העובדה שראש ממשלת ישראל לא מתיר לשר הבטחון שלו לצאת למפגשים קריטיים בענייני בטחון בוושינגטון מוכיחה מעל כל צל של ספק את הטענה שהאיש אינו כשיר לתפקידו. הפרסום הזה (של ירון אברהם בחדשות 12) אמור היה לטלטל את אמות הסיפים בכל מדינה חפצת חיים אבל עבר, כרגיל, מתחת לזרם הביוב האינסופי השוטף את חיינו. כאילו כלום.
בואו נתעכב על זה: ישראל נמצאת במשבר עמוק. לראשונה אחרי שנים רבות, אמ"ן מעריך שישנה סבירות לפרוץ מלחמה רב-זירתית. אויבי ישראל מרימים ראש. נסראללה מחכך ידיים בהנאה. נשיא איראן צופה על רמת הגולן מגבול סוריה. ההרתעה נשחקת. הציר השיעי-רדיקלי תופס במהירות את מקומה של הברית הסונית-ישראלית. כולם קורצים, פוזלים או סתם מתחבקים עם איראן, שממשיכה להתקרב לגדרות שלנו ולמעמד של מדינת סף גרעינית. על רקע כל זה, האמריקאים ממשיכים בתהליך יציאתם מהאיזור וגם מרוקנים את מחסני התחמושת העצומים שהחזיק כאן צבא ארה"ב לטובת מאמץ המלחמה האוקראיני.
האם זה הזמן למשחקי כיפוף ידיים עם וושינגטון? במצב כזה, יודע כל מנהיג פטריוט ואחראי, צריך לעשות הכל כדי לקומם את הריסות הברית עם ארה"ב. להפסיק את הדימום. לחפש נתיבים אלטרנטיביים לבית הלבן, לפנטגון, למועצה לביטחון לאומי. המשבר בין ביידן לנתניהו הוא תוצרת נתניהו. אלמלא ההפיכה המשטרית, אלמלא הטירוף המשפחתי, אלמלא הממשלה האולטרא-קיצונית המגוחכת להחריד שהקים כאן נתניהו, הוא היה מתקבל מזמן בוושינגטון, כפי שהתקבלו כל ראשי הממשלות בעידן הנוכחי.
אז הוא העדיף לוותר על כל זה, למען האינטרסים האישיים שלו. את זה אנחנו כבר יודעים. הבעיה היא שהוא אפילו לא מנסה לייצר אלטרנטיבות. לסלול נתיבים חדשים. הרי ישראל זקוקה לארה"ב כאוויר לנשימה גם בימי שיגרה, שלא נדבר על הימים המתוחים והנוראים הנוכחיים. האם זה הזמן למשחקי ברוגז עם הפנטגון? להכרזת חרם על ארצות הברית של אמריקה? האם האיש הזה יצא מדעתו באופן סופי? האם העובדה שהוא אוסר על שר הביטחון לצאת לוושינגטון לא מהווה הוכחה סופית וחותכת לנבצרותו של המנהיג שכינה את עצמו פעם "ליגה אחרת"?
הוא יודע מה אנחנו צריכים מאמריקה עכשיו. הוא מכיר את המלאים, הוא מכיר את הצרכים, הוא מכיר את המודיעין, הוא מכיר את הנתונים. הוא לא יוכל להגיד ש"אף אחד לא אחז בדש מעילו", כפי שטען אחרי אסון מירון. בעצם, אני חוזר בי. זה בדיוק מה שהוא יטען, ולא מעט אנשים יאמינו לו. אותם אנשים שטוענים עכשיו שהשקט ברצועת עזה בשנים של בנט-לפיד וגנץ הושג בזכות נתניהו, והרקטות הניתכות על הדרום עכשיו, זה בגלל בנט.
לא שחסרות סיבות נוספות: בימים רגילים, רק האזהרה הבוטה של הרשות לחדשנות מתחילת השבוע, על הסכנה לקריסתו ואובדנו של ההייטק הישראלי, היתה אמורה להחזיר את נתניהו בן רגע למסלול. אחרי שכבר ספגנו הורדה אחת של אופק דירוג האשראי שלנו, שתי הורדות נוספות בדרך, אחרי שהכנסות המדינה כבר החלו לקרוס, המשבר הפנימי הפך לכאוס, המעמד הבינלאומי בשפל חסר תקדים והמצב הבטחוני מעורער אף הוא. אחרי כל זה נתניהו ממשיך להחזיק את המדינה בהקפאה עמוקה.
יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד אמר אתמול שהמהפכה המשטרית "החזירה את המדינה אחורה, כבר חצי שנה שום דבר לא מנוהל כאן". הוא צודק. גם נתניהו יודע שהוא צודק. נתניהו יודע גם שההידברות בבית הנשיא לא תוביל לשום מקום. הוא יודע שאין לו מדינה חלופית ושמיליוני הישראלים שהתקוממו נגד הדיקטטורה שהוא מוביל, לא יניחו לו להשלים את זממו. אם הוא רוצה דיקטטורה, הוא יישאר כאן עם בן-גביר, סמוטריץ', גפני, גולדקנופף והחבר'ה מערוץ 14. חלק מהם היו קרביים, אז יכול להיות שזה יחזיק מעמד.
ולמרות שנתניהו יודע את כל זה, למרות שהוא רואה את הסדקים ההולכים ומתרחבים, למרות שהוא מכיר את הנזקים ולמרות שהוא יודע את המספרים ואת הסיכונים, הוא לא נוקף אצבע כדי לסיים את האירוע המטורף אליו גרר את כולנו. להיפך, הוא גורר רגליים, ממסמס, מטעה, משתהה, נותן לזמן לעשות את שלו. הזמן עלול בסופו של דבר לעשות את שלו ולפגוע במה ששייך לכולנו: מדינת ישראל. אין מנוס מהכרה שהאיש לא כשיר.
אדם כשיר לא היה מקים ממשלה כזו מלכתחילה, גם אם תלויים נגדו כתבי אישום. מספיק מבט חטוף בהריסות חיינו כדי להבין את האירוע: שר האוצר והשר לביטחון לאומי הם פרסונה נון גראטה בוושינגטון וברוב העולם המערבי. אחד מהם הכריז שצריך לשרוף כפר ערבי ונאם בצרפת עם מפה בה ממלכת ירדן לא קיימת. השני מתלהם על בסיס יומי ומתעמר במפגינים שוחרי שלום, במקום בטרוריסטים ועבריינים. בינתיים, ניצל בנו של ראש הממשלה את הזמן כדי לפטר את שר הבטחון ואת נשיא ארה"ב, עד שהורחק מהעין הציבורית (לא לדאוג, הוא יחזור).
אף אחד משרי הממשלה לא עושה שום דבר למען הציבור הכללי, שמחזיק את המדינה על הכתפיים. השרים דואגים לעצמם, המפלגות דואגות לסקטורים, הביזה על אוצר המדינה נמשכת והחגיגה לא נגמרת. משפחת נתניהו ממשיכה לייצר חוקים פרסונליים כדי לקבל מתנות והלוואות ולמחוק הקלטות. האבטחה מעל שרי בטחון וראשי ממשלה לשעבר (ברק, אשכנזי, יעלון) מוסרת, גם בחו"ל, אבל על ילדי ראש הממשלה היא נמשכת. ישראל נדחקת למעמד של מדינה כושלת, שלא לומר מופרעת. אין הזמנה לוושינגטון, אין הזמנה אפילו לאבו-דאבי. אנחנו הופכים לרעילים, מאבדים את היתרון היחסי, מפרקים את המותג שנבנה כאן בעמל רב, מבצעים בעצמנו השמדה עצמית מזורזת.
בואו ננסה לראות את מאית הכוס המלאה: לממשלה המופקרת, מסוכנת, חובבנית ומגוחכת שהוקמה כאן לפני כמה חודשים יש גם יתרונות. הגדול שבהם הוא הניסוי הראשון בהיסטוריה של מה שמכונה אצלנו "ממשלת ימין על מלא-מלא". בואו נעמיד פנים שזה לא עולה בחיי אדם, במעמד בינלאומי, בשחיקה מסוכנת של שכפ"צים חשובים וכו'. נביט על זה כניסוי מדעי. אז עכשיו אנחנו בשלב בו עכברי המעבדה המתרוצצים בין המבחנות מתחילים להבין שרימו אותם. שאין מוצא מהמבוך אליו נקלעו. שזה לא ייגמר טוב. אני מביט בחבורת הבן-גבירים מעוררת החמלה, והלב יוצא אליהם. הרי אלמוג כהן באמת התכוון לשחק אותה "בעל הבית השתגע". אני מאמין לו שהוא התכוון לזה. הבעיה היא שרק עכשיו הוא מגלה שאי אפשר. אין היתכנות. האופציה הזו לא קיימת בתפריט הפעולות. אין תוכנה כזו.
