חבורת פורעים שטופי נקם: דחפורי ההרס של החזון הציוני לא עוצרים לרגע

הימים האלה נוראים. הם עלולים להוביל את החזון הציוני לשבר חסר תקדים ואולי אף לסופו. ישראל הנשלטת בידי לאומנים, חרדים ואופורטוניסטים לא תהיה ישראל ולא יהיה לה קשר כלשהו לציונות, להצהרת העצמאות או למה שהקימו כאן האבות המייסדים לפני 75 שנה.

על מדינת ישראל השתלטה כנופיה חסרת מעצורים או גבולות. הם יודעים היטב מה יהיו תוצאות המעשים הללו. הם כבר רואים את הריסוק הכלכלי, את ההייטק המחשב דרכו החוצה, את המיליארדים הזורמים ללא שוב, את הדולר הממריא, את המותג הישראלי שנבנה בעמל כה רב לאורך עשרות שנים מתפרק בשידור חי. רואים, צוחקים וחורצים לשון.

הסמל המובהק ביותר של הממשלה הזו הוא ח"כ אלמוג כהן, עם אותו לייב מבחיל ששידר בליל ההצבעה. כהן לפחות עושה את זה בגלוי. כל השאר עושים דברים לא פחות חמורים, בכסות מהוגנת ואצטלה מכובדת לכאורה.

בשבועות הקרובים אנו עלולים להגיע למשבר חוקתי חסר תקדים. אם בליץ החקיקה המופקר יעבור, בג"ץ עשוי לפסול אותו. מעשה החקיקה כולו, כפי שקבעה היועמ"ש, אינו חוקי. נאשם בפלילים חמורים חבר לעבריין סדרתי שחבר לחבורת פורעים שטופי תאוות נקם שחברו למיעוט מגזרי לא יצרני שמנסה "להוריד את בג"ץ כבר 34 שנה" (משה גפני, השבוע בכנסת) כדי להקים על הריסותינו מדינת הלכה.

אם אכן בג"ץ יפסול את החקיקה, זו תהיה מהפסילות המוצדקות אי פעם. כשזה יקרה, יצטרכו שומרי הסף, ארגוני הביטחון והמוסדות להחליט למי הם מצייתים. השבוע שמענו את ראש השב"כ לשעבר יורם כהן ואת המפכ"לים לשעבר רוני אלשיך ואסף חפץ אומרים שבמקרה כזה, שלטון החוק והמשפט הוא הקובע. קשה להאמין שאנחנו מתקרבים לקיר הבטון הזה, אבל זה המצב. נהגי הקטר השיכורים ממשיכים לפרק את כל מה שניתן לפירוק ולהשליך את השברים לתוך האש, כדי להגביר את כוח הקיטור ואת המהירות.

יללות השמחה וקולות הנפץ שנשמעים סביב, בעוד צי הדחפורים ממשיך להתקדם לתוך מה שנותר משומרי הסף שלנו, מופרעים מדי פעם בהפצרות מקורנפות של הקברניטים השיכורים ל"הידברות". אני בעד הידברות. הדבר היחיד שהם צריכים לעשות כדי שתהיה הידברות, זה לעצור את החקיקה. לא צריך סטופר ולא צריך דדליין. רוצים לדבר? תעצרו. יצליח? הרווחנו. לא יצליח? תמשיכו. יש לכם קואליציה יציבה, יש לכם זמן, לאן אתם ממהרים?

אפס, הם לא עוצרים לרגע. חוק רודף חוק, טירוף רודף טירלול, ההמון משתולל, מנתץ ומנפץ הכל, שורף את העיר על יושביה. אל נקמות ה' ושליחיו עלי אדמות לא רואים בעיניים. אריה דרעי נוקם במערכת שהרשיעה אותו 3 פעמים. נתניהו נוקם במדינת ישראל שהגישה נגדו כתבי אישום.

