לאנדריי קוזלוב לא קל לספר על התקופה הארוכה בשבי. הזיכרונות טריים וכואבים. ובכל זאת הוא חולק הכל, בלי להחסיר דבר. חודש בלבד לאחר שחולץ במבצע של כוחות הביטחון, החטוף המשוחרר החליט שאין ברירה - הוא חייב את זה לאלה שנותרו מאחור.
בריאיון ראשון לוואלה הוא מתאר את האימה שהרגיש בשבת השחורה, ההתעללות הנפשית והפיזית שעבר, מה החזיק אותו בשמונת החודשים בעזה, כיצד נודע לו על ההתפתחויות בדרך לעסקה וכיצד התאכזב בכל פעם מחדש. כעת הוא דורש מהממשלה: עשו הכול כדי להחזיר את 120 החטופים הנותרים.
קוזלוב עדיין לא מעכל את החופש שזכה לו בשנית. "לחזור הביתה זאת התחושה הכי טובה שהרגשתי בחיי. המתנה הכי גדולה. אני כל יום צובט את עצמי כדי להבין אם אני חולם", הוא מודה, וצוחק: "כנראה שאני לא".
שמעת על המאמצים להשיג עסקה כשהיית שם?
"החוטפים עדכנו אותנו כל הזמן. לא על הכול. על השחרור של פרננדו ולואיס, למשל, לא אמרו לנו. חלקם דיברו איתנו באנגלית וסיפרו לנו על החדשות וההתפתחויות בין ישראל ועזה. ידענו שתהיה עסקה בסוף נובמבר. היתה לנו תקווה שנשוחרר, אבל זה לא קרה".
אמרו לכם שלא תשוחררו?
"הם אמרו לנו 'כל יום וואחד' - שבכל יום ישוחרר חטוף אחד מאיתנו. בסופו של דבר שחררו רק אחד ממי שהיה איתנו שם. אני, שלומי ואלמוג היינו בטוחים שמחר או מחרתיים נשוחרר ונהיה חזרה בבית. כשהבנו שזה לא יקרה, זה מוטט אותנו רגשית".
רסיסי מידע, רסיסי תקווה
איך הרגשת כשהבנת שלא תחזור, כי ישראל וחמאס לא מצליחים להגיע להסכמות?
"המילה הכי טובה היא אכזבה. הייתי מרוסק מהמידע הזה. אני מכיר מילים שיתארו את זה, אבל לא אגיד אותן. אחרי העסקה המשכנו לשמוע הרבה על עסקה נוספת שמתגבשת, בכל פעם חשבנו שאולי נוכל להשתחרר בקרוב. הציפיות התפתחו".
קוזלוב מדגים איך נעתקה נשימתו מהתרגשות בכל פעם ששמע חדשות חיוביות. "בלינקן הגיע, בטח הוא יפתור את הבעיות", הוא נזכר בחלק מהעדכונים שקיבל. "ישראל שלחה נציגים לקטאר, בטח יפתרו את זה, ונוכל לחזור הביתה. ביידן אמר שממשלת ישראל צריכה לסיים את הלחימה. מצרים שלחה נציגים לישראל, ישראל שלחה נציגים למצרים. בכל יום שמענו משהו וציפינו למשהו טוב שיבוא. אבל בכל פעם זה נשבר".
כעסת?
"הרבה רגשות ביחד. כעס, אכזבה. ברור שרצינו להגיע הביתה. לא ידענו מי אשם, הם אמרו לנו דבר אחד, ואחרי שחזרנו לישראל שמענו דבר אחר. כשאתה שם אין לך את כל המידע, ואתה לא יודע מי אחראי לכך שלא תוכל לחזור הביתה. האמנו למה שאמרו לנו.
"הראו לנו הרבה מההפגנות בתל אביב ובירושלים. ראינו את הכעס של האנשים. בפעם הראשונה זה היה 'וואו, מלא אנשים'. והם (מחבלי חמאס; א"ס) אמרו 'כן, הרבה אנשים'", הוא מחקה את תגובתם בקול רובוטי, "אתה רואה את זה ומבין שאנשים נלחמים בשבילך, אבל שום דבר לא משתנה. אתה לא רואה תוצאות. אתה יודע שחטופים השתחררו בנובמבר, אבל שכחו ממך.
