אוהב חיות ואדם (בסדר הזה), ספורטאי כושל בעבר ואוהד כורסא מצטיין בהווה. הדוג סיטר המושלם לכלב שלכם והעורך המושלם לרומן שאתם עוד לא יודעים שתכתבו. עמית סלונים משמש כמבקר התרבות ועורך עמוד הבית של וואלה! NEWS, ובזמנו הפנוי מגדל שתי ילדות וכלב.
בעולם שבו פוליטיקאים ציניים כמו רגב צועקים "פייק" על כל אמת לא נוחה ומציפים את הזירה בחרא, מזל שיש עיתונאים כמו קובן שמתעקשים על האמת. ברגעים האלה, כשהסיסמאות החלולות קורסות כמו מגדל קלפים, אפשר כמעט לרחם עליה
אין רגש כזה: "לה בוהם" של פוצ'יני מציג אופרה איטלקית מבוצעת על ידי אנסמבל בינלאומי מבלארוס, רוסיה, ישראל, ניו זילנד וקובה, במרחק צעדים מכיכר החטופים. כשהמציאות קודרת, סיפור על אהבה, עוני ויופי מזכיר לנו שגם בזמנים חשוכים, התקווה והאמנות נותרות נחוצות
בזמן שהפוליטיקאים מושכים את התקשורת להתעסק בריקודים בחתונה וריבים מהונדסים בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, השכילו ב"ארץ נהדרת" לעשות צחוק מכמה הכל אידיוטי - ולא שכחו גם את החיים עצמם, ואת מה שחשוב באמת
הדמוקרטיה גוססת, אבל ביקום הקולנועי של חדשות 12 זה מרגיש כמו עוד מהדורה מרכזית. בזמן שהכהניזם משתלט על מוסדות אכיפת החוק, ועבריין שהורשע בתמיכה בארגון טרור מוביל את המתקפה נגד שומרי הסף - כל עיתונאי שאומר את האמת הופך לגיבור שמפיח מעט תקווה
קושמרו נזף בגיא פלג על כך שכינה את נתניהו "ארדואן קטן", אך האמת מחייבת לדבר בבהירות על המשבר החוקתי. ממשלת ישראל עוברת על החוק באופן שמסכן את יסודות הדמוקרטיה הישראלית, ובזמנים כאלה על העיתונות להיות אמיצה ולקרוא לדברים בשמם, ללא צנזורה או ניסיונות ריכוך
כשגדי מוזס מדבר בפשטות שובת-לב על "הרשעים" אצל אילנה דיין ב"עובדה", הוא לא צריך להרחיב כדי שנבין את הכוונה שלו למי הוא מתכוון
בשביל להשמיע את ההצהרה הפוליטית השקרית של נתניהו במהדורה המרכזית של חדשות 12 נאלצה יונית לקטוע את קוניו, שסיפרה על חוסר האונים של משפחות החטופים אל מול החזרה ללחימה. זה היה אוטומטי מאוד - ומיותר מאוד. בשביל הצהרה כזו יש ערוצי תעמולה
הסדרה של קשת 12 נכתבה וצולמה לפני ה-7 באוקטובר ועלתה לשידור יום אחרי פיטורי ראש השב"כ בטיימינג שלא יכול היה להיות גרוע יותר. יהודה לוי והפקה מרהיבה לא מצליחים לגבור על דיאלוגים מלאכותיים ותחושת הדיסוננס בין הפנטזיה של הסדרה למציאות העקובה מדם
שאלה אחת קצרה ומצמררת של בן כספית בריאיון עם שיר סיגל, בתו של החטוף קית' סיגל, ב"פגוש את העיתונות" נותרה תלויה באוויר ומהדהדת בלבו של כל ישראלי. ואז עמית סגל הגיע והדיון הפך לקרבות צעקות
למרות הטאלנטים הבלתי נגמרים והחיקויים המוצלחים כמו זה של ניסים ואטורי, התוכנית הסאטירית הוותיקה מתקשה לחדד את הביקורת שלה על המערכת הפוליטית בישראל ובוחרת באיפוק במקום באמירות נוקבות. האם "ארץ נהדרת" איבדה את האומץ או שמדובר סתם בפרק לא מוצלח?
"ריאיון מיוחד", התכנית החדשה של קשת שבה אנשים על הרצף האוטיסטי מראיינים את חנן בן ארי, היא לא תכנית של רגעי שיא אלא של אווירה. חצי שעה של בריחה מהשגרה המייאשת שלנו. תזכורת לאנשים השקופים שחיים בינינו. השאלות היו מקסימות - והתשובות היו כנות וכובשות
בדמוקרטיה, הקהל מצביע עם הארנק. והקהל הצביע. כל כרטיס לאייל גולן הוא לא רק תמיכה במוזיקה - אלא גם באדם שמבצע אותה. כל כרטיס הוא מסר ברור: "מה שעשית לא מספיק חשוב בשבילי כדי שאפסיק להעריץ אותך" | דעה
בריאיון לדוריה למפל בחדשות 13, אביו של החייל החטוף מתן אנגרסט ביקש מהצופים להצביע ברגליים כדי להחזיר את הבן שלו. רציתי להצדיע לו
"ארץ נהדרת" חיברה בין יצירת "קלייר דה לון" של דביסי בביצוע אלון אהל לבין "שמש" של חנן בן ארי באופן שזעק מעבר למילים. הקליפ של אלון המנגן בחופשיות הפך לניגוד מצמרר למציאות שבה הוא מנסה לשמר את המוזיקה בשבי, ונשא מסר עוצמתי יותר מכל סאטירה או מערכון
שר התרבות תוקף את "אין ארץ אחרת", הסרט התיעודי שזכה באוסקר, אך לא בגלל הסיבות שאתם חושבים. האמת שנחשפת בסרט היא לא משהו שלא ידענו על אנשי כוחות הביטחון או על המתנחלים, אלא על הגוף שזוהר ושותפיו נלחמים בו. זה עלול להתפוצץ לו בפרצוף
התחקיר של רביב דרוקר על הירי של אביעד פריג'ה ביובל קסטלמן היה מוזר מאוד. מצד אחד לא למדנו דבר חדש, מצד שני קיבלנו עדות לא אותנטית
בנימין באלינט כתב בספרו "המשפט האחרון של קפקא" על המאבק המשפטי סביב כתבי היד של פרנץ קפקא - ומצא את עצמו בסבך בין זהויות לאומיות מתנגשות. בריאיון לוואלה, עם צאת הסרט המבוסס על ספרו, הוא חושף שאפילו פלסטינים הצליחו להתאהב בזכותו בסופר היהודי הגאון מפראג
אדוה דדון ולי נעים ניסו להתמודד עם סיפור בלתי אפשרי בשידור חי, בערוץ 14 מצאו את המרואיין הציני ביותר, ואילו ציון נאנוס ריגש עד בכי עד לרגע שדיבר מהלב במקום מהראש. כך סוקרה על המסך ההלוויה של משפחת ביבס
הקלישאה מדברת על האומץ של איתי אנגל להיכנס לאזורי מלחמה מסוכנים. זה טבעי. אלא שהסרט שלו מלב דמשק ששודר אמש ב"עובדה" מזכיר שהוא הרבה יותר מאדם אמיץ (או משוגע, תלוי את מי שואלים) - אלא עיתונאי בחסד, מראיין נפלא והסטוריטלר הכי גדול שהיה כאן מאז קירשנבאום
17 שנה אחרי שמרד בדימוי של עצמו, שבן חזר אל אלבום המופת "עיר", שכולו שיר אהבה לעיר העברית הראשונה. לשמוע את השירים האלה ב-2025 זו לא נוסטלגיה, אלא קריאת תיגר על המציאות הקשה שבחוץ
מיליונים ראו את נציגת הצלב האדום שחתמה על "מסמכי השחרור" של החטופים בטקסים המבויימים בעזה. ראינו אותה מלווה אותם בדרכם מהגיהנום אל הרכבים שמובילים אל החופש. מי האישה הזאת? זו שאלה שנשארה ללא מענה. אבל בדרך גילינו שאלה חשובה יותר - מה המחיר של נייטרליות?
דבי ביטון תקפה בוולגריות אחות שכולה בכנסת. עמית סגל הצביע על הצביעות של סיקור המקרה. בערוץ 14 הזמינו את האחות לאולפן. אלא שמה שבאמת חשוב לדבר עליו זו הגבורה של האח, דביר, שנפל בקרב על חוף זיקים. אנחנו חייבים לו לפחות את זה
יולן כהן שמעה את הביקורת, וניסתה לא לבכות כשהיא דיווחה על העינויים המזוויעים שעוברים החטופים בעזה. במקביל, בערוץ 14 דיברו על כדורגל, חילול שבת ועל הגיהנום סוחט הדמעות האמיתי של להיות שרה בממשלה. החטופים? שימותו
באלבום החדש, "היסטוריה של תאונות", אביב גפן יוצר מסע במעמקי נפשו. אחרי שמכר לנו את המותג "אביב גפן", הפעם הוא מציג לנו פשוט את אביב. האלבום מצליח לייצר אמירה עמוקה על אבהות וזוגיות מתוך מבט של יוצר - המסוגל להביט בכנות והשלמה על עברו ועל מורשת אביו יהונתן
"בדקנו את עצמנו שוב ושוב, ואז עוד פעם כדי לוודא", פתח חדד את הידיעה המטלטלת שלו על אלי פלדשטיין - דבר מיותר לחלוטין, שכן צופי חדשות 12 מצפים לבדיקת עובדות כזאת בכל ידיעה - אבל אולי במקרה של חדד זה בלתי נמנע
ינון מגל הכריז אתמול בערוץ 14 כי "ישראל נבחרה בפורבס לאחת המדינות החזקות בעולם בשנת 2025". מזל שבפאנל גם התארח עיתונאי שדאג להציג את האמת, אחרת הפייק הזה היה עובר בלי שום הפרעה
קושמרו יכול היה להציע לעידית אהל תקווה שקרית. יכול היה לומר מילות תפילה חסרות תכלית. במקום הוא ניצל את הזמן הקצר שהמציאות הזאת מופיעה על המסך של כל צופי המהדורה וזרק אמת עצובה לחלל האוויר: "ככל שהם צעירים יותר, הם עוברים יותר סבל". הלב מחסיר פעימה
"ארץ נהדרת" הציגה אתמול את אחד המערכונים הטובים ביותר שלה מזה זמן רב, אבל גם הוא לא שיכך את חסרונם של ערן זרחוביץ' ואסי כהן. אגב כך, הפרק החמיץ הזדמנות להציג ביקורת אמיתית על נרמול שיח מסוכן בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית
בעונתה הראשונה, הסדרה של מוחמד "מו" עמר בנטפליקס הצליחה לאזן בין ביקורת להומור, אך בעונה השנייה היא חוצה גבולות ומציגה נרטיב אנטי-ישראלי מובהק. אחרי ה-7 באוקטובר, על רקע המלחמה בעזה, המסרים שבה מקוממים במיוחד ומשאירים אותנו לתהות: איך נטפליקס נתנו לזה יד?
הכתום כתום מאוד, האדום אדום מאוד. עכשיו רק צריך קינוח
