נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט בדימוס מאיר שמגר, הלך לעולמו הלילה (שישי) בגיל 94. שמגר נחשב מגדולי המשפטנים בישראל, כיהן גם כיועץ המשפטי לממשלה ועמד בראש כמה ועדות חקירה ממלכתיות ובהן הוועדה שחקרה את הטבח במערת המכפלה, זו שחקרה את רצח ראש הממשלה יצחק רבין, וזו שחקרה את דרכי מינויו של היועץ המשפטי לממשלה, בעקבות פרשת בר-און-חברון. שמגר הותיר אחריו שלושה ילדים מאשתו הראשונה, גאולה, והיה נשוי בשנית לשופטת מיכל רובינשטיין.
"הרשות השופטת מרכינה ראשה ומודיעה בצער רב על פטירתו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט מאיר שמגר", נמסר מדוברות הרשות. "נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, ושופטיו, מנהל בתי המשפט, השופט ד"ר יגאל מרזל, שופטי ועובדי מערכת בתי המשפט משתתפים באבל הכבד של משפחת שמגר ושל כל הציבור בישראל". מועדי הלוויה וטקס האשכבה שייערך בבית המשפט העליון לשמגר ייקבעו בהמשך.
"הנשיא שמגר הוא מבכירי בניה ובנאיה של מערכת המשפט הישראלית", אמרה על שמגר נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, בטקס הוקרה שנערך לכבודו בנובמבר 2018 באוניברסיטת חיפה. "בכל אחת מתחנות חייו המרתקות - בפרקליטות הצבאית, בייעוץ המשפטי לממשלה וב-20 שנותיו בבית המשפט העליון כשופט וכנשיא - בכל אחד מן התפקידים שאותם מילא התבלט שמגר כ'אדריכל' וכפורץ דרך והקים מסד משפטי ויסודות יצוקים המבטאים את עקרון שלטון החוק ומשמשים עד עצם היום הזה את כל המערכות שאותן ניהל".
אל תפספס
שמגר נולד כמאיר שטרנברג בשנת 1925 בעיר דנציג שבפולין. הוא חזה כילד בעליית הנאצים לשלטון ובהתפשטות האנטישמיות, אך ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, עלה ארצה עם משפחתו. בשנים שלאחר עלייתו ארצה הצטרף שמגר לאצ"ל, וב-1944 נעצר והוגלה למחנה מעצר באפריקה.
"כנער הייתי מקשיב לדיונים באולם בית המשפט בתל אביב", סיפר לפני כשנתיים בראיון למוסף "7 ימים", כשנשאל מה הוביל אותו לקריירה של משפט ציבורי. "אבל מה שהכריע בסוף היו הימים שבהם נעצרתי על ידי הבריטים בגלל פעילותי באצ"ל. זה היה מעצר מנהלי בלי הסברים, ואחריו גם הוגלינו למחנה מעצר באריתריאה מסיבות פוליטיות וביטחוניות. בהחלט אפשר שגם זה הוביל אותי אל הדרך הזו. הרי אין הכשרה נחוצה יותר לאיש משפט המבקש לעשות צדק מאשר לעבור על גופו גם חקירה, גם מעצר מנהלי וגם גירוש ללא ביקורת שיפוטית".
בעת גלותו באפריקה למד שמגר משפטים, ובראיון שהעניק ב-1996 לכתב העת "עיונים בתקומת ישראל" סיפר על תקופה זו. "בין עבודה במנהרה לשמירה עליה (העצורים במחנה גילגיל בקניה חפרו מנהרה שדרכה ברחו כמה מהם) נבחנתי בבחינות חיצוניות של אוניברסיטת לונדון לתואר בוגר במשפטים", סיפר. "אצלנו כמשגיח בבחינות לא ישב איש מחלקת החינוך כי אם מפקד מחנה המעצר". לאחר ששוחרר ב-1948 חזר ארצה, ושנתיים מאוחר יותר הוסמך כעורך דין גם בישראל.
