בשעה שהשורות האלה נכתבות, מבצע מגן וחץ מסרב להיאסף אל אבותיו. אווירת הנצחון בצד שלנו הוחלפה במבוכה קלה כשמטחי הירי של הארגון הקקיוני והטורדני הזה סירבו לגווע, אלא להיפך, החלו להתעצם. מטח כזה פגע אתמול בערב בבית ברחובות, הרג את אחד מתושביו ופצע לפחות 7 אחרים.
הנה, גם בצד שלנו יש מראות של הרס אזרחי והג'יהאד טעם, סוף סוף, דם ישראלי. זה לא אומר שהפסדנו. זה אומר שנצחון ישראלי הוא אירוע חמקמק, קשה להשגה וכמעט אוטופי, בעוד הג'יהאד זקוק רק לנפילה טובה אחת כדי לבוא על סיפוקו. זה מה שנקרא עימות א-סימטרי. בעימותים מהסוג הזה צריך לדעת איך בדיוק להכנס ומתי בדיוק לצאת. אם אין לך כוונה להכנס לעזה ולשלוף את כל הטרוריסטים ממחילותיהם, נסה לעשות את הדברים כמה שיותר קצרים, השג את הישגיך מיד בפתיחה וחתור לסיום כמה שיותר מהר. ככה זה נראה ביומיים הראשונים של מגן וחץ, עד שהשתבש מה שבדרך כלל משתבש.
אסור לשכוח שהג'יהאד הוא השחקן החלש ביותר בשכונה, הילד הכי קטן ומנוזל שכל אחד מוריד לו כאפה מתי שבא לו. העובדה שארגון קיקיוני כזה מטריל מעצמה כמו ישראל בכל פעם שמשהו לא בא לו טוב בעיניים, צריכה להטריד את כולנו. העובדה שחמאס יוצא נשכר מהסבבים האלה אינה מעודדת (נחזור אליה בהמשך).
צה"ל, חיל האוויר, שב"כ ואמ"ן מוכיחים התקדמות ניכרת מסבב לסבב. רמת הדיוק עולה, המודיעין עוצר נשימה ממש, היכולת לשבש ולסכל פיגועים, שיגורים וכוונות בטרם יצאו אל הפועל חסרת תקדים. אין בעולם מדינה שמסוגלת להשחיל פצצה מדויקת בשעת לילה מאוחרת לשלוש דירות שונות בשלושה אזורים שונים בלב הרצועה הצפופה בעולם ולהרוג שלושה מראשי הטרור הבכירים שמנסים לפגוע בה, תוך חמש שניות. גם לא ארה"ב.
תמונותיהם של הילדים שנהרגו קורעות לב ועדיף היה להימנע מהן, אבל עם כל הצער והקלישאה שבדבר, מי שמסתתר מאחורי נשים וילדים לא יינקה. הם משגרים מאות ואלפי רקטות ללא אבחנה לעבר הילדים שלנו והם עושים את זה אחרי שפינינו את רצועת עזה עד האינץ' האחרון, בתקווה שתוקם שם סינגפור על הים התיכון. במקום זה, קיבלנו את הסניף הדרומי של חיזבאללה. כל מה שהם צריכים לעשות כדי שהמצור יוצר וילדיהם יוכלו לגדול בנחת זה להפסיק את הטרור, להכיר בזכותה של ישראל להתקיים ובהסכמים שנכרתו בינה לבין הפלסטינים. זה גדול עליהם, כנראה.
כל זה מתאפשר אך ורק בזכות העובדה שיש בישראל מערכת משפט, חקירה ואכיפה עצמאית, הוגנת ומוערכת. אם החוק לביטול עצמאותה של מערכת המשפט (הוועדה למינוי שופטים) היה עובר באותו שבוע מר ונמהר שבו פוטר שר הביטחון יואב גלנט, ברגעים אלה ממש היו רבים מקציני צה"ל ולוחמיו נחשפים לאפשרות של צווי מעצר בינלאומיים.
