אש מטורף (השוליה ביסמוט אפילו עומד להוציא מחוץ לחוק הקלטות סתר, כדי שלא יתפסו שוב את הג'וניור במסע הוללות כלשהו). אה, וביום ראשון תובא לוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת החוק שאמורה להכשיר את מאות האלפים שנתניהו קיבל מבן־דודו. כסף שהיה אמור להחזיר מזמן, על פי פסיקת בג"ץ, אבל ביקש אורכות שונות ומשונות. עכשיו יקבל חוק ויוכל לשמור על הכסף.
המרוץ אחר הכלימה
ומה עם הכסף שלנו? ומה עם הכלכלה שלנו? אה, זה בקטנה. המעשה היחיד שהממשלה הזו עושה הוא ההפיכה המשטרית. בכל האמצעים, בכל הכוח, בכל המהירות. הרחובות בוערים והממשלה מתעסקת רק בזה: חקיקה מואצת, היסטרית, של כל החוקים הנדרשים לפירוק מערכת המשפט: חוק דרעי 1, 2, 3, חוק הנבצרות, חוקי ההפיכה המשפטית, ההתגברות, הכל כאן ועכשיו. שום דבר לא מרתיע את הגייסות הללו. אפילו לא הערות האזהרה המודגשות של סוכנות הדירוג פיץ'.
המרוץ אחר הכלימה דורס בדרכו הכל. נתניהו רוצה להימלט מאימת הדין ודרעי רוצה לחזור להיות שר ושהמדינה תישרף. אפילו אלן דרשוביץ, גדול מגני ישראל בזירה המשפטית הבינלאומית, ביביסט מוצהר ומשפטן עילוי, קיבל השבוע משותפי לרדיו ינון מגל את התואר "שמאלן". אה, גם ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, מינוי של נתניהו וימני חובש כיפה. תיכף ילך בדרכם גם האלוף יעקב עמידרור, שכינה את האירוע בחווארה בכינוי "פרעות". כל מי שלא מתיישר על פי דין מלכות, מצטרף להרוגי מלכות.
מה שהממשלה הזו כן עושה, זה להזריק עוד ועוד אדי דלק לתוך חבית אבק השריפה. למנות את הפרובוקטור והאנרכיסט הראשי לאחראי על המשטרה ומג"ב, את נער הגבעות האולטימטיבי לאחראי על הגבעות, להפקיד את החרדים על הקופה ואת גלית דיסטל־אטבריאן, נזק תדמיתי מתגלגל, לאחראית על ההסברה.
בצלאל סמוטריץ' גרם השבוע נזק כבד לא רק לעצמו, אלא לכולנו. הצהרתו שהממשלה צריכה למחוק את חווארה משולה לאספקת כל רזרבות הנפט של סעודיה למדורת ה־BDS. סמוטריץ' אחראי על האוצר שלנו, שמקבל 4 מיליארד דולר בשנה מהאמריקאים. לו לא הייתה לו חסינות, צריך היה לתבוע אותו על רשלנות, הפרת אמונים וקשירת קשר נגד המדינה. לא פחות.
הבעיה היא שאת הנזק הממשלה הזו גורמת במילים (וגם חוקים). כשזה קשור למעשים, היא פועלת הפוך. זוהי ממשלת הטרלול הראשונה בהיסטוריה. היא הוכחה חיה, בועטת ומתפתלת לעובדה שהסיקריקים לא כשירים לניהול או להנהגה.
בן גביר לא פיקד מימיו על כלום, למעט נערי גבעות שלוחי רסן. הוא לא יודע להפעיל חוליה מצומצמת של שוטרים. הוא לא ניהל מחסן אחורי של חנות נוחות בתחנת דלק. אבל הוא מצטלם נהדר בחפ"ק המשטרה, מורה בידו על הצגים ומחלק פקודות סרק.
סמוטריץ' דווקא ניהל דברים, אבל למזלו השב"כ בלם אותם. הנזק שאלה גרמו לימין בחודשיים האחרונים לא יסולא בפז. התוצאות של העברת המפתחות לקיצונים ייצרבו כאן בדם ואש, לנצח. השילוב בין הרופסות הביטחונית לגלגולי הלשון וצחצוחי החרבות בתיאוריה מייצגת בעיקר סאטירה. הבעיה היא שבינתיים נרצחים אנשים.
