בכירים במערכת הפוליטית קיבלו עותק מודפס של "מתווה נתניהו" כבר ביום ראשון האחרון, יותר מיממה לפני שדלף לתקשורת. הוא הוצג כ"הצעת ראש הממשלה" בחסות בית הנשיא. ח"כים בכירים באופוזיציה שעיינו בו, זיהו התקפלות רבתי של נתניהו מהרפתקת ההפיכה. אתם בטוחים שזה נתניהו?, שאלו, וקיבלו "כן" רבתי. זוהי הצעת ראש הממשלה, נאמר להם. הוא אישר כאן כל אות, וכל פסיק. אבל היתה שם כוכבית: למתווה צורפו "דברי הסבר", כמו להצעת חוק.
נכתב בהם שמכיוון שהמפלגות הגיעו להבנה, תהיה פנייה משותפת לבית המשפט העליון לביטול הדיונים המכריעים הצפויים בו בעניין חוקי ההפיכה. מישהו מח"כי האופוזיציה התעניין אם גם יריב לוין בעניין. "כן, הוא בפנים", אמר לו מי שאמר, "יריב עם ביבי". זה נשמע מוזר. "יריב לוין הולך עם להביור כבר שמונה חודשים ושורף כאן הכל, פתאום הוא מחליף אותו בדגל לבן", אמר לי אחר-כך, "זה לא נשמע הגיוני".
הבעיה של מתווה הפשרה שהסעיר השבוע את המערכת הפוליטית, היא אביו מולידו. לאחר שנולד, גילה המתווה שהוא בעצם ממזר. האב המאושר נעלם מיד לאחר שהרך הנולד הגיח לאוויר העולם. גם הפעם, זה לא הפתיע איש. נתניהו ניהל אין ספור מו"מים לאורך שנות הקריירה שלו, אבל כמעט תמיד זה נגמר באותה דרך: רגע לפני החתימה, או דקה אחת אחריה, הוא נעלם.
מספר הפעמים בהן נתניהו קיים החלטה או מימש חתימה, נמוך אפילו ממספר הפעמים שבהן שילם חשבון כלשהו. זוכרים את "מתווה המסתננים"? שנה שלמה עבדו נתניהו והיועץ לביטחון לאומי שלו על המתווה ההוא. ואז, הוא הוצג ברוב עם לציבור. שתי דקות אחר-כך, הוא נקבר על ידי המציג עצמו. להסכם וואי פלנטשיין הוא הגיע עם הפלסטינים אחרי מו"מ ממושך ומייגע. חתם, המריא ארצה, נחת ומיד הפר אותו.
ב-2011 הוא שיגר את שמעון פרס למו"מ חשאי ארוך עם אבו-מאזן, שיכלול הסכם עקרונות היסטורי בין ישראל והפלסטינים. פרס, כמו פרס, טווה את דרכו להסכם הזה בסבלנות ועמלנות אינסופית. ההסכם כלל גם מפות. כל התקדמות דווחה בזמן אמת לנתניהו ואושרה על ידו. ואז, הם הגיעו למעמד החתימה. פרס אמור היה לחתום על ההסכם בראשי תיבות עם אבו-מאזן ברבת עמון, ולהחזיר אותו חתום לנתניהו. בדרכו לרבת עמון, קיבל פרס טלפון מבלפור. נתניהו הורה לו לחזור. "טוני בלייר יביא לי נוסח יותר טוב", אמר לו נתניהו.
בואו נחזור ל"כוכבית" בדברי ההסבר של מתווה נתניהו: היא גרמה ללא מעט אנשים להבין, מראש, שמדובר במלכודת פתאים ביביסטית טיפוסית: נתניהו וגנץ, אולי גם לפיד, יפנו לבג"ץ עם טיוטת פשרה, בג"ץ יאמין להם וידחה, או יבטל את הדיונים המכריעים בעילת הסבירות, הנבצרות וכו', ואז נתניהו ייעלם.