לא, אין כאן הגזמה. ישראל היא חלוצה אמיתית בכל הקשור לדיני מלחמה ובעיקר למאבק א־סימטרי נגד ארגוני טרור החוסים מאחורי אזרחים בשטחים אורבניים צפופים. בג"ץ הכשיר את הסיכול הממוקד וההכשרה הזו אומצה מסביב לעולם. הפרקליטות הצבאית הראשית שלנו נהנית משם טוב ואמין בעולם. היא מלווה את צה"ל ונתונה לפיקוחו של בג"ץ, שנחשב בעולם למגדלור משפטי ומודל לחיקוי. ברגע שניתן לפוליטיקאים אפשרות למוטט את המגדל הזה, הוא יתמוטט על ראשנו וימחץ את השכפ"ץ הגלובלי ממנו אנחנו נהנים מאז קמה המדינה.
האם זה יפריע לביביסטים להמשיך להסית נגד בג"ץ? ברור שלא. האם זה יקלקל להם את התזה שלפיה אהרן ברק הוא המן הרשע המודרני? ברור שלא. לפני כמה שבועות סיפרתי כאן איך היה זה בג"ץ שאיפשר, לאחר עיכוב של עשרות שנים, להקים את אצטדיון "טדי" בירושלים, שנבלם על ידי שרי הפנים של ש"ס. הנה סיפור קטן נוסף, המעיד בפעם המי־יודע־כמה, שלבית המשפט העליון אין פניות. לא פוליטיות, לא כלכליות, לא גזעניות או אחרות.
הילה אלרואי היא הכתבת (המצוינת) לענייני בריאות של ערוץ 13. בשנת 1996 היא עתרה לבג"ץ נגד שר הפנים, היועמ"ש ויגאל עמיר, בדרישה לשלול מרוצח ראש הממשלה רבין את האזרחות הישראלית שלו ולא לאפשר לו להצביע בבחירות לכנסת.
אלרואי התבססה על סעיף בחוק האזרחות, הקובע כי שר הפנים רשאי לשלול את אזרחותו של אדם שעשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל. לדברי אלרואי, רצח ראש ממשלה הוא הפרת אמונים כזאת ואין סיבה לא לשלול את אזרחותו של עמיר ולאפשר לו להצביע בבחירות לכנסת, אחרי שרצח את מי שנבחר בהן כדין. בג"ץ דן בעתירה בהרכב אקטיביסטי: השופט אהרן ברק, השופט יצחק זמיר, השופט מישאל חשין. ההרכב הזה זרק (סליחה, הילה) את אלרואי מכל המדרגות. היא גם חויבה בתשלום הוצאות (3,000 שקל).
פסק הדין בנוי לתלפיות ונכתב על ידי השופט זמיר (ברק וחשין הצטרפו). הוא מסרב להיכנס לשיקול דעתו של שר הפנים, שלא הסכים לשלול את אזרחותו של עמיר. הוא הגן על זכות היסוד של יגאל עמיר לאזרחות ולהצבעה, למרות שהיא לא מעוגנת בחוק יסוד. הנה משפט מתוכו: "אולם השר החליט כי בנסיבות המקרה אין די בכך כדי להצדיק שלילה של זכות יסוד, גם אם היא זכותו של רוצח. ברור כי אין זה בשל כבודו של הרוצח, שהוא מונח במקום בו הוא מונח, אלא בשל כבודה של הזכות".
לטפח את חמאס
בואו נחזור לחמאס. זה לא סוד שנתניהו הבטיח בזמנו להפיל את שלטון חמאס בעזה ומיד עם עלותו לשלטון, עשה ההיפך. האחרון שניסה לערער את שלטון חמאס ברצועה היה אהוד אולמרט ב"עופרת יצוקה", אבל הוא היה כבר ברווז צולע וזה לא הסתייע. השבוע עברתי על רשימת המבצעים הצבאיים של צה"ל נגד חמאס ושותפיו ברצועת עזה, מאז 2004 (ערב ההתנתקות): קשת בענן, ימי תשובה, גשם ראשון, שמיים כחולים, מכת ברק, חץ דרומי, גשמי קיץ, צלול כיין, חורף חם, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן, גן סגור, חגורה שחורה, שומר החומות, עלות השחר, מגן וחץ.
מה קרה לחמאס בזמנים שבין 17 המבצעים המפוארים האלה? הוא התעצם לבלי הכר. מארגון קטן, חלש, חסר ביטחון וקיקיוני, הוא ניצב היום בוטח על רגליו, עם ארסנל של אלפי רקטות, יכולות אוויריות וימיות, כוח לוחם מאומן ומצויד, יכולות סייבר בהתפתחות ולא מעט תחכום. חמאס התחזק בעלות השחר והתחזק גם במבצע הנוכחי, מגן וחץ. הוא לא מורתע, הוא לא מקופל, הוא לא מבוהל. הוא פיצח את השיטה ורוקד בכל החתונות: מעמיד פנים כאילו הוא מסייע לג'יהאד (אבל הוא לא), משכנע את המצרים שרק הוא יכול להביא לרגיעה, מפלרטט עם האיראנים כדי להגדיל את הסיוע, מייצא טרור ליהודה ושומרון, צובר פופולאריות בקרב הפלסטינים כולם ומתעצם.
יש היום בצה"ל קצין, לא בכיר (אני מעריך שהוא בין רב סרן לסגן אלוף) שיהיה הרמטכ"ל ביום שבו לא תהיה לנו ברירה וניאלץ לצאת למבצע חומת מגן ברצועת עזה. היום הוא מג"ד בגולני, בצנחנים או בשריון. בעתיד הוא יצטרך לבער את קן הצרעות העזתי במחיר דמים: מספר ההרוגים יהיה גדול עשרות מונים מהמספר שהיינו משלמים אם המבצע הזה היה נערך ב־2004, או היום. כל שנה שחולפת מגדילה את עוצמתו של חמאס ויכולתו לפגוע בנו. הוא עדיין לא מוגדר איום קיומי, אבל בקצב הזה יום אחד נתעורר ונמצא על הגדר של אשקלון את חיזבאללה. זה יהיה אסון אסטרטגי בלתי נתפס, אבל לא יהיה לנו זמן להקים ועדת חקירה.
גם נתניהו כבר לא יהיה כאן. מה שכן יהיה כאן, זה קברים. הרבה מאוד קברים. למרבה הצער, ממשלת ישראל הנוכחית, הימין על מלא־מלא, רואה בחמאס נכס מניב. כדי לשמור על הבידול בין עזה לגדה, היא מוכנה לגדל מפלצת. כדי לא לקיים מראית עין של מו"מ מדיני עם הפלסטינים, היא מניחה לפצצת הזמן הזו להמשיך לתקתק. אבל בסוף היא תתפוצץ.
בדיעבד, ההחלטה של נתניהו (כנראה לא בנימין) לפטר את שר הביטחון גלנט באותו לילה מר ונמהר של 26 במרץ נראית היום מטורללת עוד יותר מכפי שנראתה בזמן אמיתי. בממשלת ישראל אין היום קבינט מדיני־ביטחוני ראוי לשמו. חלק גדול משריו נטולי ניסיון כלשהו, חלק אחר לא שירת. הקבינט מכונס לעיתים רחוקות ולא נמצא ב"לופ" של ההחלטות האמיתיות. כך היה גם בעניין "מגן וחץ". נתניהו משתמש בקבינט כמו בבונבוניירה עתיקה, מידי פעם מזמין איזה שר נידח כדי לפנקו, ועוד לא דיברנו על אריה דרעי, מוזמן קבוע, שבכלל לא חבר ממשלה.
מה שנותר זה נתניהו וגלנט. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, חבר קבוע בקבינט על פי חוק, לא נכח באירוע. הוא בכלל פיזז בין מדורות ל"ג בעומר כשהטייסים המריאו ב־40 כלי טיס לקראת מכת הפתיחה של המבצע. לא אתפלא אם מתישהו בעתיד יתברר שבן גביר נטל חלק במבצע ההונאה של ישראל מול הג'יהאד, שלא ברצונו. משטה משוטה.
כמעט אותו כנ"ל לגבי שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. גם הוא נצפה במדורה בקדומים ערב המבצע. על שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף לא נרחיב את הדיבור. פעם עוד נהג נתניהו לקיים כינוסים של הקבינט לצורך הפרוטוקול. לתת לשרים להשתפך, להרצות את עמדתם המלומדת, לנקז לחצים ולטפח אגואים מיותמים. היום, גם זה כבר כמעט לא קיים.
אז את גלנט, השותף האמיתי היחיד שיש לו בנושא הביטחוני, הוא פיטר באותו לילה רק כי התריע על הנזק הפוטנציאלי של ההפיכה המשטרית על מערכת הביטחון. ההמונים שזרמו לרחובות באותו לילה, לא הפגינו בעד גלנט האיש. הם הפגינו נגד פיטורי גלנט, התופעה. הם הצליחו לבלום גם את הפיטורים וגם את ההפיכה. הם הצילו את מדינת ישראל, לפחות באופן זמני. אסור להם להירדם, אסור להם להרפות. בצד השני עומדים אנשים שמחפשים חולשות. הם לא ויתרו, עדיין.