את מי יאשים נתניהו בחדלונותיו הפעם? השמאל? הוא לא בממשלה. בג"ץ? הרי בג"ץ התפלץ השבוע למשמע תירוציו החדשים של נתניהו לאי פינוי חאן אל אחמר. בג"ץ לא אשם בחזרת הטפטוף בעזה, בג"ץ לא נתן את ההוראה לתקוף דיונות ברפיח, בג"ץ לא רצח קרוב ל-70 ישראלים בארבעת החודשים הראשונים של השנה (ניפוץ כל השיאים הקודמים) ולא מתערב בטרור המשתולל בכבישי יו"ש. גם המאמץ לשכנע את הציבור שאהרון ברק בן ה-87, הספון בדירת הגמלאות שלו ומטפל ברעייתו החולה, הוא אב כל חטאת, יעלה חרס. הציבור הישראלי לא פראייר עד כדי כך.
הם לומדים עכשיו שיש עולם סביבנו. שיש מערכת בינלאומית. שיש משפט בינלאומי. שיש אינטרסים חשובים מאוד שצריך להגן עליהם. שיש בריתות. שיש אמריקה. שבלי כל זה, הפאסון שלנו מצטמק בבת אחת והבלון שלנו מתרוקן ביבבה. הם פתאום מגלים את עוצמתה של אירופה ומבינים שפינוי חאן אל אחמר ישמח מאוד את אריה אלדד (לא בציניות) אבל יעלה לנו מיליארדים ויפגע בלא מעט אינטרסים חיוניים. הם יודעים שחוק חסינות לשוטרים וחיילים יבטל בבת אחת את החסינות שיש היום לשוטרים ולוחמים שלנו בפני טריבונלים בינלאומיים. והם יודעים שאין, פשוט אין אפשרות לירות 50 טילים לתוך עיר, על כל רקטה. המחיר שישולם יהיה כבד מדי, ואני לא מתכוון למחיר בעזה.
הם קולטים פתאום שלאיים ולצרוח ולהבטיח ולהשלות את הציבור זה קל. ליישם, זה קשה. הם לומדים את מגבלות הכוח והלמידה הזו הופכת אותם לאובדי עצות וחסרי אונים. הם נראים כמי שזקוקים לחיבוק. או כמו שמישהי צייצה ביום חמישי: "זה לא שאתם מצביעים ימין ומקבלים שמאל. אתם מצביעים לדמיונות שלכם ומקבלים את המציאות". היא לא מחמיאה להם, המציאות, כי הם מתגלים בה במלוא ערוותם. הממשלה הקודמת, זו עם "האחים המוסלמים", היתה טובה פי כמה מהם בביטחון, בכלכלה, במעמד הבינלאומי, במלחמה בטרור, במלחמה בפשע, במאמץ נגד איראן ובכל שאר התחומים. הם יודעים את זה והם נמצאים עכשיו בשלב הטנטרום. אחריו תבוא ההכחשה. אחריה יבוא שלב חיפוש האשמים. ואחריו האשמים, והמשיח.
ועידות הליכוד, זוכרים?
אתמול אמורה היתה להתקיים עוד הפגנת מחאה מול ביתו של "השטן הגדול" אהרון ברק בתל-אביב. זה האיש שהביא את האסון, טוענים הביביסטים, הוא זה שהשתלט בהפיכה צבאית על מערכת המשפט, על הממשלה, על הכנסת, על החיים של כולנו. הוא זה שהחליט שבית המשפט יכול לפסול חוקים ומינה את עצמו לקיסר. הוא לא ניצול שואה, הם טוענים, הוא השואה (אלה מילים שלי, אבל הטקסטים שלהם לא פחות חמורים).
אז הנה האמת: ב-18 במאי 1993 התכנסה ועידת הליכוד. היו שם דיונים אידיאולוגיים (כן, היו זמנים בהם היתה לליכוד ועידה ונערכו בה דיונים מהסוג הזה). אני מעתיק לכאן את החלטות אותה ועידה. אני משמיט משפטים ופסקאות לא רלוונטיים. כל השאר מובא מילה במילה:
"הליכוד יעשה להשלמת החוקה למדינת ישראל. בימי ממשלת הליכוד החלה מהפכה חוקתית בישראל ונחקקו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. זכויות יסוד של האדם מוגנת עתה לא רק נגד עריצות השלטון, אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת ע"י המחוקק. הליכוד יפעל להשלמת חקיקת חוק יסוד זכויות היסוד של האדם, שהוא מיסודות השקפת העולם של הליכוד, כדי לעגן בחקיקת יסוד את השוויון בפני החוק, חופש הביטוי, חופש ההפגנה, חופש האספה, חופש ההתאגדות, חופש הדת, הזכות למשפט הוגן ועוד. הליכוד יפעל לחקיקת חוק יסוד החקיקה. עם השלמת שני החוקים האלה תושלם למעשה חוקה למדינת ישראל".
וזה ממשיך: "הליכוד יעשה לחיזוק שלטון החוק בישראל. יובטחו עליונות המשפט וכפיפותן של כל הרשויות למשפט המדינה. הליכוד יעמוד על משמר עצמאותה של הרשות השופטת. ייעשה לשמירת מעמדה העצמאי ואיכותה המקצועית של פרקליטות המדינה".
בעולם שפוי ומדינה מתוקנת, החלטות ועידת הליכוד מ-1993 הן נוק אאוט סופי לטענות המופרכות שהאקטיביזם של בית המשפט העליון נולד במוחו הקודח של שטן בשם אהרון ברק. לא היה, לא נברא, לא דובים ולא יער. אלא שאנחנו טבולים בביצה של רעל, פייק והזיות. העובדות לא משנות שום דבר לאף אחד.
העובדה שהליכוד תחת נתניהו (כן, הוא היה כבר יו"ר הליכוד בימי הוועידה ההיא) מתפאר במהפכה החוקתית שהוא עצמו הוביל והנהיג, חולפת לטרולים הביביסטים כזבוב טורדני ליד האוזן. זה מפריע להם בערך כמו שחזרת טפטוף הרקטות על עוטף עזה מפריעה להם. הם ממשיכים בשלהם. אלה מאיתנו שחושבים שהאמת עדיין משנה משהו, צריכים לזכור ולא לשכוח: הכנסת היא זו שהנהיגה את המהפכה החוקתית. ההסכמה היתה כמעט מקיר לקיר. ההשתתפות בהצבעה המקורית לא היתה גבוהה, כי לא היתה שום סכנה לאישור החוק וכולם התקזזו עם כולם. בהצבעה על תיקון לחוק כעבור כמה שנים, היה כבר רוב גורף של קרוב ל-70 ח"כים. מה שהיה להוכיח.
אבינדב בגין, אחד מנכדיו של מנחם בגין המנוח, הבהיר השבוע שהמהפכה הנ"ל לא היתה רעיון של ח"כ אוריאל לין (שהוביל את החקיקה בוועדת החוקה מטעם הליכוד) או של דן מרידור. היא היתה, כל כולה, של מנחם בגין. מרידור עצמו אישר את זה בכמה ראיונות שהעניק לאחרונה. לא לחינם היה זה בנימין נתניהו מי שהרים את הלפיד הנטוש, לאחר לכתם של שמיר ושרון, והמשיך להגן על מערכת המשפט בגופו לאורך יותר מעשור. הוא גם התפאר בזה פעם אחר פעם, בקולו. הביביסטים שטופי המוח טוענים עכשיו ש"לא היה לו רוב". שקר וכזב. בכל הנאומים והרברובים של נתניהו בעניין, הוא לא מדבר על רוב. הוא מדבר על עצמאות המשפט, על שופטים בירושלים, על הצורך החיוני של הדמוקרטיה הישראלית לשמור על כל אלה ועל זה שהוא לא ייתן לגעת בבית המשפט העליון או בעקרונות המערכת.
זה מה שהפך את ישראל למגדלור שהיא. זה מה שהעניק לנו את החסינות היחסית ממנה אנו נהנים כבר שנות דור. בג"ץ מקבל בעולם כבוד מלכים. כשהוא מכשיר את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, או את הסיכול הממוקד, העולם קד קידה. אלא שבינתיים השתנו כמה דברים. נתניהו הפך לנאשם. הוא שכח את התורה עליה גדל, הוא שכח את העקרונות מהם ינק והפך לדחפור אנושי שמטרתו להרוס הכל. הוא מוכיח יעילות רבה מאוד בתחום הזה. חייבים לבלום אותו.
