אוהב חיות ואדם (בסדר הזה), ספורטאי כושל בעבר ואוהד כורסא מצטיין בהווה. הדוג סיטר המושלם לכלב שלכם והעורך המושלם לרומן שאתם עוד לא יודעים שתכתבו. עמית סלונים משמש כמבקר התרבות של וואלה, ובזמנו הפנוי מגדל שתי ילדות וכלב.
הודעת וואטסאפ שקרית ששותפה על ידי עיתונאים הפכה לוויראלית והציתה אש. כך הפכו קבוצות הטלגרם למעצמות תקשורת שמעניקות חותמת כשרות לשקרים, ולמה הפרובוקציה הזו היא רק קדימון לסרטוני הדיפ-פייק שישטפו אותנו בדרך לקלפיות
התגעגענו לכדורגל הישראלי, כמה טוב שהוא חוזר, אבל המציאות המוטרפת בישראל מייצרת חששות: אובדן הערך הספורטיבי, חוסר הכבוד כלפי קרית שמונה, וכמובן התקנה שעלולה לייצר סיטואציה פסיכית על הדשא. עמית סלונים תוהה: אם ההצגה מעוותת, האם היא חייבת להימשך?
אחרי ששבר כל שיא, כוכב הפופ הגדול בעולם החליט שנמאס לו לעבוד בשירות הלקוחות. הוא ברח לברלין, צלל למועדונים ויצא משם עם אלבום דאנס-פאנק מהוסס, קשוח ולפרקים יפהפה, שמוכיח שהוא כאן כדי לעשות רק מה שבא לו - וזה יפה, גם אם לפעמים זה חוטא ביומרנות
המוזיקאי מובי יצא במתקפה פתאומית נגד "לולה", הלהיט של הקינקס מ-1970, וטען שהמילים "מגעילות וטרנספוביות". דייב דייויס לא נשאר חייב, הקהילה הגאה התייצבה להגנת הלהקה - והרשת מיהרה להזכיר למובי את השלדים בארון שלו. וגם: התגובה הקורעת של ריי דייויס
הפודקאסט מבית כאן הסכתים הוא הכל חוץ מבנאלי. עם תחקיר ברמת שב"כ וחרוזים משוגעים - גבע אהרון מפרק את פורמט הריאיון המעיק. הפעם נועה קולר עלתה על המוקד, ויחד הם הוכיחו שוב איך אסקפיזם מצליח לחשוף אמת. וכן, זו הפעם הראשונה והאחרונה שאני כותב ביקורת בחרוזים
פעם חשבתי שגיבורים צריכים להיות בגובה שני מטר. היום אני מבין שהגבורה האמיתית היא להסתכל לתהום בעיניים. מליטר וודקה ביום, דרך ייסורי הגמילה ועד להבנה שהכוח העליון שלה הוא האימהות - "לרדוף אחרי השמש" הוא יומן מסע מדמם, אלבום הישרדות, ובעיקר תמונת ניצחון
למה החיקוי של יואב קיש ב"ארץ נהדרת" הוא בדיוק המראה שהחברה הישראלית זקוקה לה כרגע - ואיך הפך "שר הקיש-לון" לסמל של מערכת מופקרת בזמן מלחמה?
