בכיכר החטופים בתל אביב יושבת אישה צעירה ומספרת לכל מי שרוצה על הטרגדיה שנפלה על המשפחה שלה ב-7 באוקטובר. הקרובים שנרצחו, בני המשפחה שנפצעו - וכמובן, הארבעה שנחטפו לעזה. שלושה מהם חזרו במסגרת עסקת השבויים בנובמבר, אך אבי המשפחה עדיין נמצא בשבי חמאס. היא דמות מוכרת בכיכר, עוזרת לכולם, חברותית ולמרות המצב המייאש שומרת על אופטימיות. כל אנשי התקשורת במקום כבר מכירים אותה, אף שהיא סרבנית ראיונות, ומדברת רק לא לייחוס. בפעם האחרונה שאלתי אותה למה היא לא מנצלת את הכריזמה הכובשת שלה ואת השפה הרהוטה שלה כדי להתראיין ולהביא את סיפור משפחתה לכותרות. התשובה שלה היתה פשוטה: "אני מפחדת".
לא הייתי צריך לשאול אותה ממה יש לה לפחד. אחרי כמעט תשעה חודשי מלחמה, צריך להיות תמים מאוד, מנותק מאוד, כדי לא לראות את הניסיון להשתיק את קולם של חלק ממשפחות החטופים. זה התחיל ממש זמן קצר אחרי תחילת המלחמה, כשאביה של לירי אלבג ישב מול הקריה בתל אביב והותקף פיזית על ידי אופנוען שאיחל לבתו למות בשבי. בליל פסח השוותה חברת הכנסת גלית דיסטל-אטבריאן את משפחות החטופים לזיקיות, וקבעה כי הן מנהלות "מלחמת חורמה של מיעוט אגרסיבי נגד המסורת היהודית". היה גם חיים סירוטקין, ש"לא התכוון" אבל דרס חמישה מפגינים במרחק עשרות מטרים מכיכר החטופים, וגם נהג אחר, שרק עצר וצרח על הורי חטופים: "אתם החמאס".
זה על קצה המזלג. בין לבין החטופים שהוחזרו מהשבי גם ננזפו שהם לא אמרו תודה לשרה נתניהו, ונאלצו לשמוע ביביסטים ברשתות החברתיות או בערוץ 14 אומרים שצריך לתת להם למות בשבי, אם מטעמים אסטרטגיים או סתם משנאת שמאלנים (כי הרי כל חטוף הצהיר על השתייכות מפלגתית לפני שנגרר לעזה).
זו גם הסיבה שלאט לאט, אנחנו מתרגלים לראות את אותן 5-4 דמויות שמגיעות לדבר באולפנים ולנאום בכיכרות. רק השבוע הגיע לאולפני קשת דני אלגרט, שאחיו איציק נמצא בשבי חמאס כבר 270 ימים, ונזף במנחים אברי גלעד ויאיר שרקי על כך שייבשו אותו יותר משעה בהמתנה מחוץ לאולפן. קשה היה לא להזדהות עם הטענה המרכזית שלו: משפחות החטופים פשוט לא מעניינות מספיק. יש לאברי ולשרקי מספיק נושאים למלא שעה של שידור לפני שבכלל נזכרים לדבר על 120 האומללים האלה, שספק אם בכלל יודעים מי המשתתפים בעונה הנוכחית של "לרקוד עם כוכבים".
למען הסר ספק, יש גם משפחות חטופים שתומכים בממשלה ומתנגדים לעסקה "בכל מחיר". קולם נשמע, וגם הם לא פעם חוטפים ארס מיותר ברשתות החברתיות. איריס חיים, שבנה יותם נהרג בשוגג בעזה על ידי כוחות צה"ל, חטפה נאצות ממורה ומחנך בישראל, שכינה אותה "ביביסטית מתועבת", מהסיבה הפשוטה: היא מסרבת לצאת נגד הממשלה וקוראת לאחדות בעם. זאת זכותה, והיא הרוויחה את הזכות לא לקחת חלק בפסטיבל השנאה והזעם בדם. בתוך כך, באחד הראיונות היא הודתה שהכינוי "ביביסטית" הצחיק אותה, מכיוון שהיא בכלל מצביעה לשמאל כל חייה.
נותרו בסך הכל 120 חטופים בעזה. חלקם, אנחנו יודעים, כבר לא איתנו, וסבלם בשבי פסק. גם השאר, החיים, חיים בקושי. בתנאים שלא היינו מייחלים לאויבנו, כי אנחנו טובים מאויבנו. 120. חלקם מחכים לחזור לחיבוק של אמא. חלקם מחכים להגיע לקבר נצחי בחלקת גן העדן שלהם שהפכה לגיהינום. 120 זה מספר חשוב במתמטיקה (המספר הרב משוכלל הראשון), בנומרולוגיה (יש שמאמינים שזה מספר המלאכים) וכמובן מספר שחוזר על עצמו באמונה היהודית. זה הגיל שאליו הגיע משה רבנו. זה הגובה של בית המקדש השני. וכמובן, זה מספר החכמים שייצגו את עם ישראל בכנסת הגדולה.זאת הסיבה שבמדינת ישראל יש 120 מחוקקים עד היום. 120 אנשים שאנחנו בחרנו לייצג אותנו בשגרה ובחירום. יהודים, ערבים, חרדים, חילונים, נשים, מבוגרים, צעירים ואפילו כמה שמאלנים. 120 נציגי ציבור, בדיוק כמו 120 חברי ציבור שנמצאים היום בעזה.
אלה הם אותם 120 שהתפקיד שלהם הוא להחזיר אותם. סדרי העדיפויות של כל אחד שונים. הח"כ החרדי הממוצע רוצה לדאוג לכסף לישיבות, הח"כ הערבי דואג לתשתיות בכפרים בגליל, הח"כ השמאלני רוצה להפיל את ביבי. הכל לגיטימי, זה חלק מתפקידם ובשביל זה הם נבחרו. ועדיין, לא ייתכן שבמשך תשעה חודשים לא נשמע את קולם של רוב חברי הבית הנכבדים בנושא הזה, שלא אמור לפלג בין ימין ושמאל. נושא שאמור להיות במשותף לכל בני האדם שמקדשים את החיים: להחזיר הביתה את החטופים.
לא פעם חברי כנסת נעלבים כשאומרים להם שהפוליטיקאים לא עושים כלום בשביל הציבור. הם מבקשים לא להשוות אותם לחברי כנסת אחרים. "תבדקו בכמה ועדות אני נמצא", הם טוענים בעלבון, "תראו כמה חוקים העברתי". ואולי הם צודקים. ובכל זאת, יש עדיין משפחות חטופים שלא קיבלו אפילו שיחת טלפון אחת מנציגי הציבור שלהם. החוזה מזמן הופר. וזה כתם על כל נציגי הציבור. כולל כולם.
ולכן, במקום להתייחס לכל ה-120 כמקשה אחת, ניסינו להפריד ביניהם. גם בין 120 הח"כים וגם בין 120 החטופים, והצמדנו לכל ח"כ חטוף אחד בלבד. קשה להרים טלפון ל-120 אימהות או 120 נכדים, אבל הרבה יותר פשוט לעשות את זה למשפחה אחת. לשאול לשלומם. לבדוק איך אתה יכול לעזור להם, כנציג הציבור שלהם. להתעניין בתגובות שהם מקבלים, לעזור להם אם הם נתקלים בקשיים כלכליים לנוכח המצב. להיות להם אוזן קשבת, וגם חיבור למעגל הפנימי של מקבלי ההחלטות.
ובעיקר, לא לשכוח אותם. לא לייבש אותם. לא לטאטא את הזיכרון שלהם מתחת לשטיח הספינים. ל-120 החטופים מגיע יותר מזה. גם למשפחות שלהם, שעוברות גיהינום כבר כמעט תשעה חודשים, מגיע הרבה יותר. האמת, לכולנו - מימין ומשמאל - מגיעים נציגים קצת יותר מחוברים. אבל אם צריך להתחיל מאיפשהו, תתחילו בבקשה מהמשפחות של אלה שזנחתם והפקרתם. עוד לא מאוחר לתקן.