משטרת המחשבות: העיתונאים ממחנה נתניהו החלו במסע ההשתקה

הערה קטנה, לפני שאנחנו מתחילים, אל אנשי השמאל מבין הקוראים. במחילה מכם, ככל שמדובר בטור הספציפי הזה, אתם מוזמנים לדלג אל העמודים הבאים. הפעם אני מבקש לנהל שיח פנימי על מה שמתרחש בתוך המחנה שלי, מאז עלה לראשונה רעיון הקמתה של ממשלת בנט־לפיד.

משהו רע מאוד עובר על המחנה הזה, וליתר דיוק על קבוצה אחת בו, שניתן לתאר אותה כגרעין הקשה של תומכי נתניהו. אני לא מתכוון להמוני מצביעי הליכוד, שאני מכבד אותם ואת בחירתם. אני מתכוון לקבוצה קולנית, קיצונית ואלימה מילולית, שמאז ירד נתניהו מכס ראש הממשלה, איבדה את זה לחלוטין. הקבוצה הזו, המובלת על ידי כמה אנשי תקשורת, כשלצידם מעגל תומכים אקטיביסטי שהם מטפחים, עסוקה מזה תקופה בסימון "בוגדים" בקרב מחנה הימין, ובניסיון אינטנסיבי לפגוע בהם, להשתיק אותם, ולהרתיע אותם מלהשמיע את קולם.

מיהו בוגד? ובכן, המגוון רחב. בוגד יכול להיות מי שמייחל ליום שבו יוחלף נתניהו או לחלופין מי שמביע שביעות רצון מממשלת בנט, אבל בה במידה הוא יכול להיות גם מי שתומך בנתניהו ומתנגד לבנט, אבל לא עושה את זה בדציבלים שהקבוצה קבעה שהם הראויים, או במועדים שהקבוצה החליטה שהם הנכונים.

את מי הם לא הפכו בשנה האחרונה לשמאלנים המשתפים פעולה עם האויב? את חגי סגל ואת עמית סגל, את עקיבא נוביק ואת יאיר שרקי, את עמיחי אתאלי ואת אבישי גרינצייג, את יוסי דגן ואת דניאלה וייס, את המתנחלים ואת הציונות הדתית, את מקור ראשון ואת ערוץ 7, וכן, גם את עבדכם הנאמן.

החבורה המטורללת הזו החליטה לשרוף את המחנה הלאומי על יושביו. מבחינתה, אם נתניהו לא עומד בראש כאן ועכשיו - אין טעם לכלום, וכל מי שלא עומד בתו התקן שנקבע, לאופן שבו צריך להריע לנתניהו או לגסות שבה חובה לקלל את איילת שקד - הוא מטרה ראויה.

באופן די אירוני, במהות, אני רואה את הממשלה שמסיימת בימים אלה את דרכה, באופן דומה למדי לאופן שבו חברי הקבוצה הזו רואים אותה. כתבתי נגד הממשלה הזו שוב ושוב, לפני שקמה, תוך כדי שקמה, ובכל מהלך השנה האחרונה. זה לא סייע לי להינצל. מהרגע שבו הסברתי שאני מאמין ברעיונות ולא באנשים, ולפיכך כל רצוני בהרכבת ממשלת ימין הכי מהר שאפשר, ולא אכפת לי אם בראשה יעמוד בנימין נתניהו או מישהו אחר ממפלגתו עם סיכוי גבוה יותר להצליח, הפכתי גם אני מטרה.

אינספור פעמים מצאתי את עצמי, כמו רבים מעמיתיי, מותקף על ידי גדודים של תומכי נתניהו, לא תוך עימות לגיטימי עם דעותינו, אלא תוך בוז ולעג לכיפה שעל ראשנו. ממש כך. אינספור פעמים נתקלתי בשנה האחרונה - ב"גלי ישראל", בערוץ 14 וברשתות החברתיות - בהשמצות שהזכירו את מה שאנחנו חובשים על הראש. "סרוגים" הפך כינוי גנאי. לצידו הופיעו טקסטים של ביביסטים שהמציאות הפוליטית הביאה אותם ליישר קו עם "שלום עכשיו", לכנות את המתנחלים "משיחיים" או "סוחרי נדל"ן", ולהבטיח להם שהליכודניקים לא יזילו דמעה כשיפנו אותם מבתיהם.

אני עיתונאי מזה 25 שנה. לא שיניתי ברבע המאה הזו ולו במילימטר את עמדותיי. כך ביחס למדינת ישראל, וכך ביחס לעם ישראל, לארץ ישראל, להתיישבות ולזהותה היהודית של המדינה. במשך שנים ארוכות ספגתי התקפות קשות מהאגף השמאלי של המפה, שמטבע הדברים פחות התחבר לרעיונות של הימין, לתפיסות של הימין, ולעמדות של הימין.