גפני נוקם בבג"ץ שמגן על עקרון השוויון ומפריע לחרדים להתבטל בשקט. אמסלם נוקם במשטרה שעצרה אותו ובאשכנזים שמרגיזים אותו. משה סעדה נוקם במח"ש, שלא זכה לעמוד בראשה. קיש נוקם את נקמתם של אחרים בשי ניצן, שהעז להיות פרקליט המדינה כשהוגשו כתבי האישום. בן גביר נוקם במשטרה. קרעי נוקם, בשמו של מישהו אחר, בתאגיד השידור. מירי רגב נוקמת במרב מיכאלי. טלי גוטליב נוקמת בארגוני הנשים ובלשכת עורכי הדין, בה נוקם גם חנוך מילביצקי (הוגש נגדו כתב אישום משמעתי בלשכה). אלמוג כהן נוקם בערבים ובכללי הנימוס האנושיים הבסיסיים, בעוד גלית דיסטל אטבריאן נוקמת בכולם, ליתר ביטחון. על זה כבר נאמר בעבר, נקמת ילד קטן לא ברא השטן.

מיליוני ישראלים מסתובבים בתחושה של סוף העולם. אני לא מספיק זקן כדי להתחייב, אבל נדמה לי שדיכאון כזה עוד לא היה כאן. כשהאויב חיצוני, הישראלים מתאחדים, רוחם מתעצמת, הם לא מפחדים מאף אחד. כשהסכנה קמה מבפנים, כשהמלחמה הוכרזה על ידי אחים, זה אירוע אחר. יותר מדי אנשים חושבים שהדיבורים על אלימות, על נשק, על מלחמה, מוצדקים ולגיטימיים. הם טועים. מאות אלפים עוזבים הכל ומפגינים. שבע שבתות רצופות, ועוד היד נטויה. ימי שני בירושלים. אנשים, נשים, זקנים וטף. מכל המגזרים, המינים והצבעים. הם מפגינים גם בנתניה, חדרה, באר־שבע, כפר סבא, אילת ועשרות ערים ומושבות אחרות. הם יוצאים להילחם על המדינה שלהם, להגן על עקרונותיה, על ערכיה, על מהותה. בקרב הזה אסור להם להפסיד.

לנוכח כל זה, התמונות שנראו השבוע בכנסת, בלילה המר והנמהר שבו אושרו בקריאה ראשונה שני חוקי התועבה הראשונים בסדרה, עוררו זעם ובחילה. לא, אני לא חושב שנעשה שם משהו בזדון. אני יודע שחברי הכנסת של האופוזיציה עובדים קשה ונלחמים. אני לא מנסה להאשים אותם בפשעי הקואליציה. הסיפור אחר. זה עניין של הלך רוח. של תפיסת עולם. של גודל השעה. בכל אלה, הם כשלו.

כשקואליציה דורסנית מתנקשת בדמוקרטיה, כללי המשחק משתנים. צריך לעדכן תוכנה. צריך להבין שעיניהם של מיליוני אזרחים צופות במתרחש. זו אזעקת אמת. רעידת אדמה של ממש. ולכן, התכנסותם של ח"כי האופוזיציה, מחויכים, סביב נתניהו, שבא לברך את בועז טופרובסקי, שחזר מתאונת דרכים, הייתה נלעגת ופוגענית. בני גנץ צולם מסתחבק עם יריב לוין ומאיר כהן עם שלמה קרעי. חברים יקרים, גרמתם עוגמת נפש למאות אלפים שהתבוננו בכם. צרבתם את נשמתם של רבבות שלא האמינו למראה עיניהם. שברתם את ליבם של המונים שליבם שבור גם בלעדיכם.

במצב שבו אנו נמצאים, אתם צריכים לנתק כל קשר עם הח"כים של המחנה הנגדי. לא להתקרב אליהם. לא לדבר איתם. לא לגעת בהם, גם לא במקל ארוך. משל היו מצורעים. כן, עד כדי כך. לסגור את הסחבקיה. לא מול המצלמות וגם לא בפרסה (המסדרון הפנימי הפרטי מאחורי המליאה). לא להתקזז, לא להצטלם, לא לשתף פעולה, לא להגיד בוקר טוב. לא לבוא לשמחות ולא לניחום אבלים.