לברבר בירבורים
הנה מה שהיה לשרת התעמולה, גלית דיסטל אטבריאן, להגיד השבוע: "הגענו למסקנה הבאמת מפתיעה שארבעים שנות דיפ סטייט של כוח אדם של השמאל שמושרש בכל מוסדות המדינה, וראינו את זה בחודשים האחרונים, ראינו את זה במשטרה שלא כפופה למרותנו, ראינו את זה בצבא, ראינו את זה בפרקליטות, במערכת המשפט, בתקשורת, בכל מקום היו קינים רדומים של שמאל ושמאל רדיקלי שפשוט חיכו להזנקה של מר ברק שבא ואמר, הדמוקרטיה שלי מתאבדת, וכל הקינים האלה יצאו לפועל".
היא צדקה: בלילה שבין שני לשלישי השבוע, זחלו השמאלנים הללו מתוך הקינים הרדומים, עלו על מדים ויצאו להגן על מדינתם. היו שם טייסים, מפעילי כטב"מים, לוחמי סייבר, אנשי מודיעין, אנשי שב"כ, לוחמים מכל המינים והסוגים, אנשי הגנה אווירית, אנשי תקשוב וסייבר הגנתי, תומכי לחימה ורבים אחרים. בראשם עמד אלוף אליעזר טולדנו, אלוף פיקוד הדרום, עוד קצין מצטיין, בן מפואר לציונות הדתית, שטעם את נחת זרועו של הביביזם לאחרונה ("טולדנו לא משלנו", הם הכריזו. למה? לא יודע. אולי כי תא"ל וינטר לא קודם). אני מרשה לעצמי להעריך שחלק ניכר מאלה שנטלו חלק ישיר או עקיף ב"מגן וחץ", השתתפו במחאה נגד ההפיכה המשפטית בגופם, או ברוחם. הם אלה שכונו אנרכיסטים, טרוריסטים, נפולת של נמושות, מאפיונרים עם טייסת, זרע השטן, בני העמלק ומה שתרצו.
הם לא היססו לרגע. חלק מהם אנשי מילואים (בעיקר בחיל האוויר, אבל לא רק). יש יחס ישר בין הקבוצות המיליטנטיות ביותר של המחאה (הטייסים, המ"מ, הסייבר) לבין המעורבות במבצע מגן וחץ. ולמרות זאת, אף אחד מהם לא סירב ולא העלה בדעתו לסרב. אני לא רוצה להעלות בדעתי מה היה קורה אם החוק המתועב ההוא על שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים כן היה עובר בכנסת. כך או אחרת, מיד לכשתושב הפסקת האש, הם יחזרו להיות אותן נמושות שהיו קודם ושר התקשורת יחזור לשלוח אותם לעזאזל. הפרפר יחזור להיות גולם.
בואו נחזור רגע להגותה של הגברת עם המדפסת, שאת המשכורת שלה אנחנו משלמים כדי שתוכל לטנף עלינו כאוות נפשה. בואו נתעלם מהמינוחים האנטישמיים שבהם השתמשה ("קינים רדומים" וכו'). היא סיפרה על "ארבעים שנות דיפ סטייט של השמאל". נשמה, השמאל שלט כאן 29 שנה. ב־1977 היה מהפך. מאז ועד היום, כמעט כל הזמן שולט כאן הימין.
הלאה: "המשטרה שלא כפופה למרותנו". גבירתי, המשטרה כפופה לחוק. אם את רוצה משטרה פרטית, תעברי להונגריה, לטורקיה או לרומניה של הסקוריטטה.
הלאה: "חיכו להזנקה של מר ברק": זה אהוד או אהרן? שנדע לפקודותיו של מי להישמע בפעם הבאה.
ואחרון להפעם: "כוח אדם של השמאל שמושרש בכל מוסדות המדינה": יש לך רשימה שמית? למה שלא תכיני? הרי כבר קיבלת מדפסת. תתחילי באביחי מנדלבליט, רוני אלשיך וקובי שבתאי. אלה הסוכנים המוצלחים ביותר של השמאל, ככל הידוע לי. רק שהם כולם אנשי ימין, דתיים, ומינויים של נתניהו.