בשנתיים האחרונות, מאז העליתי לראשונה את המחשבה שלפיה גם לנתניהו יש תחליף, 95% מניבולי הפה, מאיחולי הרע ומתעמולת השקר נגדי - זורמים מהאגף הביביסטי. מעיין מתגבר של רוע. מפעל ענק של משטמה. אלפי ציוצים והודעות עמוסות קללות, שמקורן בקבוצה הזו של אנשי תקשורת ובמעגלים המהדהדים אותם.

מי הם המעגלים הללו? ובכן, מדובר בשורה של בעלי חשבונות ברשתות החברתיות. חלקם מופיעים בשמם האמיתי. חלקם האחר מסתתרים ומתחבאים מאחורי שמות בדויים. בעולם הגיוני וסביר, כל אחד מהאנשים הבלתי מוכרים או הבלתי מזוהים הללו היה מצליח לגייס כמה מאות אנשים שיעקבו אחרי הגיגיו. אלא שמכיוון שהחבורה הזו עוסקת במתקפות בוטות נגד אויבי העם, וחבורת העיתונאים המדוברת מטפחת אותם, מחבקת אותם, ומשתפת אותם ואת קללותיהם - הפכה הקבוצה האנונימית הזו לכלי נשק אפקטיבי של ממש.

עברתי השבוע על חשבונות הטוויטר של כמה וכמה כאלה. רבים מהם, כאמור, אנשים בלתי מוכרים לציבור, חלקם מתחבאים מאחורי שמות ביזאריים - הגיעו בזכות אותה קבוצה ביביסטית שמטפחת אותם ל־15־20 אלף אנשים שעוקבים אחריהם. במספרים שכאלה, וכשהם משתפים זה את הטקסטים של זה, הופכת ממטרת השנאה וההכפשה שלהם לתעשייה של ממש.

נדמה לי שאחד המקרים הבולטים לטירוף שאחז את נושאי בשורת הביביזם בתקשורת, הופיע סביב אירועי היישוב אביתר. היישוב הזה הוקם בחודש מאי 2021 על ידי כמה אידיאליסטים, ביניהם צבי סוכות ודניאלה וייס. בתוך פרק זמן קצר, תוך ניצול התפר שבין הממשלות, הצליחה החבורה הזו, מלאת החזון, לגייס למעלה מ־50 משפחות שעזבו את בתיהם לטובת המיזם ההתיישבותי החדש.

לכולם היה ברור שהיישוב הזה חי על זמן שאול. שהממשלה החדשה, כל ממשלה, בכל הרכב, לא תאפשר לו להתקיים כאילו עלה על הקרקע באופן מסודר על ידי הרשויות. כך או כך, אחרי חודשיים של מגורים במקום, ובתום מו"מ, הגיעו נציגי המתיישבים להסכם עם המדינה. הם, מצידם, יתפנו מהמקום. המדינה, מצידה, בנייר שנחתם על ידי מזכיר הממשלה, על דעת ראש הממשלה ושר הביטחון, תשאיר בשטח נוכחות צבאית, תערוך סקר קרקעות, ועל מה שתוכל להכריז כאדמות מדינה תקים בעתיד ישיבה.

הקבוצה הרעשנית מתוך הגרעין הקשה של תומכי נתניהו התנגדה בכל מאודה להסכם. הם לא רצו לראות את היישוב נשאר. הם לא רצו לראות את חיילי צה"ל נשארים. ההתיישבות עניינה אותם כקליפת השום. יותר מכל, הם שאפו לראות תמונות של ממשלת בנט משגרת חיילים ושוטרים, הגוררים מתיישבים מבתיהם. ברגע שהבינו שתמונות כאלה לא תהיינה, הפכו עבורם דניאלה וייס, צבי סוכות, הרב אליקים לבנון שעזר, וראש המועצה יוסי דגן שסייע, למושאי הסתה מטורפת.

אנשי התקשורת אוהדי נתניהו הסבירו שכל אלה בכלל לא אנשי ימין אמיתיים. שכל מהותם כניעה לשמאל. שכל דרכם - רק השם יתברך יודע מה הקשר - בגידה בישראל השנייה ובעיירות הפיתוח. סוכות, עד לא מזמן מנכ"ל עוצמה יהודית של איתמר בן גביר, מצא את עצמו מותקף כרכרוכי, כתומך בנט, כמי שבגללו הוקמה הממשלה, כזה שאחראי לכל מה שהיא מעוללת. כך בגלי ישראל. כך בערוץ 14. כך ברשתות החברתיות. לשקר, מסתבר, יש רגליים, והרבה.