בעתיד, יהיה קל יותר. כל ממשלה עתידית תוכל לומר שסמוטריץ' וסטרוק הקפיאו את ההתיישבות. שסמוטריץ' ובן גביר העבירו דלק מוזל לחמאס בעזה. פינו את אביתר ועוד שני מאחזים, אבל לא פינו את ח'אן אל־אחמר. הורו לצה"ל לא להיכנס לערים הפלסטיניות ולא לבצע מעצרים אחרי פיגועים. החבורה הזו מחוללת כאוס ברחובות ובגבעות, אבל תכל'ס בשטח מזיקה לימין כמו שאף מנסור עבאס לא חלם להזיק לו.
הטבלה אינה משקרת. ישראל שוקעת באנרכיה, הטרור משתולל, הכל בוער וממשלת הימין על מלא נועדת לוועידה בינלאומית עם הפלסטינים ומאשררת מחדש את הסכם אוסלו ואת המחויבות למו"מ לשלום המבוסס על פתרון שתי המדינות. מזה, אפילו הם לא יצליחו לברוח.
להתפלל, להילחם, לנצח
אז מה יהיה עם הרפורמה? ההערכה המושכלת היא שמדובר באות מתה. זה לא יקרה, ואם זה יקרה, יהיה אסון. נתניהו לא טורח להתייחס ברצינות לקריאתו הרצינית של בני גנץ להפסיק הכל, לסגור את הכנסת ולהתחיל לדבר. השאלה היא מה צריך לעשות אם יישבר וייעתר. להיכנס למו"מ עם נתניהו זה כמו להשקיע אצל ברני מיידוף, אחרי שהתבררה נוכלותו. גנץ כבר השקיע שם, ושקע.
ועדיין, יש כאן מדינה. היא קורסת ברגעים אלה ממש. זרימת הכסף החוצה מתרחשת כל הזמן. המשקיעים כבר על הגדר, חלקם עברו לצד השני. אינטל השעתה השקעה של מיליארדים. בנקי השקעות, קרנות הון סיכון, משקיעים פרטיים, כולם מבינים את המצב ומגיבים אליו כמו שמגיבים בכלכלה: מהר. דולר שיצא, ספק אם יחזור. נתניהו יודע את זה. בדולרים הוא מבין, גם אם הם לא מוסתרים בגרביים.
למה אני חושב שהרפורמה לא תקרה, ואם כן זה יהיה פורמט מרוכך, מאוזן, אחרי הידברות והסכמה? כי הממשלה איבדה את הלגיטימיות שלה. היא שחקה בזמן שיא את האשראי הציבורי בכל החזיתות. היא פגעה במותג "ישראל", שהיה מנצח עד לפני חודשיים, פגיעה אנושה. הכלכלה בקריסה (כל התוספות התקציביות וההבטחות יישארו על הקרח), המצב הביטחוני בקריסה, הזירה הפנימית רותחת, על סף מלחמת אזרחים, יחסי החוץ נסוגו שני עשורים אחורה.
נתניהו יודע שככל שבליץ החקיקה יתקדם בכנסת, כך יואץ גם קצב הקריסה ויגדלו להבות המחאה. הוא יוכל לחלום על הבית הלבן או על הארמון באבו־דאבי. יש לו מטוס במיליארד שקל, אבל אין לו לאן לטוס. הם כבר קימבנו סופ"ש בפריז (על חשבוננו) ובקרוב יעשו גם סופ"ש ברומא (כנ"ל), אבל הכסף הגדול לא נמצא שם. ולכן המסקנה היא, שנתניהו מת לאקזיט מצד אחד, אבל מת מפחד מצד שני.
אלה האפשרויות: בתרחיש הראשון מושגת איכשהו פשרה, שמרוקנת את הרפורמה מתוכן דיקטטורי. נתניהו יזנק על אפשרות כזו, אם תצוץ. העניין הוא שכרגע הצדדים מבוצרים ונתניהו לא מסוגל לתעצומות הנפש הנדרשות כדי לעצור את בליץ החקיקה לצורך הידברות.
