ביום חמישי בצהריים עזבת את ישראל, יחד עם הרעיה והפמליה והמזוודות והכביסה, כמו שהשאה עזב את איראן ב־1979. בניגוד לו, אתה תשוב. האם יש סיכוי שעד סיומו של יום הנישואים המפנק ברומא תבין מה עוללת ותנסה לחזור לעצמך? לחזור לשפיות? לחזור לרציונליות? לנסות לבלום בשנייה האחרונה, לפני התהום? האם תתנער, תחלץ את עצמך מהסביבה הכאוטית שלך, מהסיוטים, הביעותים והתככים בהם הסתבכת, ותבין לאן אתה מוליך את ישראל?
אתה בן של היסטוריון ובעצמך היסטוריון חובב. יש לך תודעה היסטורית מפותחת, שהובילה אותך מילדות ועד זקנה. אז ברשותך, ביבי, אשאל שאלה: האם אתה כבר יודע מה יהיה משפטה של ההיסטוריה בעניינך? מה יהיה כתוב תחת הערך שלך? אני בטוח שכן. אתה יודע מה יהיה כתוב שם בדם, אש ותימרות עשן. ולא, זה לא מה שתכננת.
אני מאחל לך עוד שנים רבות ובריאות (בלי ציניות). אבל אני לא איש בשורות: את ההיסטוריה בעניינך לא יכתבו השופרות. לא ריקלין, לא מגל, אפילו לא ד"ר גדי טאוב. ההיסטוריה שלך לא תיכתב באנציקלופדיות. תמיד תוכל לאנוס מיליארדר כלשהו לרכוש עבורך אנציקלופדיה, אבל אין כבר אנציקלופדיות, ביבי. אז איפה תיכתב ההיסטוריה שלך? אפילו לא בוויקיפדיה. עד שתלך מאיתנו, גם היא תתיישן. אם תכננת לערוך "רפורמה" בוויקיפדיה, למנות את ברדוגו לעורך הראשי ולהכתיב לו את הערך "נתניהו, בנימין", הרי שגם זה לא יסתייע.
את ההיסטוריה שלך תכתוב האינטליגנציה המלאכותית. זה העתיד, והוא כבר כאן. את האינטליגנציה המלאכותית לא תוכל לרמות, ביבי. אין מאחוריה מיליארדר שאפשר להלך עליו קסם (אם נתעלם לרגע מאילון מאסק). היא מצוידת ביכולת להבדיל בין פייק לעובדות, לברור בין מציאות לדמיון. היא תכתוב את האמת.
אם כדור השלג והשנאה שלך ימשיך להתגלגל בקצב הנוכחי, הרי שזה מה שיהיה כתוב שם: בנימין נתניהו. נולד ב־1949 בישראל. בתקופתו, הפכה המדינה היהודית־דמוקרטית ליברלית למדינה לאומנית, פשיסטית, דתית ורדיקלית. נתפס כמי שפרם את המרקם האנושי, הפיץ את קיבוץ הגלויות והתיך את כור ההיתוך. בניסיונותיו להימלט מאימת הדין, החריב את המפעל הציוני, ביטל את הנס המדהים ביותר שאירע לעם כלשהו, התנקש בריבונות השלישית של יהודים במולדתם.
אני לא יודע מה תהיה שנת הפטירה שלך, ביבי, אבל אני לא בטוח שמקום הפטירה יהיה "ישראל". או שכבר לא תגור כאן (בן ניתאי, זוכר?), או שכבר לא יהיה איפה לגור כאן. הרי רעייתך איימה עלינו, בזמנו, בלשון הזו: "נעבור לחו"ל ושהמדינה תישרף". אז המדינה כבר נשרפת. שקלתם לעבור לחו"ל?