פרופ' משה כהן-אליה מתגאה ב-100 אלף חתימות בעצומה מביכה שקוראת לטראמפ להטיל סנקציות נגד גלי בהרב מיארה ויצחק עמית. אז נכנסנו לאתר כדי לבדוק את אמינות המערכת, וגילינו פח אשפה דיגיטלי שסופג הכל. כך היטלר, חמינאי ובוב ספוג התאחדו למען הפלת הריבונות הישראלית
פיטורי מוריה אסרף לא יצילו את חברת החדשות, אלא רק ימשיכו את המורשת של פתרונות קסם שטחיים בערוץ 13. ההנהלה החדשה תחת רפפורט צריכה קודם כל לייצב את המערכת - ולתקן עוול היסטורי
"אני מצטער, על מה אתה מדבר??" - כך הגיב עיתונאי אמריקני בכיר ומוערך לניסיון המביך של פרשן חדשות 12 למסגר את הדיווחים מארה"ב כתעמולה של סוכנות אנטי-ישראלית דמיונית. משם, הדרך לפסטיבל לעג בינלאומי כלפי עמית סגל הייתה קצרה מאוד
היא שחקנית מעולה, אבל הבלוף של אל על גדול גם עליה: בזמן שהמחירים זינקו ב-31% בשיא המלחמה, שום סטורי "מרגש" לא ימחק את העלבון של מי שרק רצו לחזור הביתה
קשת 12 קיבלה החלטה מעוררת מחלוקת לשדר אסקפיזם בזמן שהמדינה בוערת. היינו מחליקים על זה אם התוצאה הייתה מצחיקה, אבל חוסר השינה של כולנו השבוע השתקף היטב בחדר הכותבים של התוכנית. מדורת השבט האחרונה בישראל רק מנסה לעשות נעים בגב לציבור שצמא לסאטירה אמיצה
התקשורת עטפה את לוני ווקר באמפתיה כשהיה בדובאי, ובצדק. אבל כשמאמן הפועל תל אביב חטף טיל ליד הבית וסיפר על זה ביוון - עשו ממנו בוגד. עמית סלונים מפרק את העיוותים בתקשורת, הדיסוננס של האולטראס והספין של עופר ינאי נגד ערוץ הספורט
בזמן שישראל וארה"ב כותשות מטרות באיראן, עסקת המדיה הגדולה בהיסטוריה עולה בלהבות. הכסף הערבי בורח, סין חוזרת לתמונה וחשיפה דרמטית מגלה כי לנשיא טראמפ היה אינטרס אישי בשיא מלחמת ההצעות. הוליווד אף פעם לא הייתה קרובה יותר למלחמת עולם
לכתוב ביקורת מוזיקה תחת מתקפת טילים זה אירוע משונה, אבל "Make-Up Is a Lie" של מוריסי הוא הפסקול המדויק לחרדה הקיומית הזאת. ביקורת אישית מאוד מהקישקעס, ואולי האחרונה מסוגה לפני שמחליפים את כולנו בבינה מלאכותית
המעבר החד בין חיקויים באולפן למסך מפוצל עם התרעות מסכם את הטירוף הישראלי של הרגע. אבל דווקא המונולוג של יניב ביטון בסוף הוא זה שישאיר אתכם ערים בלילה - תזכורת כואבת לכך שאנחנו צועדים בעיניים פקוחות לאותה תהום
זמן מלחמה, האולפנים עובדים בלחץ בלתי אפשרי, אבל פתאום משהו בגישה משתנה. קולגות מפרגנים למתחרים. אבל האם אנחנו חייבים לנרמל שעות שידור ששוחקות את החדות ומעלימות שאלות קשות? הייתם עולים על אוטובוס בשעת שיא כשהנהג נסע בו כבר 15 שעות היום?
ההפקה החדשה בקאמרי שואבת אותנו לבועה דקדנטית עם הופעה מהפנטת של רן דנקר וקול נדיר של ליהי טולדנו. אבל מאחורי השואו הנוצץ שלא נופל מאף במה בברודווי מסתתרת מראה מצמררת למה שקורה כשאנשים טובים שותקים מול הרוע
כולנו חולמים על האולסטאר, אבל כשהתקשורת היא אולפן שבו "עיתונאים" מתווכחים מי הכי שקרן - המציאות טופחת על הפנים. במדינה שמעדיפה טראש-טוק וריב על כיסאות פלסטיק - קרב שולי בתחרות נידחת בליטא הופך לגאווה לאומית. מונדיאל? למי אכפת, העיקר שראינו טורקי בוכה
מאה שנה אחרי שבן גוריון נדהם מ"נשמת היהדות" של "הדיבוק" מאת ש. אנ-סקי - האופרה הישראלית מציגה פרשנות מפתיעה עם אג'נדה פמיניסטית, שתיקות תזמורתיות ומוטיבים נוצריים. מנגד, על הבמה ניצב קאסט ישראלי פנומנלי, בראשות אלה וסילביצקי, שמזכיר איזה כישרון ענק יש כאן
בזמן ששר התרבות נלחם על "כבוד", בתיאטרון הלאומי חוגגים ניצחון צבעוני עם 150 הצגות סולד-אאוט. המחזמר "פריסילה מלכת המדבר" הוא לא רק אסקפיזם מושלם מהמציאות הישראלית, אלא גם תצוגת תכלית של קאסט שמוכיח שעל עקבים אפשר להסתכל על הכל מפרספקטיבה אחרת
הרוק הישראלי מת? תשאלו את הקהל שהצטופף במרכז ענב בתל אביב. חגיגות 35 שנה לאלבום הראשון של להקת פונץ' סיפקו נוסטלגיה נטולת קיטשיות, אינטימיות בלי גבולות, ורגע עצום אחד שבו חמי רודנר עלה להתארח - והזכיר לכולם שרוקנרול לא יכול למות. היי היי, מיי מיי
"ריסט", הסדרה החדשה של אדיר מילר, נראית כמו מיליון דולר, נשמעת כמו "אסקימו לימון" (בקטע טוב), ומסתירה בתוכה את ההטרלה הכי מבריקה שנראתה בטלוויזיה המסחרית. הקומיקאי הוותיק החליט לתת לקהל שלו (ולעצמו) קצת קרדיט - וזה משתלם
738 ימים בשבי חמאס לא לקחו ממנו את המוזיקה, להפך. שורד השבי אלון אהל גילה לקהל בהאנגר שרק כשחזר הבין שכל המדינה מכירה אותו כפסנתרן - תואר שהוא עצמו עוד לומד לעכל. עם הפסנתר שהפך לכלי נשק של תקווה ודואטים עם הגדולים מכולם, הוא סיפק רגע נדיר של ניצחון מוחלט
בזמן ששמעון ושמלוק בנו את המיתוס, פדרמן הביא את הכסף והניהול המודרני שמנעו קריסה. פרידה מהאיש שראה את התמונה הגדולה, הבין שגם הפועל צריכה להצליח באירופה, ולימד אותנו שניהול מקצועני חשוב לא פחות ממכביזם טהור
הוא הדהד קונספירציות על ה-7 באוקטובר, התנגד לחיסונים ופלרטט עם עדי יהוה - אבל אי אפשר לדמיין את ישראל בלעדיו. מתי כספי היה אחד המוזיקאים הגדולים ביותר שצמחו כאן, ושום דבר שאמר או עשה לא יכול לשנות את זה. עמית סלונים נפרד מגאון חד פעמי
עומר עציון ממצב את עצמו ככוכב על - הפעם עם חיקוי גאוני של אלי אוחנה, וגם בדמות הסחי בסדרת המערכונים המבריקה על פרדס חנה. ואולם, בין פאנצ'ים מועתקים מהטוויטר וההתעקשות להפוך את מרדכי דוד לדאחקה לא מזיקה - מרגיש ש"ארץ נהדרת" בוחנת את הסבלנות שלנו
למרות בעיות סאונד בבית האופרה, החיבור בין רוקפור לתזמורת הקאמרטה הזכיר שרוקנרול לא צריך להיות נקי כדי להיות מושלם. שלושה עשורים אחרי "האיש שראה הכל", הלהקה סיפקה ערב של רגש טהור שהצליח לייצר, ולו לרגע, תחושה אופטימית כמו בישראל של 1995 של לפני רצח רבין
השימוש במונח "אדמה גנובה" בטקס פרסי הגראמי הקפיץ את הרשת, אבל הכוכבת דיברה על קליפורניה, לא על עזה. בזמן שאצלנו אמנים רועדים מפחד להביע דעה, אייליש מלמדת אותנו שיעור באומץ פוליטי. עמית סלונים על הצביעות האמיתית
יונית לוי ומגי טביבי הציגו כתבות כמעט זהות בסוף הליינאפ, אבל בערוץ 11 ו-13 הרימו את הכפפה. בעוד שרון דוידוביץ' ידע להנגיש לציבור את הרגע ההיסטורי, בערוץ 13 הלכו על נוקאאוט עם צלילת עומק למספרים ולנשמה של הילד מהרצליה שכבש את העולם. ואז הגיע ביבי