שעת חירום היא לישראל. שעת חירום אמיתית. עולמנו חרב סביבנו. חלק לא קטן מהח"כים של הקואליציה יודעים את זה, אבל חוששים לפצות את פיהם. ההיסטוריה לא תסלח להם. גם אתם לא יכולים לסלוח להם. תתחילו להילחם. בשיניים ובציפורניים (המטאפוריות), על כל משלט ועל כל גבעה ועל כל קריאת ביניים ועל כל סעיף. אם זה היה תלוי בי, אתם כלל לא צריכים להשתתף בהצבעות. כשהופכים דמוקרטיה לדיקטטורה, עדיף שההצבעה תסתיים 64־0. כך ראוי לה, כך ראוי להם.

בימים כאלה אסור ללכת לישון. אסור להוריד עיניים מהכדור. אסור לעשות שום דבר שאינו תרומה למאמץ הציוני, למאבק ההישרדות החשוב ביותר שהיה כאן בדורות האחרונים. האופוזיציה בממשלה הקודמת התנהגה בדיוק ככה, רק שלה לא הייתה סיבה. הממשלה הקודמת לא פגעה בסדרי משטר או שלטון, לא ביצעה הפיכה משטרית, לא החזירה שטחים, לא פגעה בביטחון, לא מכרה את הכלכלה. היא עשתה בעיקר דברים טובים ולמרות זאת, נתניהו והח"כים שלו הבעירו את האסמים, הצביעו נגד המטרו, נגד הוויזות, נגד איחוד המשפחות, "בלי כאבי בטן". תלמדו מהם משהו.

שני היחידים שמספקים את הסחורה בהקשר הזה, בינתיים, הם אביגדור ליברמן וגדעון סער. יאיר לפיד התעשת והתעורר למחרת ליל ההצבעה וכמו נולד מחדש. מוטב מאוחר. ליברמן עומד נחוש, לא ממצמץ והורה בצדק לח"כים שלו לא להשתתף בהצבעה. סער הוא היחיד שהתריע על ההפיכה המשטרית במהלך כל הקמפיין. כקול קורא במדבר. השבוע הוא נאם את הנאום האפקטיבי והתקיף ביותר נגד האונס הקבוצתי שנעשה כעת בדמוקרטיה הישראלית.

סער סיפר על הוועדה למינוי שופטים. עד 1953, בשלטון מפא"י המוקדם, הממשלה היא שמינתה את השופטים, בהמלצת שר המשפטים. שנתיים לאחר קום המדינה התניע שר המשפטים פנחס רוזן מהלך שהסתיים ב־1953, בו הוקמה הוועדה למינוי שופטים ומפא"י ויתרה, ביוזמתה, על הפריבילגיה.

מדובר באירוע שלא ייאמן. הליכוד מחזיר עכשיו את הגלגל לאחור. הליכוד, המפלגה של בגין וז'בוטינסקי, המפלגה הליברלית, מחזיר את מינוי השופטים לידי הפוליטיקאים. מנחם בגין אמר אז, ב־1953, את הדברים הבאים בוועדת החוקה: "אנחנו באים להבטיח את אי תלותם של השופטים ולשם כך עלינו להבטיח במידת האפשר גם את אי תלותם של ממניהם". הוא הציע להוסיף שופט ולהוריד פוליטיקאי מההרכב המוצע של ועדת המינויים. עכשיו באים יורשיו, כלומר מחריביו, ורוצים להפוך את בתי המשפט שלנו לשלוחות של מרכז הליכוד. הם מוסיפים חטא על שקר על פשע ומסבירים ש"כך נהוג בכל העולם המערבי".