למרבה המזל, יצרו של נתניהו לא עמד לו, והוא נעלם עוד לפני שכל זה קרה. כמו ששר החוץ אלי כהן הצליח להרוס את יחסינו עם מדינה שאין לנו איתה יחסים, כך הצליח נתניהו לטרפד פשרה שהוא עצמו חתר להשיג, עוד לפני שהושגה. הממשלה הזו היא וירוס אוטו-אימוני שתוקף את הגוף של עצמו. שיאי הגיחוך שהיא שוברת על בסיס שבועי, כבר לא יישברו לעולם.
הבעיה היא, שהבדיחה הזו על חשבוננו, תרתי משמע. וכאילו כדי להוכיח שמדובר במלכודת, חלפה לה עוד יממה ובחיינו הפציע אדם המכונה "יו"ר הכנסת", ונשא נאום איום מאפיוזי על בג"ץ, בסיומו גם הניח ראש כרות של סוס (טרויאני) על מפתן דלתה של נשיאת העליון אסתר חיות. נתניהו מיהר לרטווט את הנאום הזה, כדי להסיר ספק מה הוא רוצה באמת: לא ללכת לפשרה. להלך אימים.
בדחפורים על השב"כ
כדי להוכיח את זה באופן סופי, הגיעה מירי רגב. על פניו, אמירותיה המטורללות על השב"כ, במוצאי התקרית הלא תיאמן בינה והנהג שלה לבין המאבטחים של שר הבטחון גלנט, משקפות ירידה מהפסים. "ההפיכה זלגה גם לשורות השב"כ", היא האשימה, תוך שהיא מיידה תיאוריות קונספירציה משובשות שמעידות על התפרקות קוגניטיבית נפשית ואולי גם פיסית. זה גם מתחבר מצוין לקרקושי ההבל המטורללים שממשיכים להיפלט, ללא שליטה כלשהי, מפיה של "חברת הכנסת" טלי גוטליב, ומהפיליטון האפרים קישוני המהלך המכונה גם "שרת ההסברה" גלית דיסטל-אטבריאן.
אלא שהמקרה של רגב שייך, לדעתי, לפאזה אחרת. טרללת מסוג אחר, מחושבת הרבה יותר ומסוכנת שבעתיים. רגב דרשה אתמול לכנס תיכף ומיד את ועדת השרים לענייני השב"כ, כדי לדון בתקרית המטופשת ההיא, שבמהלכה היא ניסתה להכריח את הנהג שלה לדרוס את מאבטחי היחידה לאבטחת אישים, שניצבו מול מכוניתה. ההליכה של רגב, שמחזיקה (עדיין) בדרגות תת-אלוף במילואים בצה"ל, על הראש של הארגון שמופקד על הביטחון של כולנו, אינה מקרית. נתניהו יודע שאנחנו מתקרבים להתנגשות חוקתית. נתניהו יודע שאם לא יקרה נס, מתישהו יצטרכו בעלי התפקידים הממלכתיים בישראל להחליט עם מי הם: הממשלה והכנסת, או פסק הדין של בית המשפט העליון. ולכן, יש צורך דחוף להתניע את הדחפורים ולהתחיל לעלות גם על השב"כ.
המלאכה הזו כבר מבוצעת פה ושם, אבל על ידי כוחות סיוע בלבד. יעקב ברדוגו כאן, טלי גוטליב שם. כשמירי רגב, השאווישית (כך כינתה את זאב אלקין) הוותיקה ביותר של המשפחה הלוחמת, מפשילה שרוולים ומסתערת על שירות הבטחון הכללי, זוהי צפירת אזעקה אמיתית וגיוס מילואים נרחב. לאנשים האלה לא אכפת להרוס כאן את הכל, גם את המסד הביטחוני שכולנו יושבים עליו, כדי להמשיך לאחוז בשלטון.
מה הניע את הנשיא יצחק הרצוג לחזור לשדה המוקשים שממנו נחלץ, מרוט ושרוט, בעור שיניו, רק לפני מספר שבועות? המצב. הרצוג נפגש לאחרונה עם הרמטכ"ל, רב אלוף הרצי הלוי, ושמע מקרוב על מצבו של צה"ל. הוא גם חשוף לחומר המודיעיני ואני מניח שהוא קיבל את הנתונים שאותם שמע פורום מצומצם ביותר בוועדת המשנה של ועדת החוץ והבטחון, שקיימה דיון על כשירות צה"ל לאחרונה.
המצב רע בהרבה מכפי שהוא מצטייר בתקשורת ונאומו המחפיר של יו"ר הכנסת הרע אותו עוד יותר. "זה מה שגרם להרצוג להכניס שוב את ידיו לתוך האש", אמר לי השבוע גורם הבקיא בפרטים, "הוא משלם על זה מחיר, מכפישים אותו מכל הצדדים, קוראים לו צ'מברליין ומאשימים אותו באלף ואחד אישומים, אבל הוא הנשיא. אין מישהו אחר שמסוגל לנסות לעצור את הרכבת בדרכה לתהום". שאלתי, מה עם נתניהו. "נתניהו יודע את המצב יותר טוב מהרצוג. הוא הוזהר על ידי כל הדרגים: הרמטכ"ל, וועדת חוץ ובטחון, הוא קיבל כמה מכתבים שיככבו בוועדת החקירה הבאה. בימים רגילים, נתניהו לא היה מצליח לעצום עין בלילה והיה עושה הכל כדי להפסיק את הטירוף. הבעיה היא, שהנתניהו הזה כבר לא איתנו".
"שיחפש אותנו"
דווקא בני גנץ עוד כאן. הוא למד משהו בשנים האחרונות. הוא עשה לנתניהו השבוע מה שנתניהו עושה לכולם כבר 15 שנה. הוא עשה עליו סיבוב. כי במקום לקרוא לגנץ לבוא ולחתום על מתווה הפשרה, ככה איך שהוא, נתניהו קרא לו "לבוא לדבר". טוב שלא הוסיף "בלי טריקים ובלי שטיקים". אז גנץ הסביר לו שהם כבר דיברו מספיק. מה שאומרים עכשיו בסביבת גנץ, זה דבר פשוט: נתניהו רוצה פשרה? נתניהו רוצה לסיים את מחול השדים? נתניהו הבין שהוא מדהיר את המדינה לתהום? יתכבד נא ויביא לכנסת את המתווה שאליו הגיע מול הנשיא הרצוג. המחנה הממלכתי תתמוך בכל יוזמה: לתקן מחדש את עילת הסבירות, להעביר חוק יסוד שמקפיא את החקיקה לשנה וחצי, וכו'. "הוא לא צריך אותנו בשביל כל זה", אמר לי בכיר במחנה הממלכתי אתמול, "אותנו הוא צריך רק כדי לרמות את בג"ץ ואת האמריקאים. אז שיחפש אותנו".
הפתרון הנכון למצב שאליו הגיעה המדינה, פשוט: לעצור את החקיקה ללא הגבלת זמן. להקים ועדה ציבורית שקופה ומאוזנת עם מומחים משפטיים מכל האסכולות, שרי משפטים לשעבר, שופטים עליונים בדימוס, לתת לה שנה וחצי עד שנתיים לעשות עבודה ולהגיש הצעה מוסכמת לרפורמות במערכת המשפט. נתניהו לא מסוגל ללכת למהלך כזה, מהלך שהוא אמור היה ללכת אליו מלכתחילה, במקום לשסות את הבריונים בדמוקרטיה. נתניהו כבר מזמן אינו נתניהו. הוא לא נכנס לאירוע, האירוע נכנס אליו. הוא זומבי המסתובב במערכת הפוליטית עם פאסון של קיסר, אבל לב וביצים של עכבר. הסצינה ההיא בכנסת, במעמד אישור חוק ביטול עילת הסבירות, היא הסיפור כולו בקליפת אגוז: יריב לוין וגלנט צועקים זה על זה מעל ראשו החפוי, בן-גביר וסמוטריץ' מדרבנים מהצד.
לאחרונה התקיים אצל נתניהו דיון חשאי, אינטימי, בעניין עסקת טיעון אפשרית שתשים קץ לסאגה. ככל שידיעתי משגת, נכחו בו שני הפרקליטים, בועז בן צור ועמית חדד, נתניהו ורעייתו, וכמה מקורבי-מקורבים. זה נגמר בתיקו. בן-צור הוביל את ה"בעד" (עסקת טיעון), חדד את ה"נגד". הנימוקים בעד פשוטים: מצבו של נתניהו במשפט, לתפיסת פרקליטיו, לא רע. בתיק 4000 הם הצליחו לערער את השוחד. תיק 1000 בעייתי מאוד. תיק 2000 עוד לפנינו. זה זמן טוב לנסות להוציא מחיר טוב. המטרה: לצאת מהאירוע בלי כלא ובלי קלון. הפרקליטות לא תסכים לוותר על הקלון. אולי אפשר יהיה להסתפק בהבטחה פומבית, פלוס ערבויות (הפעם לא של דרעי) של פרישה מהחיים הפוליטיים?
השאלה היא מה התוכנית של נתניהו. אם זה היה הנתניהו המקורי, שאנחנו מכירים, הוא היה חותר עכשיו במקביל לפשרה בנושא החקיקה, עסקת טיעון ונורמליזציה עם סעודיה. הוא היה מביא את כל זה, בונה מורשת ופורש לביתו. אם לא יושת עליו קלון, יוכל להתעשר במהירות, והפעם מעבודה (אם אפשר לקרוא להרצאות עבודה). הבעיה היא, שהסילואטה הסגלגלה שמרצדת מולנו אינה נתניהו המקורי. נתניהו הנוכחי נסחט, נמרט ונבעט מצד לצד על ידי שוביו. מכאן בן-גביר, משם סמוטריץ', ופתאום גם החרדים באים: אם אין חוק גיוס, אין ממשלה, הם מודיעים לו באמצע כל הבלגן הזה. עכשיו לך תתכנן תוכניות.
לא יהיה פטור תמורת שלטון
אני מכיר את גדי איזנקוט מאז היה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה ברק. 24 שנים חלפו מאז. אף פעם לא שמעתי אותו נחרץ (וגם כועס) כל כך: "גם אם החרדים יבואו אלינו עכשיו עם הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית שהופכת את בני גנץ לראש הממשלה, ויבקשו מאיתנו דבר אחד, לחוקק את חוק הגיוס ובו פטור גורף לעדה החרדית, אנחנו נגיד לא". שאלתי אותו אם זה גם על דעתו של גנץ. "ברור", ענה. "אם נצטרך לבחור בין צבא העם לבין שלטון, נבחר בצבא העם. נקודה".
אתה מדבר, אמרתי לו, כאילו צבא העם עוד קיים. "אנחנו נלחמים על קיומו", אמר, "כל הרמטכ"לים האחרונים, כולל אותי, ניהלו קרב מאסף על צבא העם. אתם לא מבינים איזה אסון יכול לקרות כאן. ופתאום בא גולדקנופף לקצור את הסופה שיריב לוין זרע בהסכמים הקואליציוניים. חוק הגיוס הוא אסון מתקתק וטרגדיה לאומית. אגב, גם לחרדים. כל מי שאומר שצה"ל לא צריך את החרדים, מוזמן ללכת לפרוטוקולים של ועדת החוץ והביטחון מלפני 3 חודשים. הוצאנו צווי חירום לגיוס 68 גדודי מילואים שיעשו סיבוב מילואים שני בניגוד לחוק, כי אין מספיק סד"כ ליו"ש. אחרי מה שהחברה הישראלית עברה בחודשים האחרונים, העברת פטור גורף מגיוס לחרדים בחקיקה, תפרק את מה שנשאר. הפטור הזה לא יפגע ב-50% מהצעירים שלא משרתים. הוא יפגע אנושות ב-50% שכן משרתים".
איזנקוט מתקשה להירגע. "הצבא כפוף, על פי חוק, לממשלה", הוא אומר, "שים לב שמחמש המפלגות שמרכיבות את הממשלה, רק אחד שירת שירות מסודר כמו שצריך בצבא. שליש מחברי הקואליציה שואפים לפטור את אנשיהם מהמחויבות להתגייס ולהגן על המדינה. איפה הם חושבים שהם חיים? זה שכרון כוח, זו התנתקות מחללית האם, זו טרגדיה. יש כאן ראש ממשלה חלשלוש, קל דעת, שנתן להם יד חופשית בהסכמים הקואליציוניים. אסור היה לו לחתום על זה. הוא היה צריך להעדיף אפילו סבב בחירות נוסף. אבל במקום זה, הוא הקים ממשלה עם כהניסטים מצד אחד, וכאלה שרוצים לפרק את צה"ל ואת החינוך הממלכתי מהצד השני. אז אני אומר לך פעם נוספת, אם החרדים חושבים שיש להם אצלנו אלטרנטיבה לביבי, במחיר של השמדת הצבא, שישכחו מזה. לא יהיה פטור תמורת שלטון. פשוט לא יהיה".
מה פרס היה אומר?
השבוע התקיימה בהר הרצל אזכרה לנשיא שמעון פרס. לא אזכרה ממלכתית. אירוע של מרכז פרס, בהשתתפות המועצה להנצחת ראשי הממשלה והנשיאים, במשרד ראש הממשלה. הנשיא הרצוג דיבר, גם אנדרי אזולאי, יועצם של מלכי מרוקו. היה הרבה סגל דיפלומטי והמון אנשים שאהבו את הלוזר הכי ווינר שהיה כאן אי פעם. השנה מציינת ישראל לא מעט תאריכים מעניינים. 75 שנות עצמאות, 100 שנה להולדת שמעון פרס, 100 שנה לפרסום מאמר "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, 50 שנה למלחמת יום כיפור, 50 שנה להקמת הליכוד, 50 שנה לפטירת בן-גוריון.
רק שני חברי כנסת נכחו באזכרה: מרב מיכאלי וגדי איזנקוט. את הממשלה ייצג, תחזיקו חזק, השר מאיר פורוש. את בית המשפט העליון ייצג, תחזיקו עוד יותר חזק, כבוד השופט אלרון. שניהם גם הניחו זרים. אני שואל את עצמי מה שמעון פרס היה אומר, עושה וחושב היום, לו חי בינינו. דבר אחד בטוח: הוא לא היה מתייאש, הוא לא היה מרים ידיים, הוא היה מזהה אין סוף הזדמנויות בתוך הקטסטרופה והוא היה נותן שוב לנתניהו הזדמנות לרמות אותו.
לא לומד לקח...
בשבוע שעבר נפל דבר. התברר לי, למרבה התדהמה, שכאני שונא, אני במרעי. ועוד גיליתי, שמאז הבחירות האחרונות, אני בעיקר שונא! אבל זה לא הכל. התברר לי עוד שאין לי זכות להטיף, שאני משמש שופרו של כל מי שמקלל ומגדף, שאני מסייע לפירוק צה"ל ואפילו סייעתי לפרויקט גיוס חללי צה"ל לטובת משהו (מודה: אין לי מושג על מה מדובר). בעודי מנסה להתארגן כדי לאסוף את השברים של מי שהייתי, ניחתה עלי מכת המחץ עם המשפט לפיו "אני לא במעמד לדבר על החינוך של מישהו".
לאן ממשיכים מכאן? דבר ראשון, הצלחתי לקבל עיכוב ביצוע של פסק הדין. אישרו לי לכתוב עוד טור שבו אני יכול לשרבט מה שעולה בדעתי, בטרם תיפול על מקלדתי המאכלת ואיאלץ להשלים עם מעמדי החדש. אז תודה לך, קלמן, מעומק הלב. מעריך את הסבלנות והחמלה שאתה מגלה כלפי. כמו גם את ההזדמנות האחרונה שנתת לי. זה לא יקרה יותר.
נתחיל בשנאה. אני מניח שהנסיבות המקלות של ליבסקינד הן שהוא בפוסט טראומה. בשנים האחרונות הבחור הצליח לקושש פעמיים או שלוש פעמים מספיק אומץ כדי להישיר מבט אל תוך מכונת הרעל הביביסטית ולשרבט כמה מילים בגנותה. בכל הפעמים הללו הוא טופל מיד, טיפול פרימיום. תשמעו, זה לא נעים. המכונה הזו יודעת להעביר את קורבנותיה חוויות לא פשוטות. עקבתי אחרי ליבסקינד בהרפתקה הזו, וקצת ריחמתי עליו. בכל זאת, אני מכיר את המכונה הזו מקרוב וסימניה צרובים על גבי (אבל לא בנשמתי). אני מעריך שליבסקינד למד לקח. בסוף, אף אחד לא רוצה שיזרקו אותו מבית הכנסת (מטאפורה). אז ליבסקינד הפך לילד הכאפות של המכונה. התיישר. אל תשפטו אותו. למרות שזו הבחירה שלו.
