גם אחרי שנה של הישגים צבאיים חסרי תקדים, לאויבי ישראל יש סיבה לחייך

ב-7 באוקטובר שעבר חוותה ישראל את המחדל הגדול בתולדותיה. למרות ההפתעה הבסיסית, הזעזוע וההלם, היא הפגינה חוסן, התאוששה במהירות, עברה בהדרגה למתקפה, בתמיכתה הקריטית של ארה"ב, ושיקמה חלקית את ההרתעה שלה שכשלה.

בשנה החולפת, ישראל אמנם הופתעה מספר פעמים נוספות, כולל מהיקף מערך המנהרות של חמאס והירי של מאות טילים בליסטיים מאיראן, אולם רשמה הישגים מרשימים של כוחות צה"ל בעזה, זירת לחימה מהמורכבות בעולם, והצלחה דרמטית בעימות מול חיזבאללה, שעליו הנחיתה בזמן קצר את המהלומות הקשות בתולדותיו. על הפרק כעת: המשך חילופי מהלומות עם איראן, שישראל תידרש להמחיש לה את חוסר התוחלת והנזקים שתספוג אם תמשיך בהתקפות הטילים נגדנו.

"עריפת" צמרת חיזבאללה, והפגיעה הרחבה במערך האש שלו, שנבנה בהשקעה איראנית עצומה במשך שני עשורים, החלישו משמעותית את החולייה המרכזית ב"טבעת האש" שאיראן ניסתה לבנות סביב ישראל. הם המחישו לה ולשלוחיה כי רעיון הקרסת ישראל נועד לכישלון, וכי כל מי שייקח בו חלק ישלם מחיר כבד. מדובר בשינוי פוטנציאלי במאזן הכוחות האזורי הכולל ובתוך לבנון, ובהזדמנות למנף את ההישגים לעסקת חטופים בעזה, להשיב את תושבי הצפון לבתיהם על בסיס הסדר מדיני יציב מבעבר, ולשקם את דימוי הנכסיות של ישראל באזור ובעולם.

ולמרות כל אלה, ישראל לא הכריעה את המלחמה באף אחת מהזירות, טרם הצליחה למנף את ההצלחות הצבאיות להסדרים מדיניים שיביאו שינוי אסטרטגי חיובי ובר-קיימא במצב, ואף לא ניסחה חזון ברור לעתיד שאחרי המלחמה. זאת, בין היתר, בשל התנגדות ההנהגה והממשלה בישראל למהלכים מדיניים שישלימו את המעשה הצבאי. מעל לכל, הממשלה לא החזירה הביתה 101 חטופים, כמחציתם בחיים, ובכך כשלה במחויבות הבסיסית העליונה של המדינה לאזרחיה.

בניגוד לאינטרס הברור שלה, ישראל נגררה, בהובלת הנהגה ששמה שיקולים זרים של הישרדות פוליטית לפני אינטרסים לאומיים, למלחמת התשה בשבע זירות לחימה, ולמערכה בחזית הבינלאומית, שהשלכותיה לא פחות מסוכנות. במקביל, ממשיכה להתערער גם החזית הפנימית השסועה, באופן המסכן את שיקום ההרתעה וסודק אותה.

עם הכניסה לשנת המלחמה השנייה, ישראל נמצאת בצומת החלטה. מצד אחד, חתירה לסיום המלחמה ולהפסקת אש, בכלל הגזרות, על בסיס עסקת חטופים, הסדרים מדיניים בהיגיון של "שיקום תמורת פירוז" בעזה ובלבנון, וערבויות צד עם ארה"ב שיאפשרו לישראל לפעול נגד התעצמות ובניין כוח שיאיימו עליה בניגוד להסדרים. מן העבר השני, המשך המלחמה ל"ריסוק" מרכיבי הציר הרדיקלי באזור - ובראשם ראש התמנון, איראן - תוך כדי הסתכנות במלחמה ארוכה ורב-זירתית בעלויות וסיכונים ללא תקדים.

מלחמות לא מנצחים באוסף הצלחות צבאיות בשדה הקרב, בלא מהלך מדיני שמשמר אותן ובונה מהן מציאות משופרת. עסקת חטופים היא לא רק המעשה המדיני המתאים, אלא היחיד בטווח המיידי, שצפוי לפתוח את הדלת לישראל באזור ולהרחיב את מנעד האפשרויות העומדות בפניה. מעבר לכך, החטופים הם "שורש" מחדל 7 באוקטובר, ולכן לא יהיה אפשר לצאת ממנו מנצחים אלא באמצעות שחרורם. רק על בסיס זה נוכל להמשיך את המערכה הארוכה מרובת החזיתות הצפויה לנו בעידן הביטחוני החדש אליו נכנסנו, ולדרג ביניהן. זאת, במקביל לתחקירים נוקבים בכל הרמות ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, שיבטיחו כי נלמד, נפיק לקחים, נשתנה בהתאם ונמנע מחדלים אסוניים נוספים בעתיד.

• מתקפת חמאס - ההפתעה הבסיסית שחוותה ישראל ב-7 באוקטובר הוציאה אותה משיווי משקל, הכריעה את אוגדת עזה ופירקה את יכולת הפיקוד והשליטה של צה"ל בדרום. זה הרקע לעיכוב הבלתי נתפס בהגעת כוחות צה"ל ליישובים ולבסיסים שעליהם השתלטו פעילי חמאס, שאיפשר להם להרוג 1,200 אזרחים וחיילים ולחזור לרצועה עם כ-250 חטופים. למרות עוצמת ההפתעה, ההתעשתות היתה מהירה. בתום יומיים של לחימה (וגבורה של תושבי היישובים) הדפו חיילי צה"ל את האויב וטיהרו את השטח ממחבלים. בתוך שתי יממות צה"ל גייס מאות אלפי חיילי מילואים, לקראת מתקפה בעזה וכדי להרתיע ולמנוע הסלמה בזירות נוספות, בדגש על גבול הצפון.
• תת-קרקע ויכולת העמידה של האויב - כוחות צה"ל הופתעו מהיקפו העצום והמסועף של מערך המנהרות ברצועה. המערך הזה איפשר לארגון יכולת עמידה ושרידות גדולים משהוערך, גם אל מול עליונותם הברורה של כוחות צה"ל, שחיסלו אלפים רבים של מפקדים ופעילים, בין שליש לחצי מהכוח הלוחם.
• חיזבאללה נכנס לאירוע - כבר מ-8 באוקטובר חיזבאללה החל לתקוף את ישראל. ישראל הופתעה מנחישות נסראללה לכבול עצמו למתרחש בעזה, גם לאחר תשלום מחירים כבדים: מאות הרוגים, אלפי פצועים וסיכון גובר למלחמה כוללת עם ישראל. במחצית ספטמבר עברה ישראל למתקפה נגד חיזבאללה, והנחיתה על הארגון את רצף המהלומות הקשות בתולדותיו.
• איראן מתערבת צבאית - בניגוד למדיניותה המסורתית של לחימה בישראל באמצעות שליחים, ב-13 באפריל וב-1 באוקטובר איראן תקפה את ישראל. היא הפתיעה בעצם החלטתה לשגר טילים ישירות משטחה, ובהיקפן חסר התקדים של המתקפות (מאות טילים וכטב"מים). מנגד, ישראל, יירטה בהצלחה מרשימה את המתקפות, בשיתוף פעולה חסר תקדים ומפתיע בפני עצמו, עם קואליציה אזורית ובינלאומית בהובלת ארה"ב. על הפרק כרגע: תגובת נגד כואבת ומרתיעה של ישראל.
• החות'ים והחזית העיראקית - גם אם ישראל העריכה שהחות'ים ישבשו את נתיבי השיט אליה וממנה במצרי באב אל-מנדב ובים סוף, היא הופתעה מההתערבות בעימות באמצעות שיגור טילים וכטב"מים, מתוצרת איראן. בעיראק, המיליציות השיעיות משגרות כמעט על בסיס יומי כטב"מים וטילי שיוט לעבר ישראל, תוך תיאום גובר עם חמאס, איראן והחות'ים, מעל לראשה ומחוץ לשליטתה של הממשלה בבגדד וחרף נוכחות ארה"ב במדינה.
• מחאות וחרמות נגד ישראל במערב - חרף זוועות 7 באוקטובר ומלחמתה הצודקת, ישראל איבדה תוך זמן קצר את האהדה שהייתה לה בדעת הקהל העולמית. זאת, על רקע שילוב בין חולשת ההסברה הישראלית לבין המראות הקשים מההפצצות בעזה, עוינות בסיסית מצד מוסלמים וארגוני שמאל באירופה ובארה"ב, אנטישמיות על כל גווניה, ותעמולה ברשתות החברתיות נגד ישראל, במימון קטארי ואיראני.