באחד הראיונות המדהימים שנראו במחוזותינו, ישב סוכות באולפן ערוץ 14, כשבמשך שבע דקות יושבים מולו שני מגישים, צורחים עליו, פשוטו כמשמעו, ומטיחים בו שהוא עשה על כולנו סיבוב. סוכות ישב מולם ולא הבין מאיפה זה בא לו. הוא, שלקח את אשתו ואת ילדיו ועזב את ביתו ביצהר, רק כדי להקים נקודת יישוב חדשה, על מי הוא יכול לעשות סיבוב? זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי עיתונאי ימני, תושב מרכז הארץ, תוקף בזעם מישהו שהקים יישוב בשומרון בתנאים לא תנאים, בטענה שהוא לא נאחז מספיק חזק בקרקע. "אתה לא מבין את התמונה הגדולה", הרים המראיין את קולו. "נתת הישג לממשלה הזו!".

סוכות - שמצא את עצמו במשבצת של עוכר ההתיישבות ובוגד בערכי הימין - היה המום. "ואם הממשלה הזו מודיעה שהיא מקימה שלושה יישובים חדשים ביהודה ושומרון", שאל, "אני אמור להגיד להם שאני לא מסכים, כי זה יהיה הישג?". לזה לא הייתה באולפן תשובה.

את הטון, ולא רק בפעם הזו, נתן יעקב ברדוגו. האיש שהמוני אידיוטים שימושיים בימין בכלל, ובציונות הדתית בפרט, נלחמו עבורו כשנזרק מגל"צ, כאילו שהוא מייצג אותם או את דעותיהם.

מי שעסק עבור מרטין שלאף בעסקי קזינו והימורים כשדניאלה וייס הקימה מאחזים, מי שפעל למען עקירת היישובים בגוש קטיף ואיפשר למטה המאבק של אריאל שרון, ערב משאל המתפקדים, לפעול מהמשרד שלו - נזף עכשיו במתנחלים שהם נכנעים בקלות. מבחינתו, הם היו צריכים להישאר שם ולהילחם, עד שהוא יקבל את תמונת הפינוי שתשרת את מנהיגו.

ברדוגו דילג מערוץ 14 לגלי צה"ל ומשם לגלי ישראל, מפזר לשון הרע, דיבה ותיאוריות קונספירציה בנוסח הפרוטוקולים של זקני ציון, על המתנחלים, על רבניהם ועל מנהיגיהם הפוליטיים. יש ברית חדשה, הסביר באחת ההזדמנויות, בין ניר ברקת, יוסי דגן ודניאלה וייס, "במטרייה של מקור ראשון... כולם כדי להדיח את נתניהו... ראינו בדיוק איך הם מריצים את זה, ואנחנו יודעים לאיפה זה הולך".

מקור ראשון, וייס ודגן מצאו את עצמם מככבים בכל דיווח ובכל דבר פרשנות של ברדוגו, לא משנה באיזה עניין מדובר ומה הנושא שעל הפרק. "אביתר זה הקרע בין הליכוד הפריפריאלי, בין הליכוד המסורתי־אמוני למתיישבים", קבע, כשהוא חוזר על השקר הזה שוב ושוב בכל במה אפשרית.

פעם אחר פעם עלה לשידור ופרסם מיני תיאוריות דמוניות על המתנחלים שרוקמים מזימות שונות ומשונות. "שוברים שתיקה", במימון אירופאי נדיב, לא הצליחה לטנף כך את הציונות הדתית ואת המתנחלים, כפי שעשה ברדוגו. "למה צריך לחזק את אביתר ולא את לוד", שאל. "העסקנות המגזרית הזו, נגמר הרומן שלה עם הליכוד". כל זה, אני מזכיר לכם, רק משום הפחד שמא הפרשה הזו תסתיים ביישוב יהודי חדש בשומרון, ובנפתלי בנט שיחגוג אותו. במאבק הזה של הביביסטים נגד חלוצי אביתר, לא הייתה ולו מולקולה אחת של אידיאולוגיה.

מי שהופתעו מההתייחסות הזו של ברדוגו למתנחלים, היו כנראה רק בעלי הזיכרון הקצר מבינינו. לטובת אלה נזכיר את מאמר התמיכה באריאל שרון שהוא פרסם ב"מעריב" ערב ההתנתקות. "הליכוד בעד שרון" הייתה כותרת המאמר ההוא. שרון מקיים את הבטחותיו, הסביר אז ברדוגו, כשהוא תוקף, כהיום כך אז, את חגי סגל. "אנשי הרוב הגדול שהצביעו לליכוד", כתב, "לא הצביעו לחגי סגל או לאליקים העצני. הם הצביעו לשרון. אותו שרון שאמר פעם ועוד פעם שהוא מתכוון ברצינות ל'פשרות כואבות' ול'מדינה פלסטינית'".