"מקבלי ההחלטות הם האחראים. 120 חטופים שם. חלקם כבר מתים, אנחנו לא יודעים כמה מהם בחיים. הם אזרחים של ישראל. זה היה יכול להיות כל אחד. זה היה יכול להיות אתם. הם בחיים ומחכים להחלטה, לפתרון. לחלקם עדיין יש תקווה וכוח, אחרים איבדו אותם. הם רק מתקיימים, במנהרות, בלי מספיק אוכל. אמרו לנו שחלקם אוכלים רק חמישה תמרים ביום. אני זוכר איך הרגשתי, ולא יכול לדמיין אותם במנהרות תשעה חודשים, 40 מטרים מתחת לאדמה. אתם לא יכולים לדמיין כמה נורא זה. אלה היו הימים הנוראים ביותר בחיינו. תנסו להבין. צריכים להביא אותם הביתה כמה שיותר מהר".
הזכרת את התנאים בשבי. אילו רגעים היו הקשים ביותר עבורך?
"7 באוקטובר היה היום הקשה בחיי. לא האמנתי שזה מה שקורה לי. זה היה סיוט. בשלב מסוים השומרים שלנו ואנשים אחרים עזבו את המתחם שהיינו בו, כנראה כי קיבלו סימן שיפציצו שם. רק שומר אחד, מחבל, נשאר איתנו, כשהוא מחזיק סכין גדולה. הוא קרא בקוראן ואנחנו היינו קשורים, רק מחכים שיפציצו את הבית. אחרי שעה נכנס מישהו חזרה ושאל: 'מה קרה? למה אתם מפחדים?'. ענינו שאנחנו מפחדים שיפציצו, והוא אמר 'בואו נשחק רמי, אל תפחדו'. חשבתי שבתוך דקות או שעות הפצצה תגיע. הייתי בטוח שבתוך זמן קצר החיים שלי ייגמרו.
"בנובמבר היינו בבניין נטוש, נעלו אותנו בחדר. אנשים מבחוץ יכלו למצוא אותנו, לזרוק עלינו חפץ בוער, כשאנחנו כבולים. רק חיכינו שזה יגיע. השומרים הביאו לנו אוכל ביום ועזבו בלילה. חלקם התייחסו אלינו בסדר, אחרים היו האנשים הרעים ביותר שפגשתי. הם הענישו אותנו. היו מקרים רבים. אני זוכר שיומיים שכבתי מתחת לשלוש שמיכות עבות באמצע מאי, למשך שעה וחצי, כי עשיתי משהו שהיה בעיניהם לא בסדר. יומיים שכבתי שם על המזרן בלי יכולת לעמוד, לדבר, ובאותו זמן הראו לאלמוג ושלומי סרטים באנגלית בערוצים ערביים.
"היתה גם אלימות בהתחלה, ב-7 באוקטובר. הרביצו לנו, קיבלנו מכות. אחד מהם סימן לי עם הידיים שהוא ירצח אותי מחר ויצלם את זה. למחרת בא אליי ואמר שהוא אוהב אותי. היתה הרבה התעללות פסיכולוגית. אמרו לנו שישראל תהרוג אותנו. בכל פעם עדכנו: שלושה נהרגו בהפצצה, אחד נהרג בהפצצה. אתה מבין שאתה הבא בתור. אולי בעוד דקה, אולי יום ואולי חודש, אבל זה יקרה. אתה מבין שכל יום הוא מתנה. מתחיל להתפלל בבוקר, להתחנן בפני השומר שייתן לך ללכת. באחת הפעמים היתה לי בעיה, וקראו לרופא שנתן לי תרופות. עד היום אני לא יודע אם הוא באמת היה רופא".