האופציה השנייה היא התקדמות החקיקה והמשך קריסה בכל התחומים, מחאה גוברת ובסופו של דבר פסילה של בג"ץ את האירוע כולו. הערכה: נתניהו לא ייכנס להתנגשות עם בג"ץ. פומבית, יתקוף את ההחלטה בשצף קצף כדי להפיס את מפעילו, יריב לוין. בסתר ליבו, יודה לבג"ץ על ההצלה.
האופציה השלישית היא הרעה מכל: הרפורמה עוברת, בג"ץ לא פוסל או פוסל ונתקל בהתעלמות. במקרה כזה, המדינה מתפרקת. זה אמיתי. זה לא איום. אני פחות מוטרד ממלחמת אזרחים כי אני לא מזהה בצד של יריב לוין ושמחה רוטמן המונים שמוכנים להתאבד על פסקת התגברות (חוץ מביבי ודרעי). אני כן מזהה סרבנות המונית של מילואים ובעקבותיהם סדירים, ירידה מואצת מהארץ, קריסה כלכלית ופירוק המותג "ישראל" בעקבות קריסת המותג "אומת הסטארט־אפ". החדשות הטובות: גם במקרה כזה, לא תהיה רפורמה. כי לא תהיה מדינה.
מה עושה הנשיא הרצוג? מדבר עם כולם. סביב השעון. אין פרצה שהוא לא מנסה להרחיב, אין סדק מבעדו הוא לא מנסה לחדור. בינתיים, כצפוי, כולם זועמים עליו, אבל הוא רגיל. אם יש מישהו שמסוגל למצוא דרך סבירה לצאת מהפלונטר הזה, הרי שהוא הרצוג. מצד שני, הוא צריך להבין ששום הסכם שישיג עם הצד השמרני, בלי לערב את הצד הדמוקרטי של עם ישראל, לא יחזיק מים.
מה נתניהו רוצה? להיפטר מהמשפט. כי מרוב שהתיקים קורסים, הוא מבועת מהם. בשבועות האחרונים התפרסמו בתקשורת (הראשון בגלובס, השני בידיעות) שני מאמרים פרי עטו של מי שלא היה אף פעם ביביסט, אבל כן מכיר את הליכוד מבפנים. האיש הציע פתרון: חנינה לנתניהו תמורת ביטול הרפורמה. אה, ונתניהו ממשיך למשול כרגיל.
נתן אשל, הקונסיליירי, ידע לספר למקורביו שמאמרים כאלה אמורים להתפרסם, עוד בטרם ראו אור. היום אני יודע שגם הרצוג היה בתמונה. לא, אני לא חושב שהנשיא עומד להעניק חנינה לנתניהו והדיון הזה מקדים את זמנו, אבל הוא כן מעיד על הלך הרוח, בעיקר בצד של נתניהו.
אשל, כזכור, היה זה שבישר על הרנסנס של נתניהו עם ערביי ישראל עוד בטרם הושק הרומן הלוהט עם מנסור עבאס. בסוף זה השתבש קצת, כשעבאס חתם דווקא עם הצד השני והפך, בן לילה, מתקווה לבנה גדולה לתומך טרור שחור.
עכשיו מקדם אשל את דיל החנינה תמורת רפורמה. הדיל הזה, צריך להדגיש כאן, לא יקרה. זה לא הפריע לאשל לשחרר השבוע עוד בלון ניסוי, כשתהה בקול רם (בקבוצת וואטסאפ) אם גנץ ולפיד יסכימו להצטרף לממשלת נתניהו תמורת פשרה ברפורמה. גם זה, לכאורה, נאמר שלא על דעת הבוס. הבעיה היא שהבוס מתקשה לדעת מהי דעתו ולא תמיד שולט בה בכוחות עצמו.
ואולי זו הצרה הגדולה ביותר שלנו בעת הזו. בנימין נתניהו רחוק ממי שהיה. הוא מנהיג חלש, נרפה, הססן, מבועת ונצור. הוא לא שולט במצב, לא אוחז בהגה ולא מחזיק במושכות. העגלה עליה כולנו נמצאים מיטלטלת על שפת תהום, וכל מה שנותר לנו לעשות זה להתפלל, להילחם ולנצח.