כששומעים היום את אנשי הליכוד, מנתניהו ודרומה, תוקפים בחמת זעם את מנסור עבאס, ונשבעים שלא לשתף איתו פעולה, כמעט אפשר לשכוח את הימים שבהם התנפל ברדוגו בחמת זעם על בצלאל סמוטריץ', שהיה הראשון לזהות את הבעייתיות שבשיתוף הפעולה הזה, כשהוא מסרב להישען על רע"ם. "בצלאל סמוטריץ' אשם בהקמת הממשלה הזו, לא ינוקו ידיו", אמר עליו אז ברדוגו.

גם יאיר נתניהו, אושיית רשת בפני עצמה, הוא עוד כוכב בחבורה הזו, שכל ישותו נעה מציוץ שונא אחד למשנהו. נתניהו הצעיר השתלח בסוכות ובראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן. כשסוכות התלונן ברשת על שריפות שהערבים מציתים ליד אביתר, לעג לו נתניהו הצעיר. "דבר עם החברים של הבוס העסקן שלך - בנט שקד וסער. בטוח שיעזרו לכם''.

סוכות התקשה להאמין. "ערבים מנסים להרוג אותנו וזה מה שיש לך לומר. תתבייש", כתב לו. אלא שעם כל הכבוד לטרור הערבי, לנתניהו ג'וניור היה חשוב יותר לבדוק מה מסייע פוליטית לאבא שלו, ומה לא. ''שהבוס שלך יוסי דגן יתבייש", כתב, "איפה הוא? למה רק ידע לעשות שביתות רעב ומאהלים וכותרות ב־ynet מול נתניהו על כל כביש עוקף חרטה ופחון במעלה בטטה? ועכשיו הוא שותק כמו דג! יאללה".

אפילו ארגון "רגבים", מהחשובים שבארגוני הימין, שעסוק במחקר, באיסוף מידע ובמאבקים משפטיים על אדמות הלאום ביהודה, בשומרון ובנגב, גילה בוקר בהיר אחד שהוא בכלל שמאלני. ''אתם קידמתם את צמד הנוכלים בנט ושקד שמכרו את הנגב לאחים המוסלמים, וכבר התחילו בפינויים והקפאה ביו''ש, תאכלו את מה שבישלתם'', איחל להם יאיר נתניהו ברשת, כשראה דיווח של "רגבים" המתריע מפני השתלטות פלסטינית על אדמות בגוש עציון.

כשברגבים הבהירו שהם לא תומכים באף אחד, המשיך הבן בשלו. מבחינתו מי שלא מזמר מדי בוקר את המנון המשפחה, איננו אלא בוגד. "אתם בנטיסטים על מלא! ידעתם לעשות קמפיין נגד נתניהו שרצה להחיל את הריבונות עם טראמפ... פתאום עכשיו מול ממשלת השמאל והזדון של בנט אתם שותקים!''.

אחד הקורבנות של הבריונים הללו, הוא עורך מקור ראשון חגי סגל. סגל, עיתונאי ותיק, איש התיישבות ברמ"ח איבריו, הוא ראש וראשון למי שמנהלים כאן כבר כמה עשורים מלחמה בעד תקשורת מאוזנת, ונגד ההטיה הפוליטית בשידור הציבורי.

בשנה האחרונה, מאז סומן כשטן הגדול, הפך סגל מושא לכמויות ענק של נאצות וקללות מצידם של ביביסטים שמסבירים לו - למי שהיה חלק מהמחתרת היהודית - שהוא בכלל לא ימני אמיתי. אם זה לא היה מכוער כל כך ומגעיל כל כך - כנראה שאפשר היה לצחוק אל מול הסיטואציה ההזויה הזו.

נדמה לי שסגל עורר לראשונה את חמתם של הביביסטים כשהציע לפני הבחירות האחרונות שנתניהו ידלג מתפקיד ראש הממשלה לתפקיד נשיא המדינה. מצד אחד, גרס, הוא יוכל לתרום שם מניסיונו וממעמדו הבינלאומי. מצד שני, תזוזתו תוכל לפתור את הפלונטר הפוליטי, ולאפשר לאיש ליכוד אחר להרכיב סוף סוף ממשלת ימין.