מרגע שהחל שמגר את דרכו כמשפטן בשירות הציבורי, המונח שזוהה עמו יותר מכל הוא שלטון החוק - התפיסה לפיה גם רשויות המדינה כפופות לחוק וחייבות לפעול אך ורק במסגרתו. "לא יתואר ממשל תקין אם אינו שוקד על קיומו של שלטון החוק", כתב שמגר באחד מפסקי דינו הרבים, "כי הוא שבונה את חומת המגן בפני האנרכיה והוא שמבטיח את קיום הסדר הממלכתי. סדר זה הוא היסוד לקיומן של המסגרות המדיניות והחברתיות ולהבטחת זכויות האדם".
כחלק מתפיסה זו ראה תפקיד מרכזי ליועץ המשפטי כפרשן המוסמך של החוק. כך, כסגן הפרקליט הצבאי הראשי היה מעורב בכתיבתו של "חוק השיפוט הצבאי", ולאחר מכן כפרקליט צבאי ראשי הנחיל את התפיסה שהיועצים המשפטיים בצה"ל כפופים אך ורק לדרג המשפטי. כיועץ משפטי לממשלה יצר שמגר את מוסד "הנחיות היועץ המשפטי", שמשמשות עד היום להנחיית רשויות המדינה באשר לפרשנות החוק.
"החשוב מכל היועצים המשפטיים לממשלה"
"אני יכול לקבוע ללא כל פקפוק - שמגר היה החשוב מכל היועצים המשפטיים לממשלה", אמר לפני כשני עשורים אהרן ברק, שהחליף את שמגר כיועץ המשפטי לממשלה בשנות ה-70, ולאחר מכן ירש אותו כנשיא בית המשפט העליון. "חשיבות זו התבטאה לא רק בחוות הדעת הרבות והחשובות שכתב וכינס בקובץ 'הנחיות היועץ המשפטי לממשלה'. חשיבות זו התבטאה בכך שהוא הצליח להחדיר את המודעות לשלטון החוק לכל רובדי הממשל. עקב פעילותו האינטנסיבית, חדרה ההכרה לכל זרועות הרשות המבצעת, כי הפעולה השלטונית חייבת להיעשות במסגרת החוק".
שמגר מונה לתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר) ב-1961 על ידי דוד בן גוריון, שגם הציע לו לעברת את שמו. רק אז הפך שטרנברג לשמגר. בזמן כהונתן כפצ"ר ניצחה ישראל במלחמת ששת הימים והחלה לשלוט בשטחים. במאמר שכתב ב-2017 לביטאון לשכת עורכי הדין סיפר שמגר כי כבר ב-1963 החלה הפרקליטות הצבאית שתחתיו ללמוד ולהטמיע את החוק הבינלאומי כדי להיערך לאפשרות כזו. הצווים והפקודות שהכינו נשמרו בארגזים, "ואלו נפתחו רק ביוני 1967 ושימשו את היועצים המשפטיים של הפיקודים השונים, אשר מצאו עצמם בפרק זמן של ימים בודדים כובשים שטחים ובהם למעלה ממיליון תושבים".
שמגר קבע כי השטחים אינם "כבושים" לפי הדין הבינלאומי, ולכן אמנות ז'נבה אינן חלות עליהן, אך הוסיף כי ישראל קיבלה על עצמה את הדרישות ההומניטאריות שעולות מן האמנה. הוא הגדיר את יהודה ושומרון "שטחים מוחזקים", כלומר שטחים המוחזקים על ידי ישראל עד שגורלם יוכרע במשא ומתן מדיני. נקודת המוצא הייתה כי מדובר במצב זמני.
כאשר עבר לכס היועץ המשפטי לממשלה פרסם שמגר את אחת ההנחיות החשובות והמשפיעות ביותר שכתב - זו שמתירה לפלסטינים תושבי השטחים לפנות לבג"ץ. "גם ממרחק השנים קשה להפריז בחשיבותה של ההחלטה", כתב שמגר בספרו האוטוביוגרפי "תם ולא נשלם - פרקי חיים", והוסיף: "האידיאולוגיה שעמדה בבסיס הרעיון אמרה שיש לקיים פיקוח שיפוטי יעיל על פעולות הצבא, והדבר אפשרי רק על ידי מתן אפשרות לאדם שנמצא בשטח המוחזק לפנות לבית המשפט האזרחי, המפעיל פיקוח משפטי עליון על קיום הנורמות של הדין המנהלי".
יחסו של שמגר לשטחים מהווה במידה מסוימת אבן בוחן לכלל דמותו המקצועית המורכבת. מחד, הוא מי שבעשר אצבעותיו בנה את המסד והטפחות שמאפשרים גם היום, מבחינה משפטית, את השליטה הצבאית על מיליוני פלסטינים. מאידך, הוא גם היה מי שפתח בפני אותם פלסטינים את הדרך להיכל הצדק הישראלי.
דלתות בית המשפט לא נפתחו רק בפני הפלסטינים. בתקופת שמגר כנשיא בית המשפט העליון, החל מאמצע שנות ה-80, החלה המגמה של הרחבת זכות העמידה, שהורחבה בימי ממשיכו ברק. המשמעות: ניתן היה לעתור לבג"ץ גם אם העותר לא נפגע אישית מההחלטה שנגדה הוגשה העתירה. הדבר פתח את הדלת לעתירות של ארגוני זכויות אדם שפנו לבית המשפט בנושאים עקרוניים, ובשנים האחרונות ישנם קולות, בעיקר מימין, המנסים לצמצם שוב את הגישה לבג"ץ.
יריית הפתיחה של "המהפכה החוקתית"
סמוך לסוף כהונתו כנשיא כתב שמגר את פסק הדין העיקרי בפרשת "בנק המזרחי", שם נפסל לראשונה חוק משום שנקבע כי הוא סותר חוק יסוד. זו הייתה חותמת מתאימה מאין כמוה לעשרות שנות פעילות לחיזוק שלטון החוק: הקביעה החד משמעית כי גם המחוקק עצמו כפוף לחוקי היסוד, ואינו יכול לסתור אותם. זו גם הייתה יריית הפתיחה של "המהפכה החוקתית", שמזוהה כיום בעיקר עם ממשיכו של שמגר - מי שהשתתף גם כן בכתיבת אותו פסק דין - אהרן ברק.
בנושא אחד לפחות היו ברק ושמגר חלוקים: מידת ההתערבות הראויה של בג"ץ בנושאי מדיניות. בניגוד לגישת "הכול שפיט" של ברק, שמגר האמין בהתערבות שיפוטית מתונה יותר. "אני גורס אחרת", השיב שמגר כאשר נשאל על כך ב-1996. "כדי שנושא יהיה שפיט הוא צריך להיות בעל סממנים משפטיים. הוא יכול להיות מעורב גם בנושאים אחרים, אבל המרכיב הדומיננטי צריך להיות משפטי... אינני מקבל את התזה שגם נושאים של האמנת שגרירים, או נושאי מלחמה ושלום הם נושאים שבית המשפט יכול לדון בהם".
למרות חותמו העצום בתחום המשפט המנהלי והציבורי, במשך השנים אמר שמגר כי אם יש פסק דין אחד שלא ישכח לעולם - זהו זיכויו של ג'ון דמיאניוק. האחרון הורשע ב-1988 בבית המשפט המחוזי בירושלים בכך שהיה שומר ידוע לשמצה בשם "איוואן האיום" ממחנה ההשמדה טרבלינקה. דמיאניוק נידון למוות, אך ערער על הרשעתו, וב-1993 זוכה מחמת הספק בבית המשפט העליון. הרכב השופטים בראשות שמגר קבע כי לא ניתן לקבוע מעל לכל ספק סביר כי דמיאניוק הוא אכן "איוואן האיום". מאוחר יותר הורשע דמיאניוק בגרמניה, אך מת בעת שהמתין לדיון בערעורו שהגיש.
"למרות העדויות והתחושה הברורה כי האיש העומד לפנינו באולם המשפט הוא לא אחר מאשר מפושע מלחמה, היה עלינו לפסוק כי ישנו ספק סביר באשר לזהותו", כתב שמגר במאמר שפרסם מהשנה האחרונה. "מבחינתי מדובר במשפט הקשה ביותר להכרעה מבין כל אלה שהגיעו לשולחני. הספק נשאר ויישאר עד יומי האחרון".