בריאיון לוואלה לאחר חזרתו, סיפרו הוריו של אנדריי כי אמר להם שעל חלק מחוויותיו בשבי לא יספר לעולם. "מאז סיפרתי הכול. למי אכפת? הם כבר הרגישו הכי רע שאפשר", הוא עונה כשנשאל על כך. "לכל אחד שקרא לי חזק, מלך, אלוף, גיבור, עניתי שאני מעריך את זה, מודה להם, אבל ב-7 באוקטובר לא ראיתי גופות אלא רק שמעתי על זה. שמרתי על עצמי בשביל המשפחה שלי. המטרה היחידה היתה לחזור הביתה בחיים, בריא ושלם. זאת היתה המנטרה שלי. חזרתי עליה כל יום בבוקר. לא הייתי גיבור, רק רציתי שאוכל להגיד שוב לאמא שלי שאני אוהב אותה".
איך העברתם את הזמן שם?
"בחלק מהזמן לא עשינו כלום. פשוט חיכינו. שאלו אותנו, 'אתם חיילים? יש לכם צ'יפים של GPS מתחת לעור? כמה אתם מרוויחים בישראל?'. כל אחד שהגיע שאל אותנו אותן שאלות: 'כמה עולות עגבניות בישראל? כמה עולים מלפפונים? מה השכר שלך?'. שיחקנו רמי, גרסאות שונות של משחקי קלפים, כמו קאבו. אלמוג לימד אותנו משחק שקוראים לו 'ג'וחה'. כל יום שיחקנו קלפים וניסינו לדבר על משהו. על רגשות, על האוכל, הסרטים שראינו, השחקנים שאנחנו אוהבים. הדרך היחידה לא להשתגע היא לעשות משהו. אם אתה יכול לעשות ספורט, אתה עושה סקוואטים ושכיבות שמיכה. אני אפילו עשיתי מתיחות, יוגה, מדיטציה, נשימות. אתה נושם עמוק ומנסה להירגע. חשבתי: 'עוד יום, עוד מעט, עוד קצת. אני אשתחרר, אני אחזור, אני אשרוד'.
"באחד הימים באפריל הביאו לנו ספרים. לא מדהימים, קטנים, של 30 עמודים. אבל זה עזר. נתן לנו אותם בן אדם שהיה טוב. אחרים לא עשו בשבילנו כלום. הם צחקו עלינו: 'חה, הרגנו 24 חיילים. חה, שיגרנו אר. פי. ג'י לבניין והרגנו 15 חיילים'".
אחד הרגעים הקשים בחיי
אנדריי והחטופים האחרים עברו בין שבעה מקומות מסתור שונים. באחרון מביניהם שהו מדצמבר עד יוני. בחלקם פגשו חטופים אחרים. "ראיתי חטופים ועדכנתי את המשפחות שלהם כשחזרתי", הוא מספר.
בסוף אוגוסט, חודש וחצי לפני שנחטף, החל לצאת עם בת זוגו ג'ניפר. "לא ציפיתי ממנה שתישאר, שתילחם בשבילי. הייתי מבין אם היתה מפסיקה לחכות לי. יצאנו רק חודש וחצי. אבל היא המשיכה ונאבקה עבורי, ואין לי מילים לתאר כמה אני מעריך את זה. היא הרשימה אותי".
עם שמחת החזרה התערבבו גם החדשות על נפילתו של לוחם הימ"מ פקד ארנון זמורה במבצע החילוץ, שבהמשך נקרא על שמו. "ראינו אותו כשהיה פצוע, פינו אותו איתנו. החיילים אמרו לנו: אל תסתכלו עליו, אתם לא צריכים לראות את זה. אבל כשבן אדם פצוע שוכב מטר ממך, אתה לא יכול לא להסתכל. אני רוצה להגיד לכל החיילים שלקחו חלק במבצע: אתם הגיבורים שלי", הוא אומר, "ארנון זמורה היה בן אדם וחייל מדהים. הוא גיבור. הוא יצא למבצע שאתה יודע שאתה עלול לאבד בו את החיים, אין לי מילים לבטא את הרגשות שלי אליו. אני כל כך מעריך את מה שעשו עבורי. פגשתי את משפחתו וגם הם מדהימים. העברנו חג עם אמא שלו. זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי".