אוהב חיות ואדם (בסדר הזה), ספורטאי כושל בעבר ואוהד כורסא מצטיין בהווה. הדוג סיטר המושלם לכלב שלכם והעורך המושלם לרומן שאתם עוד לא יודעים שתכתבו. עמית סלונים משמש כמבקר התרבות של וואלה, ובזמנו הפנוי מגדל שתי ילדות וכלב.
אם גם מי שאמורים להיות קול הציבור מוותרים על עדכונים חדשותיים אמיתיים לטובת קרקס פנימי בליכוד, אולי הגיע הזמן להפסיק להתפלא למה הציבור כבר מזמן לא מדליק את הטלוויזיה כדי להבין מה קורה - אלא בעיקר כדי להתנתק
"הכוכב" של הפרסומת החדשה מקבל עוד נרמול לדעותיו הקיצוניות, אבל הבעיה האמיתית היא דווקא התגובה של מותג המזגנים. מישהו שם חי באייטיז כנראה, וחושב שאין דבר כזה פרסום רע. רק שבמקום באזז, הם עוד עשויים להיפגע
לפני שנבעט הכדור הראשון, לפני שטעויות השיפוט וההחמצות יטריפו את הטריבונה - רגע אחד של חסד, שבו אוהדי מכבי ובאר שבע עמדו יחד למען האדומים והצהובים שנשארו מאחור. עמית סלונים ישב ביציע והבין שרק קבוצה אחת תזכה באליפות, אבל לכל אחת מהן יש לב של אלופה
"מה באמת קרה שם?" היא לא יותר ממופע אוננות עצמית של קשת בפריים טיים של ערב שבת. למרות הכימיה המרשימה בין ארז טל לאברי גלעד, במקום שיחה אמיתית ומעמיקה בין שני אנשים שלקחו חלק בלידה מחדש של הטלוויזיה הישראלית, קיבלנו מופע יח"צ מרוכך שכל מטרתו האדרת הערוץ
"ארץ נהדרת" סגרה את העונה ה־22 שלה בפרק שהיה כואב, מצחיק, ולא נוח לעיכול - כמו התקופה עצמה. כמו ב"גבעת חלפון" ושאר הקלאסיקות של ההומור הישראלי, גם הפעם אנחנו תופסים את הבטן מרוב צחוק בזמן שהלב נשרף. 50 שנה? לך תזכור. אבל אולי זה בדיוק מה שיישאר
זו השנה השנייה ברציפות שבה שודרה הקלטה של טקס המשואות, אז בגלל הפחד ממחאה והפעם בגלל שריפת ענק. החלטת הערוצים לעבור לשידור של החזרה הגנרלית של טקס שלא יצא לפועל בסוף בזמן הזה זו כבר לא סתם החלטה שנויה במחלוקת, זו פשוט בגידה בצופים
850 חיילים נהרגו, 59 ישראלים עדיין בשבי, אבל במקום לשאול למה ואיך זה ייגמר — התקשורת ממשיכה לספור קורבנות ולהמשיך הלאה. ביום הזיכרון הזה, השאלה האמיתית היא לא אם התרגלנו, אלא אם אנחנו נמשיך לשתוק
לפעמים צריך לעמוד מול אנשי שלטון ציניים ושקרנים ופשוט להעמיד מולם את האמת, ולא פחות חשוב - למנוע מהם את מרחב השקר. זו המשימה של עיתונאים בזמנים קשים
בהופעה בזאפה הרצליה, גם בהיעדרו של יענקל'ה רוטבליט, הלהקה הצליחה להפוך את המוזיקה למרחב של אמת בלתי מסוננת. דרך מילים שנכתבו לפני עשרים שנה אך מהדהדות את המציאות העכשווית, מתגלה כוחה של מוזיקת מחאה שאינה מפחדת להתעמת עם הזמן
מגנדי עד יהונתן גפן - סילבי קשת לא נרתעה מלהיות שנויה במחלוקת, אפילו כשזה עלה לה במחיר אישי. הספד למי שהיום כבר אפשר להבין כמה חרא הייתה צריכה לסבול מההגמוניה הגברית בתקשורת הישראלית, בשביל להפוך להשראה לדורות שלמים של עיתונאיות חזקות
כל עוד נמשיך לצרוך את הקרקס התקשורתי, נמשיך לקבל עוד ועוד מופעים של בריונות כמו זה של חברת הכנסת. השאלה אינה מתי התקשורת תשתנה, אלא מתי אנחנו, הצופים, נחליט שהגיע הזמן להפנות את תשומת הלב שלנו למה שבאמת חשוב - לדמוקרטיה המתפוררת
המתופף המיתולוגי של בלונדי נפטר בגיל 70 אחרי מאבק במחלת הסרטן. לאורך הקריירה המפוארת שלו שיתף פעולה עם שורה של אמנים מהגדולים בעולם, והיה שותף מלא בכל האלבומים של בלונדי. חבריו ללהקה, דבי הארי וכריס סטיין: "תרומתו להצלחה שלנו הייתה ללא שיעור"