ביום רביעי פעל צה"ל בשכם. מידע מדויק של שב"כ על מיקומם של מבוקשים הוביל כוחות מיוחדים לפשיטה במעמקי העיר הפלסטינית העוינת, כולל מסתערבים שהתחפשו לשייח'ים והטמינו את כלי נשקם בתוך שטיחים ובמסגדים. האירוע הסתבך. מאות חמושים פלסטינים זרמו למקום ובשטח התפתח קרב כבד. צה"ל, שב"כ, מסתערבי משטרה (יחידה מדהימה), חיל האוויר, מודיעין, מיטב בנינו נתנו שם עבודה לאורך יום ארוך תחת אש כבדה.

באותה שעה כינס יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני ישיבה נפיצה לא פחות: אישור סבב התביעות התורני של המשפחה הרעבתנית ביותר שידעה ישראל המודרנית: משפחת נתניהו. לממן להם שני מעונות פרטיים (במקום אחד), להכפיל את כוח האדם (כדי שלגברת יהיו יותר אופציות לצרחות), להכפיל את תקציב ה"איפור־שיער" או ביגוד, והסעיף הכי נפיץ הוא לאשר תקציב נסיעות וכינוסים נפרד לגברת (כדי שלא תצטרך לטלטל את ראש הממשלה ופמלייתו לקצווי הגלובוס בעקבותיה).

לשכת ראש הממשלה ציוותה על גמדי הגינה, כלומר על הח"כים של הליכוד, להתייצב בדיון ולהעניק רוח גבית ליו"ר הועדה גפני. הם התייצבו בהמוניהם. הגרסה הישראלית למשמרות ההפיכה. הלשכה עצמה התייצבה בהרכב מלא: ראש הסגל, המנכ"ל, האחראית על התקציבים והדובר. הם ישבו שם סביב השעון, שעות ארוכות לאורך יום שלם, במאמץ לאשר את החזירות החדשה.

בממשלה נורמלית, יום קרב בשכם הוא שעת חירום. ראש הסגל יושב על הטלפון מול לשכת הרמטכ"ל ולשכת ראש השב"כ, מתכלל מלמעלה את המצב, מכנס התייעצויות ביטחוניות לפי הצורך. בממשלה המטורללת הנוכחית שעת החירום היא אישור גחמותיה של המשפחה. כי נכון, האירוע בשכם (11 פלסטינים הרוגים ועשרות פצועים) יכול להדליק את הגדה והרצועה, אבל האירוע בוועדת הכספים עלול להדליק את היקום כולו. תארו לעצמכם שהתקציב למשפחה לא היה מאושר.

אם זה מזכיר לכם את הפעם הקודמת, בה שוגר המקורב ח"כ מיקי זוהר לוועדת הכספים לסחוט מיליון שקל החזרי מס לאותה משפחה, עדיף שתאפסנו את הזיכרון במעמקי התודעה. בקצב הנוכחי, בקרוב הממשלה תשלוט גם בזיכרון הקולקטיבי שלנו. ובכל זאת, גם אז היינו בשעת חירום. הקורונה השתוללה, עשרות ישראלים מתו כל יום, האבטלה האמירה, הגירעון תפח, אנשים לא ידעו אם יהיה להם מה לשים על שולחן השבת בשבוע הבא. זה היה הטיימינג המושלם לאישור החזרי המס (על הטבות שניתנו למעון בקיסריה) לטובת משפחת נתניהו.

יומיים לפני הדיון על ההטבות למשפחה, עסקה ועדת הכספים בהשלכות האפשרויות של ההפיכה המשפטית על הכלכלה. מומחים וכלכלנים רבים הופיעו בפניה, רובם ככולם התריעו והציגו תרחישי בלהה על קריסת ההייטק, התפרקות השקל, נזק אדיר למותג הישראלי, בריחת כספים ומה לא.