עבור הביביסטים זה היה יותר מדי. הצעה כזו מבחינתם היא לא עניין לוויכוח. היא עניין למתקפה שתגרום לכותב לחשוב טוב טוב לפני הפעם הבאה שיבקש להעלות רעיונות שכאלה. בהמשך, גברה המתקפה על העיתון שעורך סגל, עד כדי קריאות לביטול מינויים, כשהתברר שהוא גם מעסיק כמה כותבים שלא מזדעזעים במידה הדרושה מהממשלה, וגם מסקר אותה כממשלה לגיטימית לכל דבר ועניין.

ויכוח הוא כלי חשוב, וביקורת על עיתונאים היא דבר נצרך. אך לא ויכוח ניהלו הביביסטים מול סגל ועיתונו, אלא מתקפה פרועה, שהשקר שיחק בה, כמו תמיד, תפקיד חשוב. רוצים דוגמה קטנה? לפני כמה שבועות, כשהתברר שיאיר לפיד בדרך להתמנות לתפקיד ראש הממשלה, פרסם מקור ראשון כותרת ראשית ברורה נגד הרעיון הזה. וכך אמרה הכותרת: "עיתונאי, רהוט, כוכב טלוויזיה, מענטש, אבל ראש ממשלה?".

צריך היה להיות מטומטם כדי להבין שהכותרת הזו תומכת בלפיד. ובכן, זה בדיוק מה שהבין שמעון ריקלין. "קיוויתי שכשבנט ילך", כתב, "במקור ראשון יתעוררו מהטעות. בפועל המצב רק מחמיר. אחרי הסתה וסדרת הקללות של יאיר לפיד את הימין ונציגיו ובשיאם הכינוי כוחות האופל, מכתיר מקור ראשון בשער את לפיד כמענטש. כזה דבר עוד לא ראיתי". 1,630 אנשים סימנו לייק לציוץ השקר המסית הזה של ריקלין.

אם ריקלין, שככל הנראה התקשה להבין את הכותרת, היה טורח להתעמק, הוא היה יכול לקרוא במלואו גם את הטור שכתב עורך העיתון חגי סגל, ושהפניה אליו, יחד עם קטע ממנו, הופיעו תחתיה. סגל מתח ביקורת על ההחלטה של בנט להעביר את השרביט ליו"ר יש עתיד. הוא תקף את לפיד על השימוש בביטוי "כוחות האופל" כלפי יריביו הפוליטיים, כינה אותו "בכיר השמאל, שוחר חלוקת הארץ", והסביר שמצבנו יהיה גרוע עוד יותר אם אחרי הבחירות הימין לא יצליח להרכיב ממשלה, וניאלץ להיתקע עם לפיד לפרק זמן נוסף.

לפיד, הזכיר סגל, הוא בעיני עצמו איש מרכז, "אך דעותיו ממקמות אותו בשמאל: הוא חסיד של רעיון המדינה הפלסטינית, ושותף פוטנציאלי מובהק של איימן עודה, אחמד טיבי ועופר כסיף". כמה שקרן יכול להיות שמעון ריקלין כדי לנסות לגרור את הקוראים שלו לתקוף את מקור ראשון, כמי שתומך בלפיד, בנסיבות האלה?

טוב, תגידו, זה רק מקרה אחד. אז הנה קחו עוד אחד. לפני כחצי שנה, ביום חמישי בערב, צעדו בחומש אלפי אנשים לאירוע שציין שבוע להירצחו של יהודה דימנטמן. למחרת, הציב מקור ראשון בחלק התחתון של עמוד השער שלו תמונה בולטת של הצעדה, יחד עם ציטוט מדבריה של האלמנה.

בבוקר יום שישי, הבוקר שבו פורסם העיתון, כשהמינהל האזרחי הרס כמה מהמבנים שהוקמו בחומש, נזעק ריקלין. בציוץ שפרסם הלין על כך שהצעדה לא זכתה לכותרת הראשית של מקור ראשון (היא הופיעה, כאמור, עם תמונה על שער העיתון), והוסיף: "ההרס בהוראת בנט בחומש, בתגובה לרצח, לא מוזכר בדיווח... מקור ראשון הפך לבנטון על מלא. בושה וחרפה". ההרס, רק נזכיר, התרחש ביום שישי בבוקר, כשהעיתון, שהודפס בחמישי בערב, כבר היה אצל המנויים בבית. אתם מבינים עם מי יש לנו עסק? כל שקר כזה, ויש הרבה כאלה, מהודהד ונצרב בתודעה.

והנה עוד דוגמה. בחג סוכות שעבר, צייצה עטרה גרמן, כתבת מקור ראשון, סרטון שלצידו דיווח אינפורמטיבי יבש מהסוכה של ח"כ אביר קארה, איש ימינה, יחד עם ציטוט מדבריו. גרמן היא כתבת פוליטית. זה תפקידה. זו עבודתה. התגובה לא איחרה להגיע. "מכשירת השרצים ממקור ראשון" כתב עליה ד"ר גדי טאוב, עד לא מכבר איש שמאל, ובשנים האחרונות גיבורם של תומכי נתניהו.