אתמול הודיע פיט בסט, המתופף המקורי של הביטלס, על פרישה מהבמות בגיל 83. זה הזמן להיזכר בעוד מתופפים שהשפיעו על מיליונים, אבל רבים שכחו את שמם - או לפחות את העובדה שהם בכלל מתופפים. זהירות: הרשימה עלולה לעצבן את חלקכם, אבל היי - בשביל זה יש את הטוקבקים
השבוע יחגוג סרט הקאלט הקורע יובל לצאתו לאקרנים, ולרגל המאורע הסרט יחזור לבתי הקולנוע בחודש הבא. רגע לפני שאתם הולכים לחפש שיח או לברוח מפרות מעופפות, זה הזמן להיזכר באחד הסרטים הכי מצחיקים בהיסטוריה. וגם: איך אחד מחברי הביטלס קשור לכל זה
איתי רום, העיתונאי שחתום על תחקיר "המקור" בעניין רמי דוידיאן מגיב לראשונה לסערה שנוצרה בעקבות ההחלטה לגנוז את התחקיר: "הוא המציא סיפורים שכל קשר בינם למציאות מקרי". רביב דרוקר פרסם את הטענות, שכוללת ביקורת חריפה גם על מירי רגב
אחרי עשרות שנים במגירה, "הבוס" מוציא לאור שבעה אלבומי אולפן גנוזים במסגרת מארז חדש בשם 'Tracks II: The Lost Albums', שיכלול 83 שירים שלא פורסמו מעולם. מה צפוי להיות שם, ואיך מגיבים המעריצים?
הסופר זיו כהן צפה בכל התכניות של "הפטריוטים" והאזין לכל התכניות של "בן וינון" ברדיו וחזר עם ספר שלם שמתעד את עלייתו, נפילתו וחזרתו לקדמת הבמה של אחד מאנשי התקשורת המשפיעים בישראל. ועדיין, אחרי קריאת הספר "מה באמת הסיפור של ינון מגל" נשארת שאלה מטרידה אחת
הקמנו מדינה כדי שיהודים לא יצטרכו להתחנן בפני מנהיגי מדינות זרות, והנה אנחנו עושים בדיוק את זה. ארבעה פדויי שבי - ירדן ביבס, טל שהם, אביבה סיגל וקית' סיגל - התראיינו ל-"60 דקות" בניסיון נואש להציל את חבריהם
את הסרטון המטורלל של נתניהו, שבו כינה את שני עוזריו שנעצרו "בני ערובה", אסור היה לשדר בשום מקום חוץ מאשר בעמודי הסושיאל של הקונספירטור שאוחז בקרנות המזבח. ההשוואה בין חקירה חוקית לבין חטיפה של "בני ערובה" דורשת התערבות פסיכיאטרית, לא שידור פומבי
אפשר להחזיר את כל החטופים, אפשר לסיים את המלחמה, אפשר להפסיק את הנטל על חיילי המילואים. הסיבה היחידה שזה עדיין לא קרה היא כי המלחמה היא סם החיים של הממשלה הרעה הזאת. וכרגע אחת התוכניות הבודדות על המסך שזועקת את זה היא "אזור מלחמה" של רביב דרוקר
בעולם שבו פוליטיקאים ציניים כמו רגב צועקים "פייק" על כל אמת לא נוחה ומציפים את הזירה בחרא, מזל שיש עיתונאים כמו קובן שמתעקשים על האמת. ברגעים האלה, כשהסיסמאות החלולות קורסות כמו מגדל קלפים, אפשר כמעט לרחם עליה
אין רגש כזה: "לה בוהם" של פוצ'יני מציג אופרה איטלקית מבוצעת על ידי אנסמבל בינלאומי מבלארוס, רוסיה, ישראל, ניו זילנד וקובה, במרחק צעדים מכיכר החטופים. כשהמציאות קודרת, סיפור על אהבה, עוני ויופי מזכיר לנו שגם בזמנים חשוכים, התקווה והאמנות נותרות נחוצות
בזמן שהפוליטיקאים מושכים את התקשורת להתעסק בריקודים בחתונה וריבים מהונדסים בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, השכילו ב"ארץ נהדרת" לעשות צחוק מכמה הכל אידיוטי - ולא שכחו גם את החיים עצמם, ואת מה שחשוב באמת
הדמוקרטיה גוססת, אבל ביקום הקולנועי של חדשות 12 זה מרגיש כמו עוד מהדורה מרכזית. בזמן שהכהניזם משתלט על מוסדות אכיפת החוק, ועבריין שהורשע בתמיכה בארגון טרור מוביל את המתקפה נגד שומרי הסף - כל עיתונאי שאומר את האