את נתניהו לא מעניינת הפסקת האש. מעניין אותו להמריא לניו יורק ולרצות את גבירתו

זו הייתה השנה המחרידה בתולדות ישראל. היא באה אחרי שנה רעה שבה ממשלת ימין קיצוני נבחרת הסתערה על הדמוקרטיה ומוסדותיה במטרה להחלישם ולפרקם, אך נבלמה. ההצלחה היחידה שלה הייתה קריעת החברה הישראלית, פרימת הסולידריות, הרס הכלכלה, שיסוי איש באחיו. ראש הממשלה התעלם מהאזהרות החוזרות ונשנות שקיבל מאין־ספור גורמים וכיוונים. הוא זלזל בקריסת ההרתעה שלנו מול אויבינו, הגחיך את המזהירים, הרכיב על אפו משקפיים ורודים ושייט עם רעייתו המדושנת בין אתרי חופשות שונים בארץ ובחו"ל.

ההמשך ידוע. טבח 7 באוקטובר הכה אותנו בתדהמה גדולה בהרבה מההלם שבו לקינו ב־6 באוקטובר, 50 שנה קודם לכן. במהלך השנה הזו ישראלים רבים מאוד נתקפו בחרדה קיומית של ממש. לראשונה מאז ערב מלחמת ששת הימים, קיומה של ישראל נראה שברירי. דיבורים על "טבעת האש" המקיפה אותנו, הפכו לשגרה יומיומית, בעודנו מבכים את מתינו וחטופינו. האימפריה האזורית, המעצמה המודיעינית־טכנולוגית־צבאית פרפרה לפנינו בשלולית הדם של עצמה. מה שנותר זה להמתין למכת החסד.

השנה הזו מסתיימת בצורה אחרת לגמרי. חמאס הוכה שוק על ירך, יחיא סינוואר הוא היחיד ששרד, וגם זה לא ברור. כוחו של הארגון הזה רוסק, הוא כבר לא מהווה איום על תושבי הדרום. כל הדיבורים על מלכודת המוות שמכין חמאס לצה"ל בעזה הוכחו כפאניקה מיותרת. צבא היבשה של צה"ל הוכיח שהוספד בטרם עת. יש הרבה מה לתקן בו וצריך להגדיל אותו משמעותית, אבל הצבא הפגין יכולות אדירות בעזה. תתעלמו מהמלעיזים: האמריקאים, עם הקואליציות האדירות שבנו, הצליחו פחות ביותר זמן עם הרבה יותר אבידות וגם הרבה יותר אזרחים הרוגים במלחמות שניהלו נגד ערי טרור מסוכנות הרבה פחות מעזה.

חיזבאללה, האויב המסוכן באמת, חטף את המכות של החיים שלו וזוהי רק ההתחלה. כ־5,000 בכיריו נפצעו פציעות אכזריות במיוחד במתקפת הביפרים ומכשירי הקשר המיוחסת לישראל, שמגמדת את הסצינות המופרכות ביותר בסדרת "משימה בלתי אפשרית". דדי ברנע (ולפניו יוסי כהן, תמיר פרדו ומאיר דגן) החזירו את טום קרוז למקומו הטבעי. חיל האוויר מפרק את יכולותיו של הארגון הזה בשיטתיות ובדייקנות, פעולה מדהימה פוצצה את מפעל הטילים המדויקים, כ־550 מחבלים כבר נהרגו, ביניהם כמעט כל מערך הפיקוד והשליטה וכל מפקדי השדה של כוח רדואן, שנסוג מזמן מרצועת הליטני. נסראללה מעולם לא נראה אומלל ומבולבל יותר מאשר בנאום התבוסה האחרון שלו. הוא מבין את מצבו טוב מכולם, ומצבו רע.

עוד לא דיברנו על ההתקפה הממוקדת והיעילה על נמל חודיידה של החות'ים בתימן, על "ליל השיגורים" שבו איראן עצמה שיגרה לעברנו מאות טילים מסוגים שונים אבל לא הצליחה לפגוע בכלום (כמעט כולם יורטו), על ההצלחה של צה"ל להכיל את הלהבות הבוקעות מיו"ש ולמנוע, בינתיים, התפרצות אינתיפאדה שלישית.

ואחרי שקראתם את כל זה, הכוכבית צריכה להיות אדומה וגדולה: שום דבר לא נגמר, חיזבאללה עדיין ארגון מסוכן מאוד עם יכולת הרס אדירה, האירוע עוד יכול להתהפך עלינו, ואסור להיקלע לזחיחות. להפך, חובה להתעטף בצניעות וענווה. הרווחנו את הצניעות הזו ביושר כשנתפסנו ב־7 באוקטובר באחד מרגעי השפל והחידלון הגדולים בתולדותינו: מחדל מודיעיני ומבצעי של הצבא והשב"כ בתוספת ליקוי מאורות ומחדל אסטרטגי מתמשך של ראש הממשלה, שהניבו חורבן.

ועדיין, שנה אחת אחרי, יש לנו סיבות להתחיל להרים את הראש. לנגב את הדמעות ולהתחיל לדמיין תחילתו של חיוך. לא הושמדנו. גם לא נושמד. אנחנו עדיין מדינה חזקה בהרבה מסך אויביה. יש כאן אנשים מדהימים שאין בשום מקום בעולם. יש כאן צבא מילואים מיוחד במינו, אזרחים שעוזבים הכל וחשים להגן על מולדתם. יש כאן חיל אוויר שהפך שם נרדף למצוינות, מקצוענות וקטלניות. המוסד הוא ארגון הביון המסעיר בעולם. השב"כ הוא ארגון סיכול בעל יכולות־על. הלוחמים הצעירים בצבא הסדיר מגמדים את קודמיהם בכל מלחמות ישראל. החברה האזרחית מתלכדת בימי משבר לאגרוף שמעניק לכל אלה מעטפת אינסופית.

יש רק בעיה אחת: ההנהגה שלנו קטנה בעשרות מספרים על העם, על המדינה. חבורת גמדים נרפים, חסרי בושה, מוסר או כישורים כלשהם. חדלי אישים שחלקם נגרר בחוסר אונים אחרי ראש ממשלה שממוקד בהישרדותו האישית, חלקם האחר מחזיקים את אותו ראש ממשלה במקום רגיש ומכתיבים לו המשך מדיניות הרסנית, קיצונית, פירומנית. את השיא השבועי מחזיק "שר השיכון" יצחק גולדקנופף, שהתייצב אתמול בצפת והכריז בקול גדול: "מהעיר צפת אני שב וקורא לראש הממשלה לא לעצור ולכתוש את האויב עד הסוף. חייבים למגר את הטרור בצפון ובדרום. בעזרת ה' נחזיר את הביטחון המלא לכלל אזרחי ישראל".

תזכורת: גולדקנופף הוא זה ששאל, אחרי הטבח, "למי רע כאן?", והוא זה שלא ידע שמטולה פונתה, והוא זה שיחד עם תאומו אריה דרעי עומד מאחורי הקומבינה הרקובה והמושחתת להחליף שר ביטחון מנוסה בעיצומה של מלחמה רק כדי להכשיר את המשך השתמטותו של מגזר שלם משירות. גולדקנופף מייצג את "האדמו"ר מגור", גדול המתנגדים לגיוס חרדים, כולל חרדים שאינם לומדים. מבחינתו, כולם פטורים. מי יכתוש את חיזבאללה? הבנים שלנו. מה להם וללוחמי המילואים השבורים, אלה ששירתו מאות ימי מילואים מאז 7 באוקטובר ונקראים שוב ושוב. אלה שמפסידים את התואר, את הפרנסה, את הזוגיות, את החיים הנורמליים. אלה שנמצאים על סף שבירה, מה שמוריד באופן משמעותי את שיעור ההתייצבות שלהם לצווים החדשים שהם מקבלים.

הממשלה ממשיכה להתחמק מהחובה הקיומית לגייס את החרדים, כי הקואליציה חשובה מהמדינה. אבל זה לא הכל. כי במקביל, הממשלה מסתערת על אותן שכבות משרתות כדי לסגור את הגירעון: גזירות שפוגעות בהטבות המס לקרנות השתלמות, הטבות המס לפנסיה, נקודות הזיכוי ומדרגות המס. לא, הם לא שוקלים לפגוע בחרדים, בכספים הקואליציוניים, או במשרדים המיותרים. הם פוגעים במשרתים. ונתניהו? הוא שמע את קריאתו של גולדקנופף, אבל במקום "לכתוש" הוא שמע "לנפוש", וטס עם רעייתו לניו יורק.

בלהט הקרבות, הסיכולים, האזעקות, תימרות האש והעשן, קרה ביום רביעי אירוע מעורר חלחלה. קבוצה של הורי חטופים הפגינה מחוץ לאולם שבו ערכו חברי סניף הליכוד בנתניה "הרמת כוסית" לרגל החג. אלי אלבג, אביה של התצפיתנית החטופה לירי אלבג, ספג מטר של ביצים מפעילי ליכוד. גם ח"כ אלי דלאל (ליכוד) חטף אחת מהן, לדבריו. צריך לקרוא את הדברים האלה כמה פעמים כדי לעכל אותם. הורי חטופים באים למחות מול כנס של מפלגת השלטון. זוהי זכותם. הגיהינום שהם שרויים בו שנה שלמה הוא בלתי נתפס. במקום לחבק אותם, פעילי מפלגת השלטון מגדפים אותם ("התבלבלתם בעיר!") ומיידים בהם ביצים.

זהו פרצופו של הביביזם. זוהי המפלצת שגדלה כאן אצלנו, ולא בחצר האחורית. בחצר הקדמית. בחלון הראווה. זהו פרצופה של מפלגת השלטון. מתברר שנתניהו מתמחה לא רק בגידולן של מפלצות חיצוניות (חמאס, חיזבאללה). הוא עושה את זה גם כאן אצלנו, בתוכנו פנימה. בהשראתו נבנו כאן איים של בהמיות, של אובדן צלם, של פולחן אישיות מחליא שגורם לאנשים להתעלל באלה שהחיים מתעללים בהם באכזריות אין קץ חודשים ארוכים.

אני חושב על הליכוד של שנות ה־70 וה־80. הליכוד שבה בחרתי, שבה פעלתי (סניף חולון). אין בינה לבין המוטציה הנוכחית שום דמיון. אני חושב על כל האנשים שהיו שם איתי בסניף חולון (לא אזכיר שמות כדי לא להביך אותם). חלקם כבר לא איתנו. יכול להיות שמדובר באותה מפלגה? באותם סניפים? באותו הדר ז'בוטינסקאי, ערכים ליברליים, כבוד אדם? איך זה קרה? מה עובר בראשם של אנשים שזורקים ביצים על אדם שהבת שלו חטופה בציפורני חיות אדם בעזה. אדם שחי כבר שנה שלמה בלי לחיות, ישן בלי לישון, אוכל בלי לאכול, הופך לצל אדם, לפקעת של יגון, סבל, תקווה ואימה. אדם שמשלם את מחדלי הממשלה המכהנת ומעז לחשוב שזכותו להפגין מולה.

בכל פעם שהזוועה הזו מתייצבת מולנו, נדמה לנו שכלו כל הקיצין, שהגענו לתחתית החבית. כך כשאיציק זרקא מצהיר שהוא "גאה על ששת המיליונים" ובית הדין של הליכוד לא מרחיק אותו משורות המפלגה; כשרמי בן יהודה מטיח במפגינים שהם "בנים של נוכריות שהגיעו לכאן מאירופה אחרי המלחמה" וממשיך להנחות כנסים של מפלגת השלטון. ערב הטבח האנשים האלה חסמו כניסות לקיבוצים כדי למרר את חיי הקיבוצניקים. למה? ככה. לכל זה כבר התרגלנו. עכשיו הם זורקים ביצים על משפחות חטופים. גם לזה נתרגל. אגב, זו הפעם ה־15 שהורי חטופים חוטפים קללות, או יריקות, או ביצים, מפעילי ליכוד. מה הפלא? כשח"כ טלי גוטליב מטיחה במשפחות החטופים ש"המחאה שלכם מחריבה את המדינה", המסר ברור ונקלט. כשבאולפן ההסתה של ערוץ 14 מפמפמים כמעט מדי ערב שהפגנות משפחות החטופים מסייעות לחמאס, זה מחלחל. ומה שנותר זה להתחלחל.

יכול להיות שיש כאן עוד משהו. אולי אותם "פעילים" שהשליכו את הביצים פשוט מתקשים להכיל את האחריות והאשמה של ממשלתם למה שקרה כאן ב־7 באוקטובר. הם מאשימים את הורי החטופים האומללים בסיוע לחמאס, אבל בסתר ליבם הם יודעים שלא אלי אלבג סידר לחמאס 30 מיליון דולר במזומן כל חודש ולא אייל אשל (אביה של התצפיתנית רוני ז"ל) שחרר את יחיא סינוואר מהכלא. כשהם רואים את ההורים מפגינים, זה מפוצץ להם את הסעיף. אז הם זורקים עליהם ביצים. בסך הכל, הגיוני.

בואו נדבר על הפסקת האש. או על המגעים להפסקת אש. הסיפור הזה מסעיר אותנו מרביעי בערב ועד עכשיו, אבל הוא הרבה פחות מסובך מכפי שנראה. ראשית, אין לי בעיה עם נסיעתו של נתניהו לנאום בעצרת האו"ם בניו יורק. זה לא הכרחי, זה לא אסטרטגי, זה לא ישנה את המצב, האולם יהיה ריק (כרגיל), אבל זה גם לא יזיק. אנחנו במלחמה ודברה של ישראל, באנגלית רהוטה, יכול לסייע במשהו במאבק ההסברה האבוד שלנו.

נתניהו צריך לנסוע ב"מתווה זלנסקי". להמריא, לנחות, לנאום ולחזור. 24 עד 48 שעות ברוטו. כך נוהג מנהיג במלחמה. כשג'ו ביידן בא לכאן עשרה ימים אחרי הטבח, הוא שהה כאן חמש שעות וחזר. לפיד טס לפני שנתיים ביום חמישי, נאם וחזר בלי סופ"ש בניו יורק. ואצלו לא הייתה מלחמה. הרי בדיוק בשביל זה השקענו 800 מיליון שקל ברכישת מטוס שרד לראש הממשלה. כשארצו מופצצת, כשעמו תחת אש, כשעשרות אלפים עדיין מפונים, מיליונים תחת אש ו־101 אזרחיות ואזרחים עדיין חטופים, הוא צריך לתת דוגמה אישית. זה לא הזמן לסופ"ש יוקרתי בניו יורק (בפעם השנייה ברציפות, אחרי הנאום בקונגרס).

כמה מהשופרות טוענים שמסכן נתניהו, אין לו ברירה, קבעו את הנאום שלו בשישי בבוקר, הוא לא יכול לחזור בגלל השבת. זה אפילו לא מצחיק. המועד המקורי של הנאום היה יום חמישי. ללשכת ראש הממשלה יש שליטה מוחלטת על מועד הנאום. הוא מנהיג של מדינה במלחמה. ישנו לו את המועד על פי דרישה. כל מי שהיה כתב בניו יורק (כמוני) או עבד במשלחת לאו"ם יודע את זה. אגב, גם השבוע באתר האו"ם מועד הנאום היה חמישי. תכלס, באמת עבדו על שינוי המועד. מחמישי, לשישי. כדי שלא תיוותר לבני הזוג האומללים ברירה, והם "ייאלצו" להישאר בתפוח הגדול, עם הבן הגדול הגולה במיאמי.

בני הזוג נתניהו הם דוגמה אישית מתמשכת של אטימות, חזירות, נהנתנות קיצונית וחוסר עכבות או מעצורים. אירוע הפסקת האש כרוך, קשור ותלוי באירוע הנסיעה מהרגע הראשון ועד האחרון. כל מי שמכיר את המשפחה הזו ידע בשבועות האחרונים שלא חשוב מה יקרה, לא חשוב מה יהיה, גם אם עשרה טילים גרעיניים ישוגרו מאיראן שעתיים לפני ההמראה המלכותית, המטוס נוע ינוע והם ייצאו לניו יורק. ביי הוק אור ביי קרוק. אין כוח שימנע את זה.

איכשהו, תימצא הנוסחה, ירובע המעגל, יעוגל המרובע והם ייסעו. כמובן שזה יהיה הרבה יותר קל אם לקראת הנסיעה המצב הביטחוני ישתפר. וכאן נכנסים לתמונה המגעים המדיניים. כבר ביום שני דווח שהשר רון דרמר קיבל אישור מנתניהו לנהל מגעים להפסקת אש עם חיזבאללה מול היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן. זה לא הוכחש. המגעים יצאו לדרך. ביום רביעי בערב קיים נתניהו התייעצות ביטחונית. גלנט לא הוזמן, אולי כי אצל גלנט אי אפשר להזמין טקסטים מראש. מה שהודלף משם זה ששרים דחקו בנתניהו לצאת לנאום בניו יורק בעוד הוא מצהיר שמו"מ להפסקת אש יתנהל רק תחת אש.

לפנות בוקר יום חמישי פרסמו הנשיאים ביידן ומקרון הצהרה משותפת ובה קריאה להפסקת אש מיידית בת 21 יום. נתניהו המריא באותו זמן לניו יורק, בלי לתת הצהרה בשדה התעופה. בעודו באוויר, משיק כוסית עם הרעיה, החלו הפרסומים על הפסקת האש שתיכנס לתוקפה "בתוך שעות". כעבור זמן קצר, כמו ברפלקס מותנה, התייצבו בן גביר וסמוטריץ' עם האולטימטום. וזמן קצר אחר כך, ברפלקס מותנה נוסף, הכחישה לשכת ראש הממשלה את הדיווחים על הפסקת אש.

אז מה קרה? הכל קרה. יש מגעים להפסקת אש. היו מגעים להפסקת אש. אגב, הצבא התנגד. בהובלת הרמטכ"ל, הרצי הלוי, האסטרטגיה של צה"ל הייתה להגביר את המכות על חיזבאללה למקסימום, תוך הבנה שהגברת הלחץ תעלה מאוד את הסיכוי שנסראללה יישבר. צה"ל לא מכוון להפסקת אש, צה"ל מכוון להסכם שבו יסיג נסראללה את כוחותיו מעבר לליטני ותושבי הצפון יחזרו. הפסקת אש עכשיו מורידה את הלחץ מנסראללה, ולכן צה"ל, וכנראה גם שר הביטחון, התנגדו לזה. לכן מצא את עצמו גלנט מחוץ ל"התייעצויות" הביטחוניות, שבהן הוכתב לשרים המקורבים מה להגיד ומה להדליף.

כן, נתניהו הביע הסכמה לדון בהפסקת האש. האמריקאים אישרו את זה פעם נוספת ביום חמישי. הוא גם הורה לצבא למתן את התקיפות בלבנון יום קודם. גם זה דווח וגם זה לא הוכחש. כל זה קרה כדי להוריד את הלהבות לקראת ההמראה לניו יורק. נתניהו ידע שאם תהיה הסלמה, יהיה לו קשה לצאת. במאזן האימה בין פחדיו מבן גביר וחששותיו מהרעיה, האחרונה גברה. הוא הרגיע את הזירה עד ההמראה לניו יורק. כשראה שהדיבורים על הפסקת אש עלולים להפיל לו את הקואליציה, מיהר לבלום. אבל מכיוון שהם כבר המריאו, הנזק היה מועט.

מה אי אפשר להכחיש? שחיזבאללה נצר את האש כמעט יממה. שבאותו הזמן ירד היקף התקיפות של ישראל משמעותית. שכתבים המקורבים לנתניהו אישרו שיש מגעים להפסקת אש. היטיב לנסח את זה עמית סגל: "נשארנו עם סימני השאלה", כתב ביום חמישי, "מדוע חיזבאללה חדל אש מאתמול ב־15:30 ועד הבוקר המאוחר היום? מדוע בכירים בממשלה תדרכו על הצורך להסכים להפסקת אש? מדוע בהודעה נאמר ש'ישראל לא תסכים להפסקת האש' ולא בפשטות שטרם ניתנה תשובה ישראלית להצעה?".

האם בסוף תהיה הפסקת אש? אני לא יודע. בגדול, הפסקת אש עם חיזבאללה עכשיו היא, בעצם, הגשמת המטרה המוצהרת של ניתוק הזיקה בין חזית הצפון לעזה, ניתוק הקשר בין נסראללה לסינוואר. אם ראש ממשלה שאינו נתניהו היה שוקל את הפסקת האש עכשיו, מכונת הרעל הייתה כבר מטגנת את הכבד שלו ברוטב ציאניד. אבל זה נתניהו ואצלו הכל מותר ואת הכל אפשר להסביר. אלא שהסיפור פשוט, או אולי מפלצתי יותר: את נתניהו לא מעניינת כרגע הפסקת האש. מעניין אותו להמריא לניו יורק, לגזור את הנקודות שלו בעוד נאום שלא ישנה שום דבר, ולרצות את גבירתו.

"שתי פעולות אי אפשר לעשות מרחוק", כתב לי אתמול מישהו שעבד עם בני הזוג הכי קרוב, הכי אינטימי והכי בכיר, "לאכול ב'צ'יפריאני' בשדרה החמישית ולהפקיד שקי ניקוי יבש במלון היוקרה. את כל השאר אפשר לעשות מרחוק: אפשר לשלוח נאום מוקלט, אפשר לשלוח את דרמר לנאום במקומך, את כל המגעים והטלפונים. אבל על 'צ'יפריאני' הם לא יוותרו".

מדובר במסעדה האיטלקית החביבה ביותר על הגברת. בכל נסיעה הם יושבים שם לארוחה ממושכת, בדרך כלל לפני היציאה חזרה לשדה. בדרך כלל היא גם לוקחת לא מעט מנות מוכנות "טו גו", ומקפיאה אחר כך את תא הנוסעים כל הדרך לתל אביב כדי שהמזון יישמר. רק מי שהיה שם וראה את זה וקפא בעצמו במטוס בדרך חזרה, יודע שלא מדובר כאן בהזיות או בסיפורי בדים. מדובר באמת צרופה, מוכרת למאות אנשים. אמת שהיא הזיה.

אי אפשר להתעלם מהדמיון בין דרכו ואורחותיו של נתניהו בכל הקשור למגעים לשחרור החטופים, לבין השתלשלות הדברים שתוארה כאן בנושא הפסקת האש. כאז כן עתה: הוא מנהל מגעים, מתקדם, מביע נכונות, אבל אז השותפים הקיצונים מאיימים עליו והוא מתקפל במהירות חזרה. במקרה של הטיסה לניו יורק, מדובר בסך הכל בכסף. במקרה של החטופים, מדובר בדמים.

נתניהו נאם באו"ם גם בשנה שעברה. מעניין לחזור לכותרות הנאום הזה. הנה הן לפניכם (תודה לבן ויינברגר): הבעיה הפלסטינית אינה במוקד. אנחנו על סף הסכם עם סעודיה. איראן גרעינית לא תהיה במשמרת שלי. ישראל היא מדינה דמוקרטית ותישאר כזו למרות חילוקי דעות פנימיים. ישראל מעצמה כלכלית וקטר ההייטק ימשיך להוביל עם AI.

מה קרה בשנה שאחרי הנאום הזה? הבעיה הפלסטינית ביצעה קאמבק מרהיב, על הדם שלנו. נתניהו, שהתעלם ממנה שנים וכדי לנטרל אותה גידל את חמאס, קצר את הסופה שזרע (עם הדם שלנו). איראן נמצאת בנקודה הכי קרובה לגרעין אי־פעם, במשמרת של נתניהו. ישראל היא עדיין מדינה דמוקרטית, אבל הקואליציה של נתניהו ממשיכה לתקוף את הדמוקרטיה בחמת זעם, גם תוך כדי המלחמה (יריב לוין, שלמה קרעי וכו'). מעצמה כלכלית? הורדת דירוג אשראי אחת כבר קרתה, השנייה בדרך, ההייטק מחרחר. כל זה באדיבותו של מי שיצחק שמיר כינה "מלאך חבלה", ולא ידע כמה מדויקת תהיה נבואתו.

ביום ראשון יתקיימו סוף־סוף הבחירות לרבנים הראשיים. אני יודע שקוראי הטור הזה משתאים עכשיו מול העובדה שאני מקדיש לאירוע הזה מקום ואנרגיה. יהודים לא דתיים אנחנו, הרבנות הראשית לא בראש מעיינינו, ובכל זאת: הגוף הבוחר כולל גם רבים מאיתנו. כל ראשי הרשויות והמועצות שאינם דתיים, ובעיקר אלה הליברלים. הקטע שתקראו כאן עכשיו הוא קול קורא לאנשים האלה להתעשת, להצביע, ולא ללכת שולל אחרי דילים כאלה או אחרים. להצביע על פי צו המצפון והערכים: לרב הראשי האשכנזי להצביע עבור הרב מאיר כהנא, סגן אלוף בצה"ל, ילדיו משרתים ואחד מהם נפצע באורח קשה. לרב הראשי הספרדי להצביע עבור הרב מיכאל עמוס, ששירת בצה"ל שנתיים והיה חובש קרבי בחטיבה 7 במלחמת יום כיפור.

למה זה חשוב? כי אנחנו אחרי 7 באוקטובר. רבנים ראשיים ששירתו בצבא זה צו השעה. מה גם ששני המועמדים הללו בולטים בתחומם. שניהם דיינים בפועל. הרב כהנא הוא אב בית דין רבני. הרב עמוס נולד במרוקו, היה בנוער העובד והלומד, למד בישיבת הסדר תיכונית, עשה תואר בחינוך, למד רבנות, 35 שנים רב בשכונה מעורבת, 27 שנים דיין, שמונה שנים בבית הדין הגדול בירושלים. יש לו פסיקות אמיצות. יש לו עמוד שדרה ויש לו מטרה: לקרב את חלקי העם ולהיות גשר אמיתי בין כולנו. שהרבנות הראשית תיפתח גם לציבורים חדשים.

במקרה של הרב כהנא, כאן יש דיל באוש בין סמוטריץ' לדרעי, שמריץ את הרב מיכה הלוי. אחד הרבנים הקיצוניים ביותר, מחזיק בדעותיו של הרב טאו, רואה ברבנות הראשית "מלכות תורה" העומדת מעל כל ביקורת, ולא מוסד ממלכתי, דרש בזמנו לעצור את משפט החשודים ברצח המשפחה בכפר דומא, וזה רק מדגם מקרי מדעותיו. אגב, הרב הלוי חתם בזמנו על מסמך ובו הצהיר שאם יידחה על ידי ועד הרבנים של הציונות הדתית, לא יגיש את מועמדותו לרבנות הראשית. ובכן, הוא נדחה. והגיש.

ובכן, רבותיי ראשי הערים והרשויות, תשתדלו לא להיעדר מההצבעה. היא חשאית. לכולם יש סיכוי. אחרי שהמלחמה הארורה הזו תיגמר, נצטרך להתעשת, לשקם את המדינה ולאחות את הקרעים. זהותם של הרבנים הראשיים, אישיותם ועמדותיהם יהיו חשובות לצורך הצלחת המשימה הזו. אל תגידו שלא ידעתם.