כדיקטטור ברפובליקת בננות, בדמדומי השלטון, מצאת את עצמך מנודה בתוך עמך. אני יודע כמה אתה אוהב להגיע לטקסי סיום צה"ליים. בשבועות האחרונים פחדת לבוא לטקס סיום קורס חובלים ולטקס סיום בה"ד 1. פשוט לא באת. בטח חלפה בראשך המחשבה להחליף בין משפחות הצוערים לחברי מרכז, כדי להימנע ממבוכות.
אחר כך יצאתם לסופ"ש מפנק בפריז. השבוע, רומא! בן דודך כתב כמה היא אוהבת את רומא. אבל קשה מאוד היה למצוא טייסים שיסכימו להטיס אתכם לשם, כשרומא בוערת. נאלצתם לרדת מבואינג 777 (למה צריך בואינג 777 כדי לטוס לרומא, למען השם???), להסתפק ב־737 ולהתחנן בפני טייסים שיסכימו להיכנס לקוקפיט. נאלצת לאלץ את שירות הביטחון הכללי וחיל האוויר לבצע תרגילי הטעיה ילדותיים עם מסוקים ומאבטחים כדי לרמות את בני עמך, שחסמו את כביש מספר 1, על מנת למנוע ממך את הגישה לשדה התעופה.
שאלת את עצמך איך יכול להיות שהגענו למצב הזה? איך יכול להיות שהמתורגמנית שנשכרה כדי לתרגם עבור האיטלקים את קשקושיך, תסרב לתרגם אותך, כי "לא אוכל להביט בעיניים של הילדים שלי"? ולמה אתה צריך לעמוד בהאנגר של התעשייה האווירית בפאתי נתב"ג ולארח שם את שר ההגנה האמריקאי, עם אותן קלישאות לעוסות בעניין האיראני, בעוד הסכנה הקיומית המיידית הנשקפת לישראל היא מה שעוללת לנו כאן בבית פנימה?
אני ראשון
מה שהכי מדהים אותי אצלך, ביבי, זו האטימות. פעם, לא כל כך מזמן, לא היית מרשה לעצמך לצאת לסופ"שים המפנקים האלה, במצב כזה. לשכור 60 חדרים במלון יוקרה ברומא, להתפנק שם כל סוף השבוע, כדי לקיים פגישה של 45 דקות. עשיתם את זה בפריז לא מזמן. תעשו את זה גם בברלין ובלונדון בשבועות הקרובים. בקצב הזה, תצטרכו לשכור לשם מעבורת חלל. לא כך תכננת את חזרתך לשלטון. חלמת על אבו־דאבי. בנית על וושינגטון. הם לא רוצים לראות אותך. הם לא מוכנים לשמוע ממך. אתה מנודה, מוקצה, אבל ממשיך לדהור קדימה, לעבר האבדון, כאילו כלום. אין מעצורים, אין בלמים, אין בושה.
ראובן (רובי) ריבלין, עוד קורבן שלך, אמר פעם שאין לך כוונות לוותר, אין לך כוונות לשחרר, אתה תשרוף את המועדון. כמה שהוא צדק. שליחיך לא השאירו כאן אבן על אבן. העירו את השד העדתי, חילצו אותו מהמאורה, רחצו, ניקו, קוממו אותו מחדש ושיסו אותו בנו. זה החל במזרחים נגד אשכנזים, נמשך בלוחמים נגד קצינים, הפך לג'יהאד נגד שוטרים, חוקרים, פרקליטים, פקידי ממשל ועבר עכשיו גם לראשי השב"כ, המוסד, לרמטכ"ל. אין פרה קדושה שלא תשחטו, אין פצע שבו לא תחטטו, בדרך לגיהינום.
אני לא יודע אם יצא לך, ממרומי המסוק, לראות מי הם ההמונים שיצאו להפגין נגדך ביום חמישי. הם ייצאו שוב בשבת, וגם אחריה. בוא אני אספר לך: יצאו דיירי בית האבות "משען" ברעננה. דיירי הדיור המוגן בגבעתיים. קשישים בני קרוב למאה, וגם ילדי בתי ספר יסודיים, תיכוניסטים, מטכ"ליסטים, מילואימניקים, לוחמים, רופאות, אימהות, סבתות.
רק אתמול נוסף מכתב של גמלאי הוועדה לאנרגיה אטומית. חתומים עליו גם ראשי ועדה בדימוס. אין מגזר בארץ הזאת שלא מתקומם. יצאו נגדך כולם: נשים באדום, גברים בשחור, אזרחיות ואזרחים מכל הצבעים, המינים, הסוגים, המגזרים, האזורים והשבטים. אין להם דמוקרטיה אחרת ואין להם על מי לסמוך, אלא על עצמם.
באותו זמן בדיוק, הסתובבו אנשי הפמליה שלך בדיוטי פרי של נתב"ג. קצת קוניאק לא יזיק, לשפוך על המדורה. להביט על החודשיים האחרונים, עם שקית הקאה צמודה: ארבע הבטחות הבטחת בבוקר בו הושבעה ממשלתך: לטפל באיראן, בטרור, ביוקר המחיה ובמעגל השלום. שום דבר מכל זה לא עשית. בשום דבר לא טיפלת. רק דבר אחד בראש מעייניך: להחריב עד היסוד את הדמוקרטיה. אה, וגם לדאוג למשפחה.
סידרת לעצמך מימון כפול לביגוד. תקציב נפרד לרעיה. מימון שני המעונות הפרטיים. הכפלת הצוות. נסיעות וכיבודים נפרדים לרעיה. בית המשפט ציווה עליך להחזיר מאות אלפי דולרים לדודך. ביקשת אורכה ומיהרת להעביר בה חוק מיוחד שילבין את הכסף הזה בדיעבד.
העיקר שיצאתם, בזמנו, נגד "חוקי הנאשם". חוק פרסונלי, זעקת. עכשיו, כל רשימת החקיקה של כנסת ישראל היא חוק פרסונלי אחד גדול. חוק הנבצרות? צ'ק. חוק דרעי 2? צ'ק. לארגן אבטחת שב"כ לשרה, כדי שתרגיש חשובה? צ'ק. ומה שמשגע זה שתמיד, אבל תמיד, יימצא הח"כ הנזקק התורן שיסכים להגיש את הצעת החוק, נלעגת ומקוממת ככל שתהיה, לרווחת המשפחה. ואני, שביליתי את שנותיי הצעירות במפלגה הזו, שזוכר את ההתמודדויות המרהיבות בין ענקים כמו בגין, שמיר, לוי, ארנס, שרון ואחרים, מביט בהריסות ובחורבות של מה שהייתה פעם "גוש חרות ליברלים", ונלחם בבחילה.
השבוע פורסם שמנהלת הסיורים במשרד רה"מ הודחה והורחקה מהאקווריום לטובת משרדו של אחד, יאיר קספריוס. ותיקי הלשכה זוכרים שהקספריוס הנ"ל היה הממונה על תיק האיפור של הגברת. עכשיו יש לה מאחז באקווריום. כשתגיע, תשב שם. בקרוב, אני מניח, יוקצה חדר מיוחד לסריסי המלך. מתישהו תוקם בחצר גיליוטינה.
והכי קשה? מה שאתה מעולל למיטב בנינו. אני מביט בהם, מהקודקודים ומטה. ברב אלוף הרצי הלוי. אחד הקצינים המדהימים. כיפה שקופה. בית מחתרת (אצ"ל). אבא שלו הכיר לך בזמנו את איווט ליברמן, בסניף ירושלים. הרצי הלוחם, החושב, האמיץ והזקוף. ודדי ברנע, ראש מוסד לפנתיאון. ורונן בר, תמיד בשפיץ הלוחמה. ותומר בר, מפקד חיל האוויר.