נתניהו המיר את הבליץ שהכריז על מערכת המשפט, במלחמת התשה. אנחנו בשלב החפירות ובזבוז הזמן. המטרה: להתיש. נתניהו חלש מאוד במתקפות בליץ וחזק מאוד במלחמת התשה. הוא כמעט לא מפסיד מלחמות מהסוג הזה. זו הסיבה שהאופוזיציה, שלא מובילה את המחאה, צריכה להעמיד דדליין לדיונים בבית הנשיא. אי אפשר להמשיך לשבת שם לנצח. הדברים צריכים להיחתך לכאן, או לכאן. נתניהו מוזמן להעביר את החקיקה המקורית שלו. המפתחות בפנים. הוא גם יצטרך לשאת בתוצאות המיידיות של זה. אם לא, יתכבד ויוריד מסדר היום את המקח וממכר על שופט וחצי מטעם הקואליציה ורבע שופט מטעם האופוזיציה. זה לא יקרה במשמרת שלנו. אין מו"מ על דמוקרטיה. צריך להבהיר את זה ככה שנתניהו יבין.
מי ששמע בזמן האחרון את הנשיא העשירי, ראובן (רובי) ריבלין, יודע שזו גם דעתו. להתחיל לספור שופטים מטעם צד כזה או אחר של המפה הפוליטית זה סוף האירוע. אסור לנהל על זה מו"מ. המערכת זקוקה לתיקונים לא מעטים. אפשר לדון בצמצומה ודיוקה של עילת הסבירות. אני תומך כבר שנים ארוכות בפסקת התגברות מאוזנת ושפויה שמסדירה סוף סוף את מערכת היחסים בין הרשויות. בית המשפט יפסול חוק רק ברוב מיוחד של שופטים, הכנסת תתגבר על זה רק ברוב מיוחד של ח"כים.
צריך להגדיר מהו חוק יסוד ולהפוך אותו לחוק שהתקבל בארבע קריאות וברוב מיוחד. רק אחר-כך אפשר לבצר אותו. וכו'. מה שהפורעים ניסו לעשות עכשיו זה לא רפורמה. זה ג'יהאד נגד הדמוקרטיה. המחאה בלמה אותם. מדובר באחד ההישגים הדרמטיים וההירואיים ביותר של מחאה ציבורית בהיסטוריה. לא, אני לא מגזים. אבל ההישג הזה נמצא על תנאי ותלוי בין שמיים לארץ. אם נפקיר אותו למלחמת ההתשה של נתניהו, ניאלץ להתחיל את הכל מההתחלה.
ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם
האם יכול להיות ששרי הליכוד ובכיריו לא מכירים את המצב? התשובה: לא. לא יכול להיות. ניר ברקת, אבי דיכטר, ישראל כץ, יולי אדלשטיין, יואב גלנט ורבים אחרים, מכירים את המצב מצויין, מקרוב. דעתם על המצב הזה לא שונה בהרבה מדעתי. מה שמשנה זה, שהם מפחדים. הם מפחדים מהמיתוס שלפיו בליכוד אסור להמרות את פיו של המנהיג גם אם הוא מוביל את המדינה כולה להתרסקות, והם מפחדים ממתפקדי הליכוד.
הקהל היחיד שמעניין באמת את החבורה הזו, הוא קהל המתפקדים. שם נערכים הפריימריס. שם נקבע גורלם. עד לאחרונה, נהנה נתניהו מתמיכה של 75 עד 80 אחוז ממתפקדי הליכוד. תמיכה יציבה, באש ובמים, גם אחרי ארבעה הכישלונות הרצופים בבחירות, התמיכה הזו נותרה יציבה. זו הסיבה שחבורת ברטר (ברקת-דיכטר) נאלמה דום.
אלא שלא לעולם חוסן. מי שמחפש את תחילתם של בקיעים במערך הזה יכול לתלות תקווה בסקרים הטריים שנערכו לאחרונה בקרב מתפקדי הליכוד. התמיכה בנתניהו בסקרים הללו ירדה לסביבות 60%. זו ירידה תלולה. האם היא מבשרת את בואו של האביב בליכוד? עדיין לא. כדי שחבורת שפני הסלע הזו תפצה את פיה ותמלא את חובתה למדינת ישראל, צריכה התמיכה בנתניהו בקרב מתפקדי הליכוד לרדת אל מתחת ל-50%. אנחנו לא שם. אנחנו, אולי, בדרך לשם.