כשחגי סגל העיר לו שהוא מלבה שנאת חינם, השיב לו טאוב: "לא כל השנאות הן שנאות חינם, חגי. לפעמים צריך לקרוא לרוע בשמו". טאוב לא התכוון להפסיק. "כל מי שמנרמל את השרץ, משחית את יסודות הסולידריות הישראלית", כתב, והסביר עוד שמבחינתו, מקור ראשון לא היה אמור לכתוב כתבות צבע על אנשי ימינה, ולא לדווח עליהם בנורמליות, גם אם כרגע הם מרכיבים את ממשלת ישראל. אם זה היה תלוי בו, עיתונות הימין הייתה ככל הנראה מתעלמת לחלוטין ממפלגת ימינה. לא מסקרת אותה, לא מראיינת את אנשיה, גם אם הם מנהלים עכשיו את המדינה, ולא מדווחת על מה שהם עושים.

אומר זאת כך, גדי, אני חושב על הממשלה הנוכחית מה שאתה חושב עליה. גם אני סבור, ממש כמוך, וכתבתי על זה כמה וכמה פעמים, שמהרגע שהורתה ולידתה של הממשלה הזו באו בחטא, שום דבר שתעשה לא יכול להפוך אותה לטובה.

אלא מה? שאתה לא מסתפק בכך שמקור ראשון יבקר את הממשלה הזו. אתה מבקש ממנו להפסיק לתפקד כעיתון. אם מקור ראשון היה נכנע לדרישתך, ומחרים כך כל מי שלשיטתו חוצה את הקווים האדומים, ועושה מעשה שפוגע במדינה, או במחנה הלאומי, או באידיאולוגיה הראויה, הוא היה נדרש להחרים את בנימין נתניהו כשזה הודיע על תמיכתו במדינה פלסטינית, ולהחרים אותו עוד פעם כשהקפיא את הבנייה בירושלים, ולהחרים אותו שוב כששחרר המוני מחבלים רוצחים עם דם יהודי על הידיים, ולהחרים אותו פעם נוספת כשהפקיר את תיק המשפטים בידיה של ציפי לבני, וכשגונן בגופו על בית המשפט העליון מפני כל מי שביקש לשנות בו משהו או לתקן בו משהו, ולבטח כאשר הזמין לביתו את מנסור עבאס, מי שהיום הוא וחבריו מתייחסים אליו כאל מחבל אנטישמי.

החרמות הללו, גדי, מתאימות לפעילים פוליטיים, כמו חלק מחבריך החדשים בתקשורת הימין. הן לא ראויות לעיתונאים. עיתונאי יכול למתוח ביקורת על הממשלה. עיתונאי יכול לכתוב נגדה. עיתונאי לא יכול להחרים אותה או להתעלם ממנה.

אבל עזבו את מקור ראשון, ואת הנהגת המתנחלים. תראו מה עשתה החבורה הזו לכתב המשפטי של ערוץ 14, אברהם בלוך, שעד לא מכבר היה בשר מבשרה. הכול התחיל בעיצומם של הדיווחים על המו"מ שהתנהל לעסקת טיעון בין נתניהו לבין הפרקליטות. בלוך, בתמימותו, הזכיר בטוויטר שאת המו"מ הזה לא יזם היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, אלא נתניהו עצמו.

בלוך לא חשף דבר שלא היה ידוע. הוא בסך הכל חזר על מה שפורסם קודם לכן, ושאפילו נתניהו לא הכחיש. אלא שלביביסטים זה פגע בנרטיב שהם ניסו למכור, ומרגע זה נפתחו על הכתב הצעיר שערי הגיהנום. ברגע אחד התהפכה החבורה והחלה לחבוט בו, בואכה דרישות לפטר אותו מהערוץ.

כשהוא הרהיב עוז להוסיף חטא על פשע, ולדווח - כן, לדווח - על מילת ביקורת שהשמיעה התובעת במשפט נתניהו נגד סנגוריו של יו"ר הליכוד, הגיע הגל השני. ראשון היה אבי וייס - קצין משטרה בדימוס שעד למשפט נתניהו לא היה מוכר ברבים, ומאז שהוא משתתף בפרויקט החפות של ראש הממשלה לשעבר, הוא עם 15 אלף עוקבים בטוויטר. "אין לך מינימום של חוט שדרה וכמה גרמים של שכל בקודקוד או שהראש חלול לחלוטין?", חבט בכתב המשפטי. "מביש ברמות על. מציע שתמחק הכל, לטובתך האישית..".

מושיק קוברסקי, שזכה גם הוא לתהילה בחוגים הללו בשל מלחמתו לזיכוי נתניהו, והגיע בזכותה ל־14 אלף עוקבים, נכנס בו גם הוא. "משרת דובר הפרקליטות תפוסה כבר על ידי גליקמן, כדאי שתבין באיזה ערוץ אתה עובד". בלוך, צריך לציין, בחר לאפס את החשבון שלו ולמחוק את הציוצים.

ואת הסרטונים של אלי ציפורי מבית המשפט כבר ראיתם? מי שהיה פעם עיתונאי מכובד ב"גלובס" ומבקר חריף של נתניהו ("נתניהו ורעייתו הם נהנתנים ורודפי תענוגות", "גדול המנותקים", מי שעוסק ב"פוליטיקה נכלולית" ומי שספינים מטעמו "נועדו להלך אימים על רשויות אכיפת החוק"), גילה בשנים האחרונות את האור. מאז עבר קבוצה, הוא מסתובב ברחבי הרשת, דג ציוצים של מי שלא מיישר קו עם הביביזם, ותוקף.

הוא מעוות את שמותיהם של מי שלא באים לו טוב, מצרף תמונות רעות במיוחד שלהם כדי להגחיך אותם, ומדביק להם כינויים. זה "גזען", ההוא "טהרן", השלישי "בולשביק", הרביעי חבר ב"חונטה", החמישי "מפלצת של רוע". ציפורי מטריד ומציק לעיתונאים שמסקרים את משפט נתניהו, כשהוא מפעיל את המצלמה בטלפון שלו, ומדביק את המכשיר לפרצופם. פעם זה נטעאל בנדל מ"הארץ". פעם זה אבישי גרינצייג מ"גלובס". ופעם זו התובעת במשפט, כשהסנגור המובך של נתניהו מנסה להרחיק ממנה בנימוס את ציפורי ואת הטלפון שלו. אם לא ראיתם את התמונות הללו, לא ראיתם טרלול מימיכם.

והנה עוד דוגמה לרדידות, לשקרים ולהסתה של החבורה הזו. לפני כמה ימים עלה יעקב ברדוגו לשידור בתוכניתו של שי גולדן בערוץ 14. ברדוגו פתח כהרגלו בהתקפה על חגי סגל, על מקור ראשון ועל מאמר שפרסם כמה ימים קודם לכן ארי שביט בעיתון. המאמר של שביט, קבע ברדוגו, הוא "מהמאמרים המוטרפים ביותר שאני קורא בתקופה האחרונה". "האיש שקיבל חיבוק מהימין בימים הקשים שלו, היום מתהפך על מנהיג הימין, וחוזר לכור מחצבתו של השמאל הנקי, והשאלות שלי הן למה זה קורה דווקא לחגי סגל ולארי שביט".

שי גולדן, ואני שם את הראש שלי על זה, לא קרא את ארי שביט לפני שהצטרף להתקפה של ברדוגו. נדמה לי שגם ברדוגו לא קרא אותו. שביט, תחת הכותרת "אסור לפסול את נתניהו", שביט מנה במאמר את פגמיו של ראש הממשלה לשעבר, אבל הזהיר: "את בנימין נתניהו אסור לרדוף. אדם שתרם תרומה עצומה להתעצמות הכלכלית, הביטחונית והמדינית של ישראל אינו מצורע". "אדם שאופן החקירה שלו היה שערורייתי ושבית המשפט טרם חרץ את עונשו, אינו עבריין ואינו פושע", כתב. "אדם שמיליוני ישראלים רואים בו את מנהיגם, אינו בלתי לגיטימי. ואדם שיכולותיו אינן נופלות מפגמיו, והישגיו אינם נופלים מכישלונותיו, אינו ראוי לביטול או לזלזול".

הייתה לו לארי שביט שורה תחתונה ברורה. "הניסיון לחוקק חוק שימנע מהמנהיג של חצי עם להרכיב את הממשלה הבאה הוא בלתי מתקבל על הדעת... הוא בלתי הוגן ובלתי דמוקרטי. דגל שחור של ממש מתנופף מעל המאמץ של הרגע האחרון הנעשה כעת לפסול את נתניהו ולחסום אותו ולהותירו מחוץ לזירה".

איך ברדוגו הבין מהמאמר הזה שארי שביט "מתהפך על מנהיג הימין", עד כדי כך שהוא ועורך העיתון שפרסם אותו ראויים לגינוי? רק לברדוגו הפתרונים. אבל מילא ברדוגו. שי גולדן, שכאמור אין סיכוי שקרא את המאמר הזה, הצטרף גם הוא להתנפלות על סגל. "חגי סגל, שכלי התקשורת שהיום מוחאים לו כפיים, קראו לו 'מחבל', 'טרוריסט', מה לא, מחבקים אותו עכשיו כאילו הוא עכשיו ראש סיעת העבודה בכנסת, זה לא ייאמן, זה לא ייאמן".