לדברי אחד הכלכלנים הללו, דייבי דיסטניק, בקושי ח"כ אחד מהליכוד ישב שם לשמוע אותם. ביום רביעי, היו כבר 13 ח"כים שבאו לתמוך בנהנתנות של משפחת נתניהו. ח"כ מרב כהן צייצה באותו בוקר על גודל הפלצות, איך ברגע אחד היא עברה מדיון על מצבם הביש של ניצולי השואה הקשישים (היא עומדת בראש ועדה מיוחדת בעניינם) לדיון בהגדלת התקציבים המופרכת למשפחת נתניהו.

שורה תחתונה: ועדת הכספים שמעה את כל האזהרות ואז היו"ר גפני הודיע שהוא מקיים הצבעה: מי בעד ההחלטה שלמהפכה המשטרית לא יהיו השלכות על הכלכלה? מי נגד? סוכם (מכת פטיש). לרפורמה המשפטית לא תהיה השפעה על הכלכלה. זה נראה כמו קטע מגבעת חלפון, הבעיה היא שזה על חשבוננו. בעוד גפני מדבר, המשיך הדולר להמריא. באותו ערב התברר שנתניהו רוצה למנות לתפקיד הסטטיסטיקאי הראשי את מקורבו ומנכ"ל משרדו יוסי שלי. אולי בדרך הזו אפשר יהיה להסביר לדולר, ככה שיבין, שעדיף לו להתיישר עם גחמותיה של הקואליציה.

לסיכום, ועדת הכספים החליטה שהרפורמה לא תפגע בכלכלה ואישרה את התקציבים המטורללים למעונות נתניהו. באותו זמן ממש המשיכו להתייקר מעונות הפעוטות שלנו, מה שהזכיר לרבים את הבטחת הבחירות הפומפוזית "חינוך חינם מגיל אפס עד שלוש". חפשו את הסעיף הזה בתקציב המדינה החדש. אם תמצאו, תעדכנו. מעונות היום של הישראלים הרגילים, המשרתים ועובדים, ימשיכו להתייקר, יחד עם המשכנתא (שנתניהו הבטיח "להקפיא"), בעוד הם יגדילו את המימון למעונות משפחת נתניהו.

מבקרי ההפיכה המשטרית מרבים להשתמש בדוגמה של פולין, הונגריה וטורקיה כמדינות שפגעו במערכת המשפט ובזכויות יסוד וקרסו כלכלית. נדמה לי שיש דוגמה נוספת, מקורית יותר. דוגמת ונצואלה. מדינה שאוחזת בעתודות הנפט הגדולות בעולם. יותר אפילו מסעודיה. מדינה שהיום בקושי מצליחה לספק את הנפט של עצמה וחווה את הקריסה הכלכלית המדהימה ביותר של הזמן החדש, כל זה בזכות המנהיג המנוח הוגו צ'אווס.

הנ"ל הלאים את תעשיית הנפט, פיטר את כל ראשי התעשייה המקצועיים ומינה במקומם את מקורביו. הוא עשה את זה גם למרבית השירות הציבורי. את הכסף השקיע במיזמי רווחה ראוותניים, כדי להגדיל את תלותה של האוכלוסייה החלשה בו ובמשטרו. בשורה התחתונה, התלות הזו אכן גברה, אבל הכלכלה התרסקה.

זה מה שקורה אצלנו (חוץ ממיזמי הרווחה, שלא מעניינים איש). עצם המחשבה למנות מקורב חסר השכלה מתאימה לסטטיסטיקאי הראשי, מעוררת פלצות. להפוך את מינוי שופטי ישראל לבזאר נוסח מרכז הליכוד, כנ"ל. להשתלט על הספרייה הלאומית, למנות שרת תעמולה פרטית, להחזיק שני שרים בכל משרד, להפריט את הביטחון, לבעוט בכלכלה, לשרת את האינטרסים של סקטורים ומגזרים צרים ולא יצרניים, כל אלה מובילים אותנו לגורלה המר והנמהר של ונצואלה.

