אחרי שעברה בקריאה ראשונה הצעת החוק שתהפוך את הרשות השופטת לזרוע של ראש הממשלה (שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים), החל יו"ר ועדת החוקה החרוץ, שמחה רוטמן, להריץ את ה-D9 המקביל שיסרס סופית את יכולתו של בית המשפט לבקר חוקים של הכנסת. אתמול כבר עברה ההצעה - פסקת ההתגברות המפורסמת - בקריאה טרומית. יש שני שקרים מפורסמים, הקשורים זה בזה, שרוטמן ואחיו הבכור לדרך, שר המשפטים יריב לוין, מהדהדים תוך כדי זריעת ההרס והחורבן בדמוקרטיה הישראלית.
השקר הראשון מספר כי "המהפכה החוקתית" היא פרי יצירתו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, ולפיכך תוכניתם תהווה מהפכת נגד ותחזיר עטרה ליושנה. השקר השני הוא שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהיווה את הבסיס לאותה מהפכה, נחקק במחטף, ומבלי שחברי הכנסת הבינו שהחוק הזה מעניק סמכות לבית המשפט העליון לבטל בעתיד חוקים של הכנסת.
שחקן חיזוק חוץ פרלמנטרי שמסייע לזורעי הרס הדמוקרטיה במשימתם הוא שר המשפטים לשעבר חיים רמון. כוחו של רמון הוא בכך שמבין המלהגים עצמם לדעת בתוכניות הטלוויזיה הוא כמעט היחיד שבזמן חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ב-1992, כיהן בכנסת. רמון חוזר וטוען כי בכל שלבי חקיקת החוק לא נאמר שהחוק ישמש את בג"ץ לפסילת חוקים. הוא אומר, הוא היה שם, ולכן רבים מצטטים אותו. שני הסיפורים הללו, שמיד יובהר כמה שקריים הם, מבססים לכאורה את הטענה המפורסמת שבג"ץ שדד מהכנסת סמכויות שלא ניתנו לו. לפי גישה זו, ברק הוא שיצר את המהפכה החוקתית, ולא הכנסת (אגב, בראש ההרכב שביסס לראשונה בפסיקה את הזכות לפסול חוקים ישב בכלל נשיא לשעבר מאיר שמגר, אבל מילא, זה לא העניין).
אל תפספס
ועכשיו לאמת. הימים היו ימיה האחרונים של ממשלת הליכוד לפני שיצחק רבין עלה לשלטון. מי שכיהן באותן שנים כיו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט, מטעם מפלגת הליכוד, היה אוריאל לין. שנים אחר כך פרסם לין את ספרו: "לידתה של מהפכה", שבו גולל את האופן שבו נחקקו שני המגה חוקי יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחופש העיסוק.
בספר כתב, בין השאר, את הדברים הבאים: "הטענה השטחית המועלית מדי פעם כאילו חברי הכנסת לא היו מודעים למשמעות החוקתית של שני חוקי היסוד המהפכניים, יש בה לא רק משום עלבון לכנסת אלא התעלמות מהעובדות ומן האמת...ידענו גם ידענו שאנחנו משנים את חוקי המשחק. לא היה דיון בוועדת החוקה חוק ומשפט או במליאת הכנסת שבו ההתייחסות אל החוקים האלה לא יצאה מנקודת הנחה שהם יעמדו מעל לחוקים רגילים. לא היה דיון אחד שבו לא הובהר שאנו מעניקים לבתי המשפט את סמכות הביקורת השיפוטית על מנת להגן על זכויות היסוד של הפרט, ובמלים פשוטות: מעניקים לבית המשפט את ההרשאה לבטל חוקים שיפגעו בזכויות אלה".
לפני כמה שבועות ציטטתי את דבריו אלה של לין באוזני רמון באחת התוכניות ברשת 13. רמון זעם על דבריי, והעלה טענה שעשויה להישמע משכנעת: "אתה מצטט, אבל אני הייתי שם". במלים אחרות, רמון טען שלין משקר, ושהנושא לא עלה. "אם תמצא בכל הפרוטוקולים של הדיונים סעיף דומה למה שהקראת פה, אני חוזר בי, ואם לא, תחזור אתה מדבריך". לא שיש לי ציפייה אמיתית שרמון יחזור בו מדבריו, גם אם אני צודק, ובכל זאת נעניתי לאתגר. האמת היא של היה צריך להתאמץ - כל פרוטוקול שדן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בין אם במליאה ובין אם בוועדת חוקה חוק ומשפט, גדוש באופן ברור ומובהק בייסורי חברי הכנסת בדיוק בסוגיה הזאת - האם תהיה ביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון על חוקי הכנסת.
זה נאמר באופן מפורש, רהוט, לא במרומז, וגם מקבל מענה. חלק מחברי הכנסת לא באים על סיפוקם ומצביעים נגד, חלקם נשארים עם החששות ומצביעים בעד, וחלקם שמחים מאד על האפשרות שבית המשפט העליון יוכל לבטל חוקים של הכנסת ולכן מצביעים בעדו. "אני הייתי שם", אמר רמון, ובכן, לא באמת. רמון לא נכח כלל בדיונים על החוק בוועדת חוקה. דווקא דיון אחד במליאה, שכן היה נוכח בו, הוא היה צריך לזכור - דיון בוננזה שנגיע שאליו בהמשך.
למקרא הפרוטוקולים של דיוני ועדת החוקה, הלב מתמלא בקנאה. לא שאין שם צעקות, קריאות ביניים, בהחלט יש וטוב שכך. הפרלמנט הישראלי היה תוסס תמיד. אבל בשונה ממופע ההשתקה של רוטמן בוועדת חוקה וריצת האמוק שלו לחקיקה, יו"ר הוועדה, אוריאל לין, אשכרה מקשיב למשתתפים בדיון, גם שר המשפטים, דן מרידור, שנוכח בחלק מהדיונים, והם גם עורכים שינויים תוך כדי בסעיפים למשמע ההערות. במהלך כל דיוני ועדת החוקה, שכאמור רמון לא נכח בהם, מעלים חברי הכנסת החרוצים מהמפלגות הדתיות את החשש שחוק היסוד עלול להביא לביטול חוקים דתיים. "יש בחוק הזה כמה סעיפים היכולים לפגוע בחוקים הנוגעים לעניינים דתיים", אמר אז ח"כ יצחק לוי מהמפד"ל.
יוסף עזרן מש"ס חשש, למשל, מסוגיית חופש התנועה שנמצאת בחוק היסוד. "יש חוק ההסמכה", הסביר אז עזרן, "המאפשר לראש עיר לקבוע, למשל, שלא ינועו ליד בית כנסת משעה 8 עד שעה 11 כדי לא לפגוע ברגשות של ציבור מסוים. והנה בא עכשיו חוק היסוד העלול לבטל את הסמכות הזאת ולהתנגש בה".
לוי מהמפד"ל, עזרן מש"ס, ואברהם רביץ מדגל התורה, שבניגוד לרמון לקחו חלק פעיל מאד בדיוני ועדת החוקה, הבינו היטב את פוטנציאל ביטול החוקים, ומה שהטריד אותם יותר מכל זו האפשרות שחוק היסוד החדש יביא לפגיעה בקודש הקודשים מבחינתם: האפשרות שחוק נישואים וגירושים הקובע כי נישואים בישראל יהיו רק לפי הדין הדתי, וכן חוקים דתיים נוספים שנחקקו בעבר, עשויים חס ושלום להתבטל לאור חוק היסוד החדש. פעם אחר פעם הם חוזרים בדיונים ומעלים את חששם שמא בית המשפט העליון יבטל את אותם חוקים. ובאמת, הכנסת מוצאת לחששם תרופה - סעיף בחוק המכונה: סעיף שמירת דינים: "אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק יסוד" ("דין" פירושו גם חוק וגם לפסיקה).