המאפיין המרכזי של המלחמה, במבט לאחור, הוא התרחבותה ממלחמה בזירה אחת מתוחמת בעזה, למערכה רב-זירתית בשבע זירות עימות, בעוצמות משתנות: עזה, לבנון, איו"ש, איראן, תימן, עיראק, וסוריה. מדיניות ישראל היתה להשאיר את עזה כזירת הלחימה העיקרית, כדי למצות בה את המאמץ המלחמתי, ואת שאר החזיתות להותיר כזירות משניות. אבל על רקע מיצוי ההישגים המבצעיים בעזה, ישראל פנתה למתקפה נגד חיזבאללה בלבנון, שבתום שנה של התשה הפכה, בחודש האחרון, לזירת הלחימה המרכזית.

זירה נוספת, שעלולה לשבש את התוכניות של ישראל ואת המאמץ המבצעי, במיוחד בלבנון, היא איו"ש, שמרתקת יותר ויותר כוחות של צה"ל. המלחמה המתמשכת בעזה מתסיסה את הגדה, ומאמצים גוברים של איראן להדליק את השטח באמצעות הזרמת אמל"ח ומטענים דרך ירדן (תוך חתירה לערער במקביל את יציבות הממלכה) מייצרים הסלמה ברורה באיומים מאיו"ש לעורף ישראל. את הנפיצות מחמירה מאוד מדיניות ישראל, ששופכת דלק על המדורה: החלשה מכוונת של הרשות הפלסטינית, ומניעת עבודת פועלים פלסטינים בישראל, תוך כדי התעלמות שיטתית מהמלצות והתרעות כל ראשי מערכת הביטחון, עצימת עין מול אירועי טרור יהודי לאור יום והתגרויות בהר הבית.

לשבע הזירות שמולן פועלים כוחות צה"ל, מצטרפות שתי זירות עליהן פחות מדברים, אולם הן מקרינות לשלילה, באופן קריטי, על המאמץ המלחמתי הכולל ועל מצבה הביטחוני והאסטרטגי של מדינת ישראל. מדובר בזירה הבינלאומית והאזורית ובזירה הפנימית.

הדעיכה בלגיטימציה הבינלאומית והאזורית בישראל, והתחזקות דימויה כמדינה "מצורעת" המבצעת פשעי מלחמה, הן כישלון צורב. זאת, במיוחד אחרי זוועות 7 באוקטובר, שאיפשרו לישראל להתחיל את המלחמה בתמיכה עולמית רחבה, כולל מצד מדינות ערב המתונות ובראשן מצרים וירדן. למעשה, הולך ונבנה איום חמור על יכולת וחופש הפעולה של ישראל ושל כוחות צה"ל מכיוון בלתי צפוי - עיצומים מדיניים-ביטחוניים דווקא מצד ידידותיה ובעלות בריתה.

בצל איום משפטי גובר גם מצד בתי הדין בהאג, אנו עלולים להידרדר עד כדי אמברגו צבאי ומגבלות על יבוא חלפים וטכנולוגיה, שניצניהן כבר מסתמנים, כולל מבעלות בריתנו הטובות ביותר - ארה"ב, גרמניה ואנגליה. מדובר באתגר חמור לבניין הכוח הצבאי וליכולת לחדש מלאים ולשמר מוכנות אל מול צבר האיומים שלפתחנו, המעיב גם על עוצמתנו המדעית, הכלכלית והטכנולוגית.

ולבסוף, חיוני לעצור את האיום בחזית הקריטית מכל, החזית הפנימית: להפסיק את המתקפה של הממשלה וחלק מתומכיה נגד צה"ל בעת מלחמה הרת גורל, ואת הניסיונות המופרעים להחלישו בעיצומה; לעצור את המשך מהלכי ההפיכה המשטרית בחסות המלחמה, ואת ההתנכלות ליועמ"שית ולפצ"רית שמגינות על שלטון החוק בישראל ועל חיילי צה"ל מול איומים משפטיים; ולקדם ללא פשרות את השוויון בנטל, החיוני מאי פעם.

שנה לאחר מפלת 7 באוקטובר, ההישגים הצבאיים בזירות השונות, על בסיס רוח הלחימה וההתגייסות של הסדיר והמילואים, שיקמו חלק מכושר ההרתעה של ישראל, גם אם במחיר כבד וכואב בחיי חיילים.

בעזה, כוחות צה"ל מימשו במידה רבה את מטרות המלחמה הצבאיות. חמאס כמסגרת צבאית מאורגנת הוכרע, חטיבותיו הלוחמות פורקו, ויכולותיו הצבאיות נפגעו קשות, גם אם נותרה לו יכולת שיורית לבצע פעילות טרור וגרילה. שלטונו ברצועה שובש לחלוטין, ותפקודו מינימלי ומתמצה בהשתלטות על הסיוע ההומניטרי ובהשלטת טרור על האזרחים. בתנאים אלה למעשה הוסר האיום מחזרה של חמאס על מתקפת 7 באוקטובר. הגנה חזקה ביישובים, אכיפת ה"פרימטר" שהוקם לאורך הרצועה, חופש פעולה מבצעי ופעולות סיכול של התעצמות והברחות יסייעו לתחזק את ההישג.

נוסף על כך, היכולת המרשימה לסגור מעגל בין מודיעין מדויק וחודרני לבין יכולות תקיפה באש, הביאו לסיכול צמרת חמאס וחזבאללה. חוסלו ונפגעו אלפי פעילי טרור בקרבות בשטח בנוי, אבל גם באמצעות תחבולה; נגרעו באופן נרחב יכולות הפגיעה בישראל, בוודאי מעזה אבל גם מלבנון ומסוריה; הותקפו בהצלחה יעדים רחוקים, דוגמת נמל חודיידה, באופן שהדהד ונקלט ברחבי האזור. ולבסוף, בלטו יכולות ההגנה המרשימות של ישראל, כולל בסיוע קואליציה אזורית ובינלאומית רחבה.

ההצלחות הצבאיות מול חיזבאללה, בתוך זמן קצר, יואיוצאות דופן ומשנות את מאזן הכוחות האזורי מול הארגון ואיראן בגבול עם לבנון, ובתוכה. חיסול כל צמרת חיזבאללה המדינית והצבאית, ונטרול חלק גדול ממערך הרקטות, הטילים והכטבמ"ים העצום שהוא בנה בסיוע איראן מאז מלחמת לבנון השנייה, פגעו קשות בחולייה המרכזית ב"טבעת האש" שאיראן ניסתה לבנות סביבנו.

ועדיין צריך לזכור כי ניצחון במלחמה אינו אוסף של פעולות צבאיות, מוצלחות ומרשימות ככל שיהיו, אלא היכולת למנף אותן לשינוי חיובי במצבה האסטרטגי של ישראל לאורך זמן. שינוי כזה טרם הושג, במיוחד בגלל חוסר יכולתה של ההנהגה והממשלה בישראל לקדם מהלכים מדיניים שישלימו את המעשה הצבאי. בעזה, חמאס נפגע קשות אך לא הוכרע, והוא משקם בהדרגה את יכולותיו בהיעדר חלופה אחרת לשלטונו, שישראל לא השכילה לבנות במקביל לפגיעה בכוחו הצבאי, בשל התעקשות פוליטית לא לעסוק ב"יום שאחרי" ברצועה. בלא שינוי במדיניות ישראל, היא תלך ותישאב לתוך הרצועה עד כדי ממשל צבאי, שיטיל עול כבד נוסף על הכלכלה הישראלית שגם כך כורעת תחת נטל הוצאות המלחמה.

בלבנון, ישראל תמשיך להעמיק את ההישגים הצבאיים, אולם כעת ניצבת בפני המבחן של תרגומם למתווה מדיני ברור, שיוביל להסדרים, שיקבעו את ההישגים לאורך זמן, וישיבו את תושבי הצפון לבתיהם בבטחה.

לצד עזה ולבנון גם איו"ש מבעבע, במידה רבה בשל מדיניות ישראל. מעיראק ומתימן משוגרים טילים ומל"טים לעבר שטחנו כמעט על בסיס יומי, איראן תקפה את ישראל בטילים בליסטיים בפעם השנייה, ובינתיים ממשיכה להתקדם בתוכניתה הגרעינית, הנמצאת במצב המתקדם בתולדותיה, וסוריה ממשיכה לרחוש פעילות של מיליציות, ומשמשת זירה לייצור והעברות אמל"ח מתקדם.

בנסיבות אלו ישראל הולכת ושוקעת במלחמת התשה רב זירתית וארוכה, לקורת רוחם של אויביה, בהובלת איראן, אך לא מעט בשל בחירותיה שלה. מלחמה כזאת מנוגדת לאינטרס הבסיסי של ישראל ולתפיסת הביטחון שלה, שדגלה מאז ומתמיד במלחמות הכרעה קצרות, שיאפשר למדינה לחזור למסלול של שגשוג כלכלי, חברתי וטכנולוגי.

בשנה הקרובה ישראל חייבת לתרגם את הצלחותיה המרשימות בשדה הקרב להישגים מדיניים באופן שישפר את מצבה האסטרטגי. התארכות הלחימה ללא מטרות ברורות, הן בעזה והן בלבנון, תעמיק את הסתבכותה. אסור שהמלחמה בלבנון והמשך דשדוש בעזה יהפכו להתשה ארוכה, בכל הזירות במקביל, ש"תזלול" את משאבי המדינה, תרחיק אותה מהמשימה המוסרית העליונה של השבת החטופים - שבלי חזרתם לא יהיה ניצחון - ותפגע בחוסנה.

סיום המלחמות והחזרת הכלכלה והמשק לתפקוד ולשיקום הדרגתי, אחרי הורדת דירוג האשראי הכפולה באחרונה, היא משימה דחופה. החוסן הכלכלי הוא מרכיב קריטי במוכנות למלחמה אזורית גדולה (וביכולת לממן אותה).

הדרך הקצרה ביותר לצאת מהמיצר אליו נקלעה ישראל ב-7 באוקטובר נותרה עסקת חטופים. רק על בסיסה, ישראל תוכל לדרג בין זירות העימות כדי להמשיך את המאבק הארוך שלפתחה. במסגרת זאת, נדרש להתחיל לבנות את החלופה לשלטון חמאס בעזה, להגיע להסכמות עם ארה"ב (ומצרים) על "שיקום תמורת פירוז" ועל סגירת נתיבי הברחת הנשק לרצועה וללבנון, להרגיע את איו"ש וירושלים, לטפל בשבר ביחסים עם ארה"ב ולקבל ממנה ערבויות וחימושים, ולשוב לקדם מהלכי נורמליזציה באזור, שהם קריטיים להתארגנות נגד ההשפעה הגוברת של איראן.

אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL
אל"מ (במיל') אודי אבנטל הוא מומחה לאסטרטגיה ותכנון מדיניות, MIND ISRAEL