זה היה לילה של תבוסה וניצחון, חרדה וגאווה, דיכאון והתרוממות רוח. לילה של עלטה ואור גדול. אהבה וחושך.
ולחדשות בהרחבה: מחד, ספגנו השפלה פומבית כבדה, חסרת תקדים. ההרתעה הישראלית שמנעה מאיראן לתקוף אותנו ישירות, קרסה. איך אמר נתניהו? "כשהטרור מריח חולשה, הוא תוקף". גם מאמץ ההרתעה הבינלאומי המשותף, בימים האחרונים, קרס. האיראנים איבדו את הפחד. לא עוד פרוקסיז, שליחים עלומים ופיגועים חשאיים. מעכשיו, זה איראן נגד ישראל, בגלוי.
מאידך, הצלחנו לבלום, ליירט ולסכל מתקפה נרחבת של מאות שיגורים תוך כדי הפגנת יכולת מרהיבה ושיתוף פעולה רב-מדינתי, בין זרועי שטרם נראה כמותו במקומותינו. הלילה הזה יילמד באקדמיות הצבאיות עוד שנים ארוכות.
בפעם הראשונה אי פעם ראינו בפעולה את הקואליציה האמריקנית-סונית-ישראלית בפעולה. מה שנראה דמיוני עד לא מזמן, פשוט קורה. זה היה פרומו מדהים לחזונו של הנשיא ביידן למזרח התיכון. הסכמי אברהם הפכו את החזון הזה לאפשרי. אחריהם, טס שר הבטחון גנץ בכל רחבי המזרח התיכון וחתם על הסכמי הגנה עם שורה ארוכה של מדינות, חלקם פורסמו וחלקם לא. כל ההסכמים הללו יושמו אתמול, ובגדול. מטוסים ירדנים יירטו כטב"מים העושים דרכם לישראל. על פי פרסומים זרים, גם הסעודים נטלו חלק פעיל במאמץ האיכון, יירוט והגנה, יחד עם מעטפת ענק של מדינות, קרובות ורחוקות, שהשתתפו באופן פעיל באיתור, יירוט ובלימת התקפה שניסתה איראן להנחית על ישראל. ובתוצאות מזהירות.
זה היה לילה בו הציבה ישראל את עצמה בפסגת יכולות היירוט העולמית, בתנאי קרב ובזמן אמת. תפיסת ההגנה הרב-שכבתית נחלה ניצחון אדיר, בלתי נתפס. מה שנראה דמיוני לגמרי לפני זמן לא רב, התרחש לנגד עינינו ומעלינו, במאות יירוטים שבוצעו ע"י מגוון של כלים, יכולות והמצאות. הנס הזה נולד במוחם הקודח של קומץ מדענים ישראלים (דב רביב אבי פרויקט החץ, דני גולד אבי כיפת ברזל, ורבים נוספים) לפני 20 שנה. אתמול בלילה הוא התגשם מעלינו והפך את האיום המסויט למופע זיקוקים.
גם ההשלכות האסטרטגיות של הלילה הזה מעורבות. מחד, התצוגה הלילית של הצד שלנו שומטת את הקרקע תחת אלה שסבורים שאפשר לשתק את ישראל בהיבט הבליסטי/אווירי. מעטפת של ברית הגנה אזורית שנבנתה לאורך שנים, הוכיחה את עצמה בענק. חיל האוויר הישראלי, יחיד במינו ומופלא ביכולותיו, טיפל ב-330 גופי נפץ שעשו דרכם לישראל מכיוונים שונים ובמהירויות שונות. האירוע הזה לא קרה מעולם בעבר. הוא עוד יילמד במשך שנים ותהיה לו השפעה אסטרטגית מהדהדת.
מאידך, גם הצד השני נחל הצלחה: איראן איבדה את הפחד. מדיניות ההבלגה האיראנית נגמרה. עידן המב"מ, בו ישראל (על פי פרסומים זרים) תוקפת כמעט כל לילה מטרות המיוחסות לאיראן ללא תגובה איראנית ישירה, חלף מן העולם. ההרתעה הישראלית שגרמה לאיראן לבלוע את גאוותה בכל פעם מחדש ולא לתקוף את ישראל ישירות, התנפצה.
השאלה היא, מה עושים עכשיו. כצפוי, ביידן ניסה להוריד את נתניהו מעץ התגובה המהירה והקשה. לפחות בינתיים, נראה שהוא הצליח. נותר רק לנסות ולדמיין מה נתניהו ומכונת הרעל שלו היו מעוללים לראש ממשלה אחר אחרי לילה כזה. נתניהו הצהיר בעבר ש"הטרור, כשהוא מריח חולשה, הוא מרים ראש". אז מה איראן, חמאס וחיזבאללה הריחו, מאז חזר נתניהו לשלטון?
העובדה שנתב"ג נפתח הבוקר, מרמזת שהסיכוי לתגובה ישראלית מידית, שהובטחה אתמול ע"י כל מקורבי ראש הממשלה, אינו גבוה. אסור לשכוח שיש לנו קודם את רפיח ("יש תאריך!"). הצורך האוטומטי ללמד את האיראנים לקח קשה ולגבות מהם מחיר משמעותי, ניצב עכשיו מול המציאות המורכבת. האם נתניהו מסוגל להמרות עכשיו את פיו של ביידן, שהוכיח את עוצמת מחויבותו לביטחון ישראל? האם נתניהו מסוגל לפגוע עכשיו בסיכוי לממש את הברית האמריקנית-סונית-ישראלית הגדולה שהוכיחה את עצמה אתמול, ובענק? האם נתניהו מסוגל לקחת עכשיו את הסיכון ולהרים את סכום ההימור עד כדי מלחמת הכל-בכל במזרח התיכון, ממנה אף צד לא ייצא בלי נזקים כבדים? בעיתוי הנוכחי?
מבחינת נתניהו, ניגוד העניינים הבוטה בו הוא מצוי, עלה מדרגה: האינטרס שלו להאריך את המלחמה כמה שאפשר מתנגש עכשיו עם צרור מכובד של אינטרסים אסטרטגיים אחרים. ועוד לא דיברנו על החרב המתהפכת מעליו, בדמותם של בן-גביר וסמוטריץ', שדוחפים אותו לתגובה עוצמתית והולמת תיכף ומיד. נתניהו נתון בתוך סבך של שיקולים מסוגים שונים, חלקם פוליטיים ואישיים, שאין לדעת אם ואיך ייחלץ ממנו.
לסיכום: הלילה האחרון היה נקודת שפל חדשה בעידן ממשלת ה"ימין על מלא". ההרתעה הישראלית, שהתרסקה בעזה ובלבנון, התנפצה גם בטהראן. לראשונה אי פעם נורו על ישראל טילים מאיראן. תגובה, בשלב הזה, אין. ועדיין, הלילה האחרון מכיל הזדמנות היסטורית חד פעמית, בלתי חוזרת. האם נתניהו יבין, סוף סוף, שנורמליזציה עם סעודיה והשלמת הברית האזורית (MEAD: middle east air defence) חשובות יותר מעירוב הרש"פ ב"יום שאחרי" בעזה? האם הוא יבחר, סוף סוף, בטובתה של מדינת ישראל על פני טובתו הפוליטית-אישית? על כך, בפרקים הבאים.