לגבי השנאה שלי: היא כל כך יוקדת, השנאה הזו, שכשבנימין נתניהו קרא לבני גנץ להצטרף לממשלת הרוטציה כדי להציל את ישראל, להיכנס מתחת לאלונקה כדי להושיע את העם, בלעתי צנצנת שלמה של כדורים נגד בחילה, סתמתי את האף, ירקתי שלוש פעמים ותמכתי בהצטרפות של כחול-לבן למיזם הזה. בכל זאת, הרי נתניהו אמר לגנץ "בלי טריקים ובלי שטיקים" ואריה דרעי נתן ערבות אישית! חטפתי מהמחנה שלי באבי-אבי (שהיה בכלל ביביסט), אבל התגברתי. איך זה נגמר, כולם יודעים.
בניגוד לליבסקינד, אני לא למדתי לקח. המשכתי בסורי. בשבוע שעבר, מיד לאחר שבלעתי את גלולת השנאה היומית, הבעתי בעמודים האלה תמיכה ב"מתווה כהנא". מתווה שמשאיר את נתניהו בתפקיד ראש הממשלה ומקים, שוב, את אותה ממשלת אחדות שאותו נתניהו פירק דקה אחרי שקמה, בפעם הקודמת. ומרוב שאני שטוף שנאה, השבוע כתבתי שצריך להגיד "כן" למתווה של נתניהו, כדי להציל את המדינה. זה לא כל כך הצליח לי, כי מי שלא אמר "כן" למתווה נתניהו הוא נתניהו עצמו, ונאלצתי להרגיש שוב איך שהרגישו כל הכסילים המשוטים שהתפתו לנתניהו לאורך השנים, אבל מי סופר.
מה שהרתיח את דמו של ליבסקינד, המטיף הלאומי, הוא מה שכתבתי על הציונות הדתית ועל מערכת החינוך. "אתה כותב על המשפחה שלי", זעם, והפך אותי לאויב המחנה כולו. נו, טוף, נהג להגיד יצחק שמיר במצבים האלה. אני מנסה לפשפש במעשי ונזכר שתכל'ס, המציאות שונה. מתוך כל עיתונאי המרכז המיינסטרימי, אני הייתי העיתונאי האוהד ביותר לנפתלי בנט ואיילת שקד, מהרגע שבו הגיעו לפוליטיקה. למעט התנגשויות נקודתיות, חשבתי (ואני עדיין חושב) שהצמד הזה הביא לפוליטיקה הישראלית רוח חדשה ורעננה, הערכתי את היצירתיות, הכישרון ויכולת הביצוע. כן, הרבה לפני שהוקמה ממשלת השינוי.
מעולם לא נבהלתי, חבטתי או הכפשתי את חובשי הכיפה שהגיעו לתפקידים בכירים במערכת הביטחון. יעקב עמידרור, יורם כהן, אלעזר שטרן ועוד רבים ומצוינים, מטובי בניה של הארץ הזו. לאורך כל שנותיי בתקשורת אני משבח ומעלה על נס את תרומתן של הכיפות הסרוגות למערך הלוחם של צה"ל. חילי טרופר ומתן כהנא נמנים על הפוליטיקאים האהובים עלי ביותר. נראה לי מוזר לגבש אליבי מול האשמותיו של מי שהפך את עצמו לזנבו של מחנה שבו מככבים טיפוסים כיעקב ברדוגו, אבי רצון (תיכף נחזור אליו), שמעון ריקלין ודומיהם. מחנה שחלון הראווה שלו מקושט במנהיגים דוגמת דודי אמסלם, טלי גוטליב, מאי גולן, ניסים ואטורי, גלית דיסטל-אטבריאן ועוד כמה תכשיטים שמתחרים ביניהם סביב השעון מי יקלל יותר את צה"ל והשב"כ, מי יבייש יותר את המדינה, מי יגרום יותר נזק לכל מה שנבנה כאן ב-75 השנים האחרונות.
בעוד שטורו של ליבסקינד ובו גיליון הציונים להתנהגותי מצהיב בדוכנים, הבליחה טלי גוטליב עם האמירה שצה"ל והשב"כ עובדים אצל המחבלים הפלסטינים. כמה דקות אחר-כך פורסמה כוונתו של "שר החינוך" יואב קיש להדיח את דני דיין (פאר הציונות הדתית) מתפקיד יו"ר יד ושם, כי לאסונו הזמין את קרן פלס לשיר באחד מאירועי המוסד, למרות ששרה פעם את התקווה בהפגנה בקפלן. חלפו עוד כמה דקות ואיתמר בן-גביר החליט לבטל את שיגורם של בכירי משטרה להשתלמות בהארוורד על חשבון קרן וקסנר. מישאל ועקנין, מסיפורי ההצלחה המפעימים של ציונות דתית פלוס פריפריה, הפך לשק החבטות של שלמה קרעי ודודי אמסלם. וזה רק מה שקרה בסוף השבוע שעבר. אני פוטר אתכם מחזרה על שלל הפאדיחות והמבוכות שעולל המחנה של ליבסקינד בימי השבוע הזה.
נזכרתי שפעם, כשמעריב נכנס לכינוס נכסים תחת ידיה של אי.די.בי, רכש אותו כסיל שימושי בשם שלמה בן-צבי. הוא פיטר אותי. לזכותו ייאמר, שאמר לי שהוא רוצה שהעיתון יהיה יותר יהודי. הקמנו אז עיתון אלטרנטיבי ("סופהשבוע"). ניהלתי מלחמה עיקשת על זה שקלמן ליבסקינד יבוא איתנו. והוא בא. לא, לא עשיתי את זה כדי שמעריב יהיה יותר יהודי. לדעתי, אני לא פחות, אולי אפילו יותר יהודי, מליבסקינד. אבל זה עניין אישי. ביהדות, לתפיסתי, אין דרגות והיררכיות. כולנו יהודים. השאלה היא, אם כולנו בני אדם.
הבעיה שלי עם ליבסקינד היא שאו שהוא יודע את האמת, או שיש לו כלים לדעת את האמת, אבל הוא לא משתמש בהם. אם יש בעיה, אני מוכן לסייע. מתהלכים בינינו מאות אנשים שעבדו עם נתניהו מקרוב. שהיו שם, בתוך החדר. שחוו את הטראומות והאסונות הניחתים על כל מי ששם נפשו בכפו והולך לשרת את בני המשפחה הזו. אם קלמן לא מסוגל לבד, אני מוכן לחבר אותו אליהם. לא מדובר בסמולנים. חלק מהם עדיין מעריצים את נתניהו. לא מדובר בסוכנים זרים. מדובר בישראלים טובים, פטריוטים, רובם אנשי ימין, חלקם חובשי כיפה. לכל אחד מהם סיפור אישי והכל מתאחד לפסיפס ענק ומחריד של טירוף, של התנהלות חזירית מחליאה, של תהליך קבלת החלטות מעורער ומדורדר, של עזובה מוחלטת ואופורטוניזם אינסופי.
קלמן גם יודע שאין כאן סוגיה של ימין או שמאל. הוא יודע שגדעון סער, זאב אלקין, נפתלי בנט, איילת שקד, מתן כהנא ועוד כמה, הרבה יותר ימניים מנתניהו. הוא יודע שהקולקציה שנאספה סביב נתניהו כוללת מספר רב מאוד של אנשים שהקשר שלהם לימין אידיאולוגי מקרי עוד יותר מהקשר של גלית דיסטל-אטבריאן להסברה. הוא יודע שצחי הנגבי היה בקדימה. שניר ברקת היה בקדימה. שאבי דיכטר היה בקדימה. שיואב גלנט היה בפורום חווה, מזכיר צבאי של שרון ותומך מובהק בהתנתקות. ואלי כהן הגיע לפוליטיקה על הגב של כחלון והיה איש מרכז מובהק. והרשימה עוד ארוכה.