צ'אווס מתהפך בקברו. קם לו יורש במזרח התיכון. נבואתו של יאיר נתניהו עלולה להתגשם במלואה: עד שאבא שלו הגיע, היו כאן רק תפוזים, וגם אחרי שהוא סוף סוף הלך, נותרו רק התפוזים.

זרעי ההפיכה הזו נזרעו על ידי פורום המתקרא "פורום קהלת". עכשיו מנסים חלק מראשיו להתנער מאחריות. הם אנשים נבונים ומבינים מה הולך לקרות כאן. אז יש לי חדשות עבורם: הם לא ינוקו מאחריות. גם אם יגידו עכשיו (כפי שחלק מהם אומרים) ש"פסקת ההתגברות היא רעיון רע". הייתי מציע להם לשנות את שם הפורום מקהלת לאיכה, המגילה שנכתבה לאחר חורבן ירושלים. פרופ' אליס ברזיס סיפרה השבוע שקיבלה מאנשי קהלת מייל ובו המשפט הלא ייאמן הבא: "לא באנו לישראל לחיות בכלכלה משגשגת אלא בעד ערכי היהדות".

השאלה היא, מי יממן את העניין הזה של "בעד ערכי היהדות". גם הביביסטים השרופים ביותר יודעים שהציבור העצום שמפגין נגד ההפיכה (כל הסקרים מצביעים על כך שגם בקרב מצביעי הליכוד אין להפיכה הזו רוב) הוא הציבור היצרני ביותר בישראל. לציבור הזה נגמרה הסבלנות לפני שנים רבות, אבל עכשיו נגמרת לו גם התקווה. אנחנו מבינים פתאום שזה בלתי הפיך. שהדבשת מתכוונת להשתלט על הגמל. שהחברים ממהרים לחדר האוכל ורומסים בדרך את המטבח.

זה לא יעבור. אסור לזה לעבור. זה נולד עקום, גדל עקום ויצמח עקום. הנזק כבר כאן והוא אדיר. עשרות מיליארדים כבר טסים החוצה. לא רק בעלי הון, קרנות סיכון ומשקיעים. גם ישראלים רגילים מתחילים להבין שאולי אין במקום הזה תקווה להם, לילדיהם, לחלומותיהם.

זה הזמן להבהיר: אנחנו לא נחיה בדיקטטורה. אנחנו לא נחיה במדינה שבה מפטרים מורה כי דיבר על הרפורמה המשפטית. אנחנו לא נחיה במדינה שבה מבצעים חיפוש בכליהם של הנכנסים לבית חולים, ולא כדי לחפש פצצות. אנחנו לא נחיה במדינה שבה שליש יעבדו וישרתו ושני שליש יחגגו. אנחנו לא נחיה במדינה הזו, כי אנחנו מוכנים לחיות רק במדינת ישראל. אנחנו מוכנים למות עבור הציונות. המדינה המתוארת לעיל אינה מדינת ישראל ואין בה שמץ של ציונות.

זוכרים את "פרשת משפטים בושה"? זה קרה מתישהו בתקופת כהונתו של היועמ"ש הקודם, אלוף ד"ר אביחי מנדלבליט. כנהוג במקומותינו, גם עליו היה איום ביטחוני כבד מצד תומכי נתניהו (יש לציין שתקופה מסוימת הוא אוים גם על ידי הצד השני). דרגה 6. מה שיש עכשיו נגד גלי בהרב מיארה וכל מי שלא בא טוב בעיניים לשלטון. כך או אחרת, הלך מנדלבליט שבת אחת לבית הכנסת, בדרך נתקל בשכנה, אישה דתיה, שהפטירה לעברו "פרשת משפטים, בושה".