אתמול הוא הדיח, או השעה, את אל"ם גלעד פלד, שנתפס כאחד ממובילי מחאת הטייסים. אני לא רוצה להיות עכשיו בראשו, ליבו או בטנו של מפקד חיל האוויר. הוא יודע את מי הוא הדיח. הוא יודע שאין טובים ממנו. שום דבר ממה שהם עברו - הרמטכ"ל, ראשי המוסד והשב"כ וחיל האוויר - לא הכין אותם לקטסטרופה מהסוג שהמטת עליהם עכשיו. שום דבר.
אי אפשר להתאמן לדבר כזה. אי אפשר להתכונן לדבר כזה. אי אפשר לדמיין דבר כזה. לא סתם כתבתי עליך, מזמן, שמכל ראשי הממשלה שהכרתי (וזו כבר רשימה די ארוכה), היחיד שבכל דילמה בין טובתו האישית לטובת המדינה יבחר בטובתו האישית, זה אתה.
החיפזון מהשטן
אחיי הישראלים, המפגינים, המוחים, המתאבלים, הבוכים. בואו נפסיק להתבייש. בואו נפסיק להתנצל. הגיע זמן גאווה וזקיפות קומה. לא, אנחנו לא סרבנים. אנחנו מתקוממים נגד קואליציה של סרבנות.
הרי כל המבנה המושחת שנבנה כאן, מטרתו להכשיר את הפטור הגורף של מאות אלפי חרדים. זו הסיבה שמשה גפני ויצחק גולדקנופף ("הרבה יותר קשה להיות אברך מלוחם בצה"ל") מתעקשים על פסקת התגברות ברוב של 61 מנדטים. הטיפוסים האלה מטיפים לנו עכשיו על סרבנות בעודם מכשירים את הסרבנות ההמונית והרעילה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הגעוואלד של הקוזק הנגזל.
בכל הזמן הזה, הם ממשיכים בביזת הקופה הציבורית. קצרה היריעה מלספור את המיליארדים, החוקים, ההטבות, התקנות, הקומבינות ומעשי הנכלים שהם מבצעים עכשיו בכספו של משלם המסים. תזכרו: משלם המסים זה אתם. אנחנו. השליש שמחזיק על הגב את המדינה מכל המובנים וההיבטים, זה השליש שלנו.
החדשות הטובות: אנחנו לא שליש. אנחנו גם לא מחצית. אנחנו יותר. המחאה הזו אינה שמאל, אינה מרכז ואינה ימין. זוהי מחאתם של הדמוקרטים. הליברלים, העובדים, המשרתים, היצרנים, החרוצים, היצירתיים. צריך להודות לאלה שאיחדו אותנו. לאלה שגרמו לנו לגלות, פתאום, זה את זה. את הכוחות העצומים שלנו. את הנחישות שלנו. את האהבה שלנו למדינה הזאת. לא, הדמוגרפיה לא ניצחה אותנו. לא הכל זה חרדים נגד חילונים ושמאלנים נגד ימנים. הארץ הזו גדושה ומלאה באנשים שמגילת העצמאות היא מסמך קדוש בעיניהם. זוהי שעתם היפה. זוהי שעתנו היפה.
אז אל תשכחו: מי שקורא לנוער הציוני־דתי לא להתגייס בגלל שירות נשים ביחידות קרביות, לא יטיף לנו מוסר. מי שסוגר את המדינה רק כי מבקשים מאברכי בטלה לבוא לקבל פטור בלשכת הגיוס, לא יכתיב לנו את אורחות חיינו.
באותה מידה שהחרדים לא משרתים בגלל שזה נוגד את אמונתם ואת האידיאולוגיה שלהם, כך יכול להיות גם אצלנו: אנחנו יהודים מוזרים. יהודים שהדמוקרטיה היא האידיאולוגיה שלהם ואמונתם. כשאין דמוקרטיה, לא נשרת. מה לא מובן פה? ביטול הדמוקרטיה הוא, מבחינתנו, סוף העולם.