אבל דיסטל־אטבריאן לא לבד. הנה, למשל, שמעון ריקלין, מהוגי הדעות המרכזיים של הביביזם ואושיית ערוץ 14, צייץ את זה: "צבא שרואה את משימת העל שלו בקידום נשים. צבא שלא מוצא מקום לקצינים יוזמים כמו וינטר. צבא שעסוק במגדר ובשינוי שלו. צבא שמתערב בפוליטיקה ומאיים על דרג פוליטי נבחר לא לקדם הצעות חוק בתחום המשפט. הוא צבא שיחגוג חיסול של שלושה מחבלים במחיר מאות רקטות על ישראל. ויאמר שזה ניצחון גדול. זה לא".
ובכן, מר ריקלין. יש כאן לא מעט שקרים (הצבא לא מתערב בהפיכה כלשהי), אבל מעל כולם מתנוססת העובדה שאתה מתבלבל: מי שמתרברבים על חיסול המחבלים הם נתניהו וגלנט. הצבא עושה את עבודתו. מתברר שבין הדיונים על מגדר ואי הקידום של קצינים יוזמים, הצבא הזה יזם מבצע מבריק, מדויק, חד כתער וקטלני. הוא עושה את זה כל יום בקסבות השונות ביו"ש, הוא עושה את זה בשמי המזרח התיכון כולו, וגם בימים, וגם מתחת למים, ובכל מקום. ואתה, אתה פשוט מטנף אותו.
והייתה גם עירית לינור שבאותו טון תפנוקים שינקינאי הודיעה בערוץ 14 שהכינוי שהודבק לטייסים, "נפולת של נמושות", היה "לא ראוי, הם מאפיונרים עם טייסת". היא קיבלה מחיאות כפיים סוערות מהקהל באולפן. באותו זמן ממש אותם טייסים היו באוויר, מעל עזה, או סוריה.
קצת קודם התנפלה ח"כ טלי גוטליב על העמותה הנפלאה "כנפיים של קרמבו", הפיצה נתוני פייק על שכרם של עובדיה והתגוללה על מי שעושים כאן עבודת קודש במקום הממשלה, בזמן שאותה ממשלה מיידה עשרות מיליארדי שקלים על הסקטורים הכי פחות יצרניים במדינה, במקום לעזור לזקוקים לעזרה באמת.
כל זה קרה אחרי שהתברר שיעקב ברדוגו הוא המוח העומד מאחורי הרעיון לשגר את מאי גולן לתפקיד הקונסולית בניו יורק, ואחרי שמי שנבחר לייצג את ישראל ביום חגה של אירופה, היה הפירומן הממשלתי איתמר בן גביר. הלה מקפיד להתעקש להגיע לכל המקומות בהם אין בו צורך, ולא להיות במקומות בהם הוא דרוש (למשל, המאבק בפרוטקשן בצפון, או המשילות בדרום). האירופים, באופן לא מפתיע, ביטלו את החגיגה.
מה רע במיאמי?
ההתראות על מערכה רב־זירתית התגשמו. לפחות מבחינת בנימין נתניהו. ראש הממשלה נלחם בימים אלה בקרב מפוצל עם מספר חסר תקדים של חזיתות: איומי השותפים הקואליציוניים (בעיקר בן גביר), לחץ החרדים, הכלכלה הקורסת, דירוג האשראי שבסכנה, המשפט המתקדם (עדות ארי הרו הרעה מאוד את מצבו), הנתק מול ארה"ב, הנסיגה במעמדה הבינלאומי של ישראל, המחאה, הסקרים. לפחות חזית בוערת אחת, נרגעה מעט לאחרונה. הבן, יאיר, שעקבותיו אבדו זמן קצר לאחר פיטוריו המטורללים של גלנט.
על פי מידע שהגיע אליי, הג'וניור שוהה במיאמי. חזר לשם מפורטו־ריקו (הייתה לו, כנראה, גם גיחת השתלמות להונגריה). הוא מדבר עם אנשי עסקים בכירים בפלורידה על עבודה. כן, הוא מחפש עבודה. בפלורידה. מי שעוזר לו עם קשרים אישיים והפניות הוא ג'ארד קושנר, חתנו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ ואחד משושביני הסכמי אברהם. קושנר זוכר לנתניהו'ז חסד נעורים, כנראה. יפה מצידו (בלי ציניות).
נתניהו הצעיר מציג את עצמו כמומחה לשיווק דיגיטלי (רשתות חברתיות וכו'), מדגיש שהגיע למיאמי לתקופה ממושכת ומחפש משרה מלאה. אפעס, הרזומה שלו די ריק ומזכיר את הרזומה הצבאי של גולדקנופף או הרזומה הכלכלי של סמוטריץ'. הוא מחפה על זה בניסיון שצבר. זה אומנם לא מתועד רשמית, לדבריו, אבל הוא עבד עם אבא שלו בקמפיינים רבים והצליח. הוא צבר ניסיון חשוב ויקר עד מאוד.
הוא צודק. כל התיאורים הללו מדויקים. אם נתעלם רגע ממה שייצרה מכונת הרעל הביביסטים כאן, הרי שבתחום השיווק יש להם לא מעט קבלות. נכון שהג'וניור חתום על עוד כמה דברים, יותר מביכים, שקשורים בעיסוקיו השונים ברשתות החברתיות, אבל בואו נקווה שהוא פותח דף חדש. אני מכיר לא מעט אנשי עסקים ישראלים מצליחים שמוכנים לפתוח עסק בפלורידה שבו הוא יהיה המועסק היחיד ולשלם לו כמה שרק ירצה בתנאי שלא יעשה כלום ויישאר שם. כך או אחרת, שיהיה בהצלחה, יאיר. הצלחתך בניכר, הצלחתנו.
הצרות של בצלאל
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' עשה השבוע סיבוב ראיונות ניצחון. הקשבתי לדבריו. אי אפשר היה שלא להתרשם מהביטחון העצמי, הרהיטות, להטוטי הציטוטים והמספרים שפלט בקצב אש מסחרר. הבעיה היחידה היא, שכל זה מנותק לחלוטין מהמציאות הכלכלית האמיתית.
סמוטריץ' משוכנע שהיריקות שהכלכלה הישראלית סופגת עכשיו לרוחב כל החזית, הם גשמי ברכה. קרן המטבע הבינלאומית חתכה את תחזית הצמיחה של הכלכלה הישראלית באופן ישיר בגלל סכנותיה של ההפיכה המשפטית, וסמוטריץ' מתעלם. הם בכלל לא מכירים את הרפורמה, הוא אומר. בזמן הזה בשנה שעברה, שפכה קרן המטבע הבינלאומית סלסלה ענקית של פרחים ושבחים על הכלכלה הישראלית שהציגה את הביצועים הטובים בעולם, את התזרים החיובי בעולם, את האינפלציה הנמוכה בעולם וסיכוי ממשי לקבל העלאת דירוג אשראי לרמה הטובה בעולם.
כל זה חלף כלא היה, התמוסס בהפיכה המשטרית המופרעת שסמוטריץ' וממשלתו ניסו להמיט עלינו. על הדרך, מתברר (מדו"ח של הכלכלנית הראשית באוצר) שהמצב אצל החרדים הולך ומחריף. מספר החרדים שלא מסוגלים לנהל שיחה באנגלית, שאין להם זכאות לבגרות או השכלה כללית מינימלית, הולך ועולה. סמוטריץ' וממשלתו מכירים את המספרים ולמרות החורבן שהם מנבאים, ממשיכים לתמרץ את החרדים לבטלה, במקום לעבודה.
בצלאל סמוטריץ' הוא איש מוכשר מאוד. צריך להתפלל ולקוות שמתישהו הוא יתעורר מההזיות המשיחיות ויתפנה להבין את המצב האמיתי. כן, הוא ימני קיצוני, אידיאולוג של מדינת הלכה וגזען לא קטן, אבל אני רוצה להאמין ומתפלל שבסופו של יום הוא לא ירצה להיות חתום על חורבן. בקצב הנוכחי שבו הדברים מתקדמים, החתימה הזו תתנוסס שם מוקדם מהצפוי.
ככל שאי הוודאות סביב ההפיכה המשטרית נמשכת, כך מתעצמים הנזקים. המשקיעים ממשיכים לברוח, חברות הייטק ממשיכות להירשם בחו"ל, בנקים גדולים ממשיכים למשוך השקעות, כנסים בינלאומיים ממשיכים להתבטל, אנשים מתכננים רילוקיישנים והאמון של הכלכלה העולמית באומת הסטארט־אפ שהולכת והופכת למדינת עולם שלישי, קורס במהירות. עוד אפשר להציל את זה. זה הזמן.