ירח דבש מאוחר
עניין נוסף שראוי לשים אליו לב, חלף השבוע מתחת לרדאר: שר המשפטים יריב לוין "התאבד" כדי להביא לאישורה של ועדת השרים לחקיקה את הקמתו של בית חולים בעיר סחנין. בית חולים ראשון שמוקם בעיר ערבית מזה שנות דור. לכאורה, החלטה טבעית ומתבקשת. במציאות, סוג של תחילתה של דרמה פוליטית.
מי שהביאו את ההחלטה הזו היו אנשי רע"מ. הם ניסו לפצות את עצמם על חוויה טראומתית מהקדנציה הקודמת: אז הובאה החלטה דומה על ידי חד"ש-תע"ל של אחמד טיבי ואיימן עודה. מכיוון שכל הדרגים המקצועיים סבורים שמדובר בהחלטה מוטעית, הממשלה החליטה להפיל אותה. רע"מ נאלצה להצביע נגד. טיבי ועודה שתו את דמו של מנסור עבאס ולמרבה הקלון, ההחלטה עברה בקריאה טרומית בכנסת (אבל אין עליה רציפות, כך שצריך להתחיל מההתחלה).
עכשיו יריב לוין התעלם מהמלצות הדרג המקצועי, והפעיל את כל כובד משקלו כדי להעביר את בית החולים הזה במהירות האפשרית. מדובר בשינוי כיוון פראי של הקואליציה. בימיה הראשונים, התעמרה הקואליציה הזו במנסור עבאס ומפלגתו בכל הכוח, והברית שנכרתה עם טיבי ועודה בימי האופוזיציה נראתה בטוחה ורוגעת. עכשיו, מגיעה פניית הפרסה. האם יש דיל בין מנסור ליריב לוין? השניים, כזכור, היו מקורבים עוד לפני שעבאס נכנס לממשלת השינוי. האם מדובר בתמיכה של רע"מ בתקציב המדינה, במהפכה המשפטית, או שניהם? אני לא יודע. כל הצדדים מכחישים, כמובן. את ירח הדבש בין הצדדים, אי אפשר להכחיש. לאן הוא יוביל אותם? ימים יגידו. חובה להוסיף כאן, שזו זכותו המלאה של עבאס. גישתו, להיות ש"ס של הערבים, צריכה להיות מקובלת עלינו גם כשהוא קורץ לצד השני. הבעיה היחידה שלי עם האירוע היא, שבבוא העת הצד השני יכחיש שזה קרה. כרגיל.
החרדים נסוגים
גם החרדים שווים הרחבה. הם כבר מבינים שהימרו על העגלה הלא נכונה. "נתניהו זרם עם יריב לוין ואנחנו משלמים את המחיר", זועקות הכותרות מהחצרות ההומות. זו זעקה של קוזקים נגזלים. אין לה קשר למציאות. בשנים האחרונות הפכו חרדים רבים לביביסטים וזה משפיע כנראה גם על בלוטות האמת שלהם. הם סבורים שאפשר לשכוח את האולטימטומים הנחרצים והיהירים שכל גולדקנופף וגפנו חילקו לנתניהו בימי הרהב והשחץ ההם. "או פיסקת התגברות ברוב של 61, או שאין תקציב", הם אמרו. אז אמרו. עם ישראל קם ובלם את הפוטש הזה.
עכשיו החרדים מתחילים להבין שהכישלון לא יישאר יתום. הוא ידבק גם בהם. הרחוב החרדי מתחיל להתמלא פשקווילים ובהם קריאה "לא להתערב ברפורמה". הם פתאום יורדים מהדרישה האולטימטיבית לפסקת התגברות ומסתפקים רק בחוק גיוס. והם פתאום נסוגים מהדרישה האולטימטיבית לחוק גיוס לפני התקציב ויתפשרו על עוד ועוד תקציבים. אם יש דבר שהם תמיד יסכימו לקלוט, זה תקציבים.
לא, אני לא חושב שהגולדקנופפים והגפני'ז יערקו לצד השני. לא בעתיד הנראה לעין. אני כן חושב שהם מתחילים להבין לאיזה פארסה הם נתנו את ידם ולאיזה עסק ביש הם שותפים. קורה להם מה שקורה לתושבי העוטף ומה שקורה לערביי ישראל ומה שקורה למעמד הבינוני, שציפה להורדת מחירים וקיבל הפיכה משטרית. האנשים מתפכחים. הם מבינים שעשו עליהם סיבוב. הם רואים שהמלך עירום. בואו נקווה שבקרוב הם לפחות יודו בזה.