אם יש לטור הזה קוראים חרדים (ויש, אפילו הרבה) אז הנה דוגמה: תארו לעצמכם שאני אגיע בערב יום כיפור עם חזיר ורדרד לבית הכנסת שלכם, ואשחרר אותו בפנים. מזעזע, נכון? ספוילר: אין סכנה שזה יקרה. אנחנו לא כאלה. אנחנו לא זקוקים לחוק כדי לא לנסוע ביום כיפור ולא נאכל בפרהסיה ביום הזה.
עכשיו, קוראיי החרדים, תעצמו עיניים ודמיינו לעצמכם שמה שאתם עושים עכשיו לערכים הדמוקרטיים שלנו, לעגלה המלאה וגדושה שלנו, זה בדיוק לשחרר חזיר בהיכל. מדובר באונס קבוצתי של הדמוקרטיה הישראלית, כפי שהוקמה וכפי שנוסדה על ידי האבות המייסדים. ברצח מאורגן של עצמאות הרשות השופטת, נשמת אפה של הדמוקרטיה. בחבלה מכוונת בכל מה שנבנה כאן, 75 שנה.
בואו ננסה תרגיל אחר: נניח שהרפורמה המתועבת הזו היא דברי אלוהים חיים. נניח שלא מדובר כאן בצירוף נסיבות שטניות של מגזר משתמט פלוס עבריין סדרתי שרוצה לחזור למקום הפשע ונאשם שמנסה להימלט מאימת הדין. נניח ששמחה רוטמן הוא משפטן בעל שם עולמי ודמוקרט מובהק ויריב לוין הוא הכלאה של בגין ובן־גוריון. האם עצם מה שמעוללת הרפורמה הזו לעם ישראל לא מצדיק בלימה מיידית במקום וחישוב מסלול מחדש? האם האסון המטורף בתוכו אנו כבר נמצאים, לא מצדיק לפחות בדיקה חוזרת? הידברות? הקמת פורום משותף שיגבש פתרון מוסכם? מה בוער לכם? מי רודף אחריכם (חוץ מהדין, כמובן)? מנין החיפזון הזה לכם? כן, אני יודע. מהשטן.
אל תיפול רוחכם, אחיי הישראלים הדמוקרטים. אנחנו ננצח. הסיבה פשוטה: אין לנו ברירה. לצד השני יש ברירה. המדינה הזו פרחה, שגשגה והתפתחה גם בלי הדיקטטורה. לנו אין ברירה. סוף הדמוקרטיה זה סוף החלום הציוני שלנו. ולכן, ננצח. הזנב לא יכול לכשכש בלי הכלב. הדבשת לא יכולה לצלוח מדבריות בלי הגמל. זה יהיה קשה, זה יהיה מייסר, זה יהיה יקר וזה לא יקרה מחר, אבל ננצח.
עד שזה יקרה, בואו נשנן פעם נוספת את הכלל הראשון במאבקנו: בלי אלימות. אם אתם שומעים, רואים, חושדים או יודעים על מישהו שמתכנן פעולה אלימה כלשהי, תמנעו אותה. גם על ידי דיווח. אלימות אינה דרכנו.
נקיפות מצפון
מי שדיבר בימים האחרונים עם הרמטכ"ל או מפקד חיל האוויר, לא ישכח את החוויה לעולם. תחושות דומות יש גם במטה השב"כ והמוסד. הם מדברים עם יועציהם, מקורביהם ופקודיהם ולא יודעים את נפשם. בחוץ, מסתערת מכונת הרעל. הרעיל והעילג ביותר בתוכה עונה לשם ברדוגו, אבל הוא לא לבד. מטנפים אותם, מגדפים אותם, מייצרים סביבם תיאוריות קונספירציה מחליאות. כל קשר בין זה למציאות דמיוני בהחלט. אבל השליט מצווה, אז מבצעים.