ולכן, אסור להפסיק את המחאה. השאלה היא, מה עושים איתה. מטרתה הראשונית והעיקרית של המחאה היא לבלום את החקיקה הקשורה להפיכה המשטרית. מטרותיה המשניות הן בניית המחנה הדמוקרטי־ליברלי לטווח הבינוני והארוך ובעתיד גם נקיטת פעולות לחיזוק הדמוקרטיה השבירה שלנו. אני משוכנע שחלק ניכר ממאות אלפי המוחים ישמחו גם להפיל את הממשלה, אבל לא על זה הם זרמו לרחובות. נכון לעכשיו, המחאה הצליחה לפגוע בלגיטימציה של הממשלה, לפגוע במעמדה הציבורי, אבל לא להפיל אותה. זה התפקיד של האופוזיציה.
בינתיים, המחאה צריכה לתמרן בסיטואציה לא פשוטה של הידברות בבית הנשיא. נתניהו רוצה להפוך את הדיונים האלה לגרסה המודרנית של ועדת טרכטנברג. לפיד, גנץ וסער יושבים שם בלי יכולת להיחלץ. הם לא רוצים להיות אשמים בפיצוץ המגעים, אבל הם יודעים שהמטרה של נתניהו היא למסמס את המחאה ומדובר במלכודת פתאים. אז מה עושים?
המתח בין ראשי המחאה לראשי האופוזיציה הולך וגובר. לא קל להחזיק מחאה אדירה כזו על אש קטנה. מדובר באופרציה יקרה, 2־3 מיליון שקל בשבוע, ממומנת מכספי תרומות של האזרחים, אבל גם של אנשי עסקים רבים שמעורבים במאבק על הדמוקרטיה (וטוב שכך). אז איך מתמודדים עם ההצלחה עד כה, והסכנה לדעיכה בעתיד? שאלה מורכבת. הכוונה היא להשאיר את יחידות העילית של המחאה בפעילות מתמדת (אחים לנשק, מ"מ, סייבר, טייסים, מילואימניקים, הייטקיסטים וכו'), לקרוא לציבור רק בשעת הצורך. כרגע, ההפגנות נמשכות לפחות עד סוף מאי. אחר כך נראה.
כרגע, אין שום סיבה לחמיצות. המחאה הנוכחית היא הגדולה בהיסטוריה של ישראל ואחת המוצלחות ביותר. למעשה, חוץ מהמחאה הציבורית שבה החל מוטי אשכנזי אחרי מלחמת יום כיפור, לא הייתה מחאה עם הישג דרמטי כזה של בלימת חקיקה ברגע האחרון, מניעת פיטורי שר ביטחון ושינוי סדר היום הציבורי מן הקצה אל הקצה.
אין סיבה להיקלע לתבהלה ולשדר מצוקה. האנרגיה המדהימה שהתפרצה לרחובות לא הולכת לשום מקום. הישראלים הנהדרים האלה, שיצאו בהמוניהם להילחם על המדינה שלהם, ייצאו שוב בשנייה בה יתברר שמישהו מנסה להרדים אותם כדי להזריק את זריקת הרעל לגוף הדמוקרטיה.
ביום 21 בדצמבר 2018 פורסם בעיתון מעריב טור דעה שלי תחת הכותרת "כרוחב היריעה". בדבריי תיארתי השתלשלות אירועים שהיה אפשר לפרש כאילו ראש הממשלה נתניהו נתן לכאורה שוחד לעו"ד עמית מררי באמצעות בן זוגה עו"ד איל ינון. אני חוזר ומבהיר שלא ייחסתי לראש הממשלה כוונה לתת שוחד לעו"ד מררי או לעו"ד איל ינון - גם היום אינני טוען כך.
יתרה מכך, ונוכח הצהרתו ועדותו של ראש הממשלה, כי לא הכיר את עו"ד מררי ולא ידע שהיא בת זוגו של עו"ד איל ינון ואף לא היה מעורב כלל בקידום החקיקה בעניינו, אני חוזר בי מהתיאור בפרסום ביחס ל"מצב שנוצר" בדיעבד, ונוכח העדות של ראש הממשלה, הדברים היו צריכים להיות מוצגים אחרת.