זה היה באמת סוף השבוע של פרשת משפטים ומנדלבליט בדיוק עסק בכתבי האישום של נתניהו. השוטרים שליוו את היועמ"ש בניידת סמויה עצרו את האישה הזו כעבור כמה דקות, לקחו אותה לחקירה בתחנת המשטרה וגרמו לה עוגמת נפש לא מעטה. אגב, זו הייתה החלטה רעה של המשטרה, בדיוק כפי שההחלטה לעצור את עו"ד לימור מויאל ובעלה השבוע בהפגנה בירושלים בגלל לפידים שנמצאו במכוניתו של הבעל הייתה גרועה. המשטרה עושה את השגיאות שלה לשני הכיוונים ואני לא מכיר מי מכם שמוכן להתחלף איתה.

אלא שהסיפור מסתעף: בערוץ 13 עשו מהסיפור הזה פרויקט. איילה חסון, אלא מי, הסתערה עליו כמוצאת שלל רב. מי שצפה בכתבות ובדיונים שניהלה סביב זה ידע בוודאות שמנדלבליט הוא שהורה לעצור את האישה האומללה. מנדלבליט הוא שהפנה את תשומת לב השוטרים, הוא שדרש את המעצר הקפקאי. נשאלה השאלה מדוע הוא לא תפר גם לה תיק מרמה והפרת אמונים, כפי שתפר לנתניהו.

לזכותה של אילה חסון ייאמר שהיא אף פעם לא אומרת את הדברים במפורש. היא תמיד מסתובבת ליד הדברים. מי שאומרים אותם במפורש הם המרואיינים או הפאנליסטים שלה. אבל הדברים נאמרים. יאיר נתניהו הוסיף כמובן את הדלק למדורה ("מנדלבליט העבריין שלח את השכנה למעצר בשבת בבוקר לעיני ילדיה לאחר שאמרה לו ברחוב פרשת משפטים בושה", צייץ). מפה לשם, זו הפכה לפרשת מנדלבליט. אם תבדקו, תגלו שהציבור בטוח שהיועץ המושחת נתקל בשכנה תמימה, שומרת שבת (כמותו), שבסך הכל אמרה לו שלוש מילות ביקורת, הורה מיד לעוצרה לעיני ילדיה והתעלל בה באמצעות השוטרים.

בינתיים הגישה אותה שכנה תביעה נגד המדינה. התביעה מתנהלת בימים אלה בבית משפט השלום בתל־אביב. לאחרונה העיד שם המאבטח הצמוד שהלך עם מנדלבליט לבית הכנסת. היחיד שבאמת היה שם. על פי עדותו, היועץ כלל לא שמע את מה שהאישה אמרה ולא ידע שנעצרה. מי שהפנה את תשומת לב השוטרים (בניידת הסמויה מאחורה) לתקרית היה המאבטח. הם עיכבו את האישה אחרי שהיועץ נכנס לבית הכנסת, ללא ידיעתו. כשהיועץ יצא ונודע לו, מפי המאבטח, שהאישה נעצרה, הוא כעס מאוד.

האם צופי ערוץ 13 קיבלו עדכון על החדשות? האם הם (או הציבור) יודעים שמנדלבליט היה, במקרה הזה, קורבן של לינץ' תקשורתי אופייני? לא ולא. להפך. בדיון שנערך באותו אולפן אחרי שעדותו של המאבטח נשמעה, חזרה חסון על אותו נרטיב: "זה מנדלבליט סימן לשוטרים", וכו'.

תגובת אילה חסון: "עורכת הדין (המתלוננת) טוענת שמנדלבליט סימן למאבטח ברגע שאמרה לו פרשת משפטים בושה, מיד הוזנקה לעברה ניידת משטרה. ברור שהש"ג נתן את ההוראה. מי הורה לעצור אישה דתיה בשבת?"

טוב, נניח שזה מה שהמתלוננת טוענת. האם יש מקום להביא לידיעת הציבור את עדותו של המאבטח, שהעיד השבוע תחת שבועה? עדותו תואמת גם את גירסת השוטרים. אגב, מנדלבליט כבר לא יועץ משפטי לממשלה. השלטון התחלף. אם יש למאבטח סיבה לפחד ממישהו, זה לא ממנדלבליט. האמת? לא רק למאבטח יש סיבה לפחד עכשיו.