יום אחד יצטרכו כל אלה לתת את הדין. אבל לא רק הם. גם אלה מאיתנו ששתקו, יצטרכו להתמודד עם מצפונם ועם המראה בחדר האמבטיה שלהם. כל אלה שהיססו. שישבו על הגדר. שלא הרהיבו עוז או לא העזו או חשבו על מקום העבודה ועל העלאת השכר ועל הבוס החדש ועל כל מיני שטויות כאלה. אני לא מדבר רק על יואב קיש, אבי דיכטר, ניר ברקת, גילה גמליאל, יולי אדלשטיין, ישראל כץ ועוד כמה שפני סלע הנחבאים בנקיקים ובסלעים. אני מדבר גם על מישהו כמו גבי אשכנזי.
קוראי הטור הזה יודעים בדיוק מה אני חושב על האיש. גם קוראי "חמקן", הספר שכתבתי לפני כעשור, יודעים את זה. אשכנזי היה ונותר, לטעמי, ההחמצה הגדולה ביותר של הפוליטיקה הישראלית. פטריוט אמיתי, אוהב אדם, צנוע, ערכי, אדם שלחם באומץ עשרות שנים על ביטחוננו ואחר כך קפץ למים הפוליטיים הסוערים בלי חגורת הצלה רק כדי לנסות להציל את המדינה.
אני שומע את שתיקתו בימים האלה, ומתבייש. אז נכון, אומרים לו שהליכוד אחרי נתניהו יכול ליפול לחיקו כפרי בשל. אז אומרים. הוא נכווה מספיק בהרפתקת כחול לבן. ואין לו כוח לכל זה. ועדיין: לא זכור לי מקרה שבו המדינה נזקקה לעזרה ראשונה דחופה, בהולה, חיונית, ואשכנזי לא היה שם כדי להציע חוסם עורקים, להסתער על האויב או לסייע במשהו. עכשיו הוא שותק. לא כי הוא תומך ברפורמה או מחזיק מנתניהו. הוא לא. הוא שותק ומתישהו הוא יצטרך להסביר לעצמו למה שתק. ולא רק הוא.
אין עם מי לדבר
הנשיא הרצוג נאם אתמול. הוא עושה כמיטב יכולתו. אם יש בעולם מישהו שמסוגל להוביל הידברות במציאות שלנו, זה הרצוג. מצד שני, עם מי יש להידבר? על מה? הרי אין בהפיכה השלטונית המטורללת הזו הגיון כלשהו. אין רעיון מכונן. אין רציונל כלשהו.
אם רוצים לבצע רפורמה, צריך לתכנן אותה, לגבש אותה, להגיע להסכמה רחבה (כפי שנעשה בחקיקה ההיא של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו). צריך לבשל אותה עד שתהיה מדויקת ותכלול גם חוקה, הסדרה יציבה של כל מערכות היחסים הבין־שלטוניות. מה שאנחנו רואים זה מחטף חפוז ומטורלל של כנופיית פראים שחטפה מדינה. הכלל היחיד של האנשים האלה הוא שאין כללים, אין איזונים ואין בלמים. ועם הדבר הזה, אין מה לדבר.
ומילה לסיום: איתמר בן גביר הדיח אתמול את הניצב המצטיין ביותר במשטרה, מפקד מחוז תל אביב עמי אשד. מכל אירועי הכאוס שהוביל בן גביר ב"קריירה" המפוארת שלו, זה החמור ביותר.
בעוד הטור הזה נכתב, התרחש בתל אביב פיגוע. המחאה צוברת תאוצה. מפקד המחוז הודח, כך אני מנחש, כי המפגינים הצליחו לחסום אתמול את נתיבי איילון. בן גביר, שישב לא מזמן בכנסת והסביר שמותר לחסום כבישים במחאה, הופך לקריקטורה של עצמו, אבל זה לא מצחיק. הוא לא אשם, האשמה מרוחה על ידיו של זה שמינה אותו.