זה אכן לא ייאמן, בעיקר כי זה שקר. חגי סגל שמע את הדברים ולא האמין למשמע אוזניו. הוא שיגר אל גולדן הודעה. "אולי תוכל בטובך להפנות אותי לאיזשהו מראה מקום או קישורית. מי הם כלי התקשורת שהיום מוחאים לי כפיים ומחבקים אותי כאילו אני ראש סיעת העבודה? ומדוע שימחאו לי כף ויחבקו אותי? נהייתי שמאלן לעת זקנה? התחלתי להטיף למדינה פלסטינית שבירתה ירושלים? עברתי דירה מעפרה לסביון? הפכתי פתאום לתומך נלהב של בג"ץ ושל שוברים שתיקה? אולי של מרב מיכאלי?". כאמור, זו רמתה של הקבוצה הזו. עם זה צריך להתמודד.

ברור לי שרבים מבין קוראי הטור הזה, ירטנו על הביקורת שלי על אודות מה שמתרחש בתוך המחנה. "ומה שעושה השמאל, יותר טוב?". "ומה עם האופן שבו הוא תוקף את נתניהו ואת הליכודניקים?". ובכן, בשני העשורים האחרונים הקדשתי אינספור טורים לסוגיות הללו ממש. עשרות טורים נכתבו על ידי, כולם נגישים באדיבות גוגל, על ההטיה, ועל הצביעות, ועל האיפה ואיפה, ועל חוסר ההגינות, ועל ההסתה, ועל הדה לגיטימציה.

הפעם, כאמור, נראה היה לי חשוב להישיר מבט פנימה, ולדבר על מה שמתרחש אצלנו. לא משום שלא חשוב להעיר על התנהגותו של היריב הפוליטי. משום שגם הרמח"ל בחר לקרוא לספר המוסר שלו "מסילת ישרים", ולא "כן, אבל השמאל".

ומילה אחרונה לסיום. למרות המתקפות הקשות שאני חוטף מהקבוצה הזו, לא את מלחמתי שלי אני נלחם כאן. אני נלחם למען חופש הביטוי. אני נלחם למען האפשרות לנהל דיון ענייני. אני נלחם למען המחנה הלאומי, שחבורה מטורפת קודחת חור בספינה שלו כבר חודשים ארוכים.

לפני כמה שבועות שלחתי מסרון, בהקשר הזה, ליאיר שרקי. שרקי - כתב חדשות 12 ובעל טור שבועי במקור ראשון - סופג את קיתונות הלכלוך הללו כבר תקופה ארוכה. הוא אומנם לא זקוק לחיזוקים שלי, ובכל זאת, כשראיתי את המתקפות הארסיות עליו ברשתות החברתיות ובערוצי התקשורת של הימין הביביסטי, מצאתי לנכון לומר לו את הדברים. "אני קורא את הטור שלך במקור ראשון וחולק כמעט על כל מה שאתה כותב בקשר לממשלה הזו", כתבתי לו, "ובכל זאת אני רוצה לחזק אותך שתמשיך לכתוב את דעתך ולא תיכנע לטרור האלים הזה ברשת, שמופעל נגד כל מי שמעז לחשוב אחרת".

כן, אני חושב שהממשלה הזו הייתה רעה בכל קנה מידה, והסברתי את זה כאן בסדרה של טורים, אבל אני חי בשלום עם הידיעה שיש אנשים שרואים את המציאות אחרת ממני. אנשים שיש לי ויכוח איתם. וכאן טמונה הנקודה. משום שהחבורה הביביסטית הזו לא רוצה לנצח בוויכוח. היא רוצה למנוע את האפשרות לקיים אותו. היא מתנפלת בחמת זעם, פעמים רבות בשקרים ובתעמולה ארסית, כדי להפחיד את מי שצריך כדי שלא יעז להעלות בפעם הבאה על דל מחשבתו את האפשרות להגיד משהו שיפגע במנהיג שלה.

זהו טרור לכל דבר ועניין. לא טרור שיורה או הורג או פוצע. טרור שמבקש להפחיד אנשים מלהשמיע את דעתם. מי שיודע לאיזה גל של טינופת הוא נדון בכל פעם מחדש, חושב אלף פעמים לפני שהוא ניגש אל המקלדת. במשך תקופה ארוכה, אני מודה, הטרור הזה השפיע גם עליי. לא עוד. ככל שזה תלוי בי, זה נגמר.