קלמן גם יודע למה בוטל מתווה המסתננים דקות אחרי שהוצג. למה עוכבה ההחלטה להוריד את המגנומטרים מהכניסה להר הבית. מה קרה סביב תאגיד השידור הציבורי, שבו קלמן מככב היום. מה קרה בפרשת אלאור אזריה. אני מאמין שהוא יודע מי מקבל את ההחלטות בקן הקוקיה הקרוי גם "מעון ראש הממשלה". הוא ראה את מכונת הרעל דורסת אנשים טובים שניסו לחלץ את ישראל מהמערבולת שאליה נקלעה והקימו את הממשלה הקודמת, שנראית עכשיו כמו גן עדן עלי אדמות מול ממשלת הבלהות הנוכחית. הוא שמע איך קוראים לא להכניס אותם לבתי הכנסת. והוא עוד מדבר על שנאה.
קלמן יודע מי שלח את אורלי לב וכנופייתה לטנף משפחה שכולה. ומי שלח את החבורה שהתגודדה חודשים ארוכים מול ביתה של ליאת בן-ארי, כשהיא מפיצה עליה ועל ילדיה עלילות דם. נדמה לי שקלמן שמע גם את אבי רצון, מהעשבים היותר שוטים של ערוגות הרעל, מכנה השבוע את תא"ל דניאל הגרי, דובר צה"ל, בתוכנית הרדיו שלו, "הטמבל הלאומי". הגרי, האיש שנלחם כבר קרוב ל-30 שנה כדי שרצון יוכל לטנף אותו, מפקד השייטת לשעבר, ראש אגף המבצעים בחיל הים ומטובי בניה של הארץ הזאת. אני מניח שקלמן התפלץ השבוע כשקרא ציוץ של טירלול המכונה גם אבישי בן-חיים, שכתב כי "מנהיג ישראל השנייה מדבר באהבה ובכבוד לגנץ, כי זה האתוס של המחנה".
כן, בן-חיים סבור שבני גנץ זוכה מהמחנה שלו לאהבה וכבוד. בני גנץ, שהמכונה הביביסטית דרסה, רמסה, גידפה, השחירה, הכפישה, טינפה ורדפה לאורך כל הדרך, עד שהתפתה להיכנס תחת האלונקה ואז חטף את הסכין החלודה בין הצלעות. אז ליבסקינד יודע את כל זה, או שהוא יכול לדעת ופשוט לא רוצה. אותי זה מעציב. כמו גם העובדה שהציונות הדתית המפוארת (באמת) עברה השתלטות עוינת ע"י שתי מפלגות תאומות המייצגות גזענות, משיחיות, לאומנות ובעיקר אפסות מוחלטת בכל מה שקשור לעבודה אמיתית.
את עבודתו הנוכחית מקדיש ליבסקינד להכשרתה של מכונת הרעל, לגיבוי ממשלת האסון הנוכחית שלוקחת אותנו לחורבן כולל, ולפירוק מה שנשאר מהברית הישראלית באמצעות התקפתו הפרועה על העדה הדרוזית. חלק ממה שהוא כותב על הדרוזים נכון. מתברר שהם לא מושלמים. קשה איתם. יחד עם זאת, המצב מורכב. העדה הזו קשרה את גורלה בגורלנו ברגעים הכי קשים שלנו. בניה נופלים על הגנת המדינה באחוזים גבוהים מבנינו. אי אפשר להמתין עם פירוק השותפות איתה לימים רגועים יותר?
בכל זאת, באחד המשפטים שהוא כתב בשבוע שעבר, מצאתי נחמה כלשהי: "גם לנו", הוא כתב, "יש געגועים לשמאלנים של פעם. געגועים ליצחק רבין, שייסד את ההתיישבות הראשונה בגוש קטיף".
ואללה. פתאום נזכרתי ברבין. הכרתי אותו. אהבתי אותו, על מגרעותיו ויתרונותיו. האמת היא, שגם אני מתגעגע אליו. באמת, לא היינו צריכים לרצוח אותו. השנאה העבירה אותנו על דעתנו. סליחה, קלמן.