במלים אחרות, חוק היסוד החדש לא יוכל לבטל חוקים רטרואקטיבית, בשונה מחוקים עתידיים שאפשר גם אפשר יהיה לבטלם. ח"כ לשעבר אמנון רובינשטיין מסביר זאת במפורש באחד הדיונים: "הסעיף מתכוון רק לחקיקה קודם, לא העתידה". אין יותר ברור מזה. ברור מהפרוטוקולים שחוקים שיחוקקו לאחר חקיקת חוק היסוד, יהיו נתונים לביקורת שיפוטית שלו.
די היה בקריאת סעיף שמירת הדינים בחוק היסוד כדי להבין עד כמה שקרית ומכוערת הטענה שיום אחד אהרן ברק החליט לשדוד את הסמכות לביטול חוקים, רק כי התחשק לו. הפרוטוקולים מוכיחים מעבר לכל ספק שהטענה הזאת בזויה ושקרית. חברת הכנסת שולמית אלוני, למשל, אומרת במפורש כי היא תומכת בחוק הזה, דווקא משום שבג"ץ יוכל להוות ביקורת שיפוטית על הכנסת, ולכן היא מנסה לגרום לכך שהחוק ינוסח כמה שיותר כללי, דווקא כדי שיהיה לבג"ץ מרחב תמרון: "מה שאני מנסה לומר הוא שאנחנו משאירים את הסעיף בניסוח כללי כדי לא להגביל את הרשויות, שלא ינהיגו כאן ממשל צבאי ולא יחוקקו 'חוקי ג'ינג'יים'. (הנוסח הקיים) משאיר לבית המשפט לקבוע את מערכת האיזון והאינטרסים".
גם חברו של רמון למפלגה אז, ח"כ לשעבר משה שחל, ראה בדיוק כך את אחת ממטרות החוק - ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת. באחד הדיונים שעוסקים בפסקת ההגבלה (כלומר מתי אפשר לפגוע בזכות יסוד), הוא מבהיר מדוע צריך לנסח אותה בצמצום, כלומר באופן שישאיר שיקול דעת רחב לבית המשפט לבטל חוק לא ראוי: "אני יכול לתאר לעצמי...ראש ממשלה אחד, גדול, חזק, שיגיד: אני מביא חוק שבא להגביל את כל מרכיבי המשקפים במדינת ישראל מסיבות אלה ואחרות, וזו לתכלית ראויה במידה שאינה עולה על הנדרש. אני רוצה שיהיה כתוב: 'ערכיה של מדינת ישראל".
כלומר, בניגוד לשקר שמפיצים לוין, רוטמן ורמון, חברי הכנסת שנכחו בדיונים דנו ועוד איך באפשרות לפסילת חוקים. לא רק שדנו מפורשות, חלקם חששו שנוסחים מסוימים מגבילים מדי את בית המשפט העליון, וצריך לתת לבית המשפט חבל ארוך יותר.
השקרים של חיים רמון
במליאת הכנסת לין מותקף בעיקר על ידי ח"כ מיכאל איתן, שהיה הקול המשמעותי ביותר נגד החקיקה, בדיוק בסוגיה זו, ומשיב: "החוק (כלומר, כל חוק, ב"ק) צריך להיעשות לתכלית ראויה, לא סתם חוק שרירותי, משום שאלה חירויות היסוד של הפרט, שכולנו מאמינים בהן". אם חוק צריך להיעשות לתכלית ראויה, זאת אומרת שהמחוקק מוגבל. אם יש הגבלה על המחוקק, מישהו צריך לקבוע אם חרג מגבולותיו או לא. יש גוף אחר, חוץ מבית משפט שיכול לקבוע זאת? אחר כך ממשיך לין: "באנו וקבענו באופן מפורש שהחוק הזה לא פוגע בתוקפו של דין קיים ערב תחילתו של חוק יסוד" - כאמור, אי אפשר לבקר חוקים טרם חקיקתו של חוק היסוד, אבל אפשר להתערב בעתיד.
ואם כל זה לא מספיק ברור, שימו לב מה שר המשפטים אז, דן מרידור, אומר מעל בימת הכנסת, מלים שאין מפורשות מהן: "גם סמכותה של הכנסת לחוקק חוק איננה בלתי מוגבלת מפני שבכל משטר דמוקרטי יש גבול למה שמותר לרוב לעשות....ההצעה קובעת איזון בין הרשויות בישראל והיא קובעת בהחלט תחום או גבול שמעבר לו אין לפגוע בזכויות אדם". יש ברור מזה?
וכאן אנחנו מגיעים לבוננזה. מיודענו רמון כאמור לא נכח בדיוני ועדת החוקה על החוק אבל כן נכח כשעלה לקריאה ראשונה במליאה. לא רק שנכח גם נאם והגן בחירוף נפש על הצעת החוק, תוך שח"כ איתן מטיח בו את הדברים הבאים: "תסלח לי חבר הכנסת רמון...לתת מנדט לבית משפט לפסול חוקים....". רמון (בניגוד לסיפורים שהוא מספר היום), ששמע את מרידור ולין אומרים דברים נכוחים על האפשרות שחוקי הכנסת יהיו תחת ביקורת שיפוטית, לא נבהל מדבריו של איתן, ואפילו לא אמר: "אל תדאג זה לא יקרה", פשוט משום שהוא, כמו כל מי שנכח במליאה ובוועדה, ידע היטב שזאת אכן אפשרות. לכן, רק הסתפק בעקיצות: "אני רוצה לומר לחבר הכנסת איתן שכל כך חרד לכך שהחוק עובר בקולות חברי כנסת מעטים כל כך, שיסתכל סביבו ויראה כמה הוא בודד, כמהו הוא לבד, כמה אין איש מסיעתו, על מי הוא מלין? על מי אתה צועק? למה אתה מתרגש"?
אגב, הסיבה שבדיון הזה לא נכחו חברי כנסת רבים (החקיקה הזאת אושרה שוב ברוב גדול כעבור כמה שנים), היא שממילא היתה לה הסכמה רחבה בכנסת ולא היה חשש שלא תעבור.
איתן מלין שם במליאה שבליכוד לא היה דיון רציני על החוק. לין טוען אחרת. מאידך, בימינו, איש לא סתר בינתיים את פליטת הפה של ח"כ אבי דיכטר בראיון לפיה בליכוד לא היה דיון רציני על "הרפורמה המשפטית". מה שברור הוא שהדיון הפרלמנטרי שהיה אז, בתוך ועדת החוקה, היה רציני ופתוח בהרבה מהדיונים המבזים שרוטמן מנהל, דיראון עולם לפרלמנט הישראלי.
הפרוטוקולים מ-91'-92' מוכיחים כמה שקרי הנרטיב של לוין, רוטמן ורמון. האמת היא שבסוף תקופת ממשלת הליכוד של שמיר ישבו פוליטיקאים חכמים וטובים מימין ומשמאל, חילוניים ,דתיים וחרדים, שרצו בחוק שישמור על זכויות האדם. לא כולם הסכימו עם הנוסח הסופי שלו, לא הייתה משמעת סיעתית בליכוד, אבל החוק עבר בהסכמה של חלקים רחבים בבית המחוקקים הישראלי. לגיטימי לטעון שבית המשפט העליון הרחיב באופן מוגזם את הפרשנות שנתנה לו הכנסת, כמו שלגיטימי לטעון שהפרשנות שלו בשנים האחרונות מצומצמת מדי, אבל האירוע המכונה "המהפכה החוקתית" הוא מעשה ידיה של הרשות המחוקקת, מא' עד ת', ואם יורשה לי זה החוק החשוב ביותר שיצרה מאז חתמה מועצת העם על מגילת העצמאות.
אם המחאה לא תעצור את החקיקה המופרעת של הקואליציה, החוק החשוב הזה שהפך את ישראל לדמוקרטיה מפוארת, יירמס סופית תחת גלגלי כלי המשחית של רוטמן ולוין, וישראל לא רק שלא תהיה דמוקרטיה מפוארת, ספק אם תהיה דמוקרטיה בכלל.
ברוך קרא הוא פרשן לענייני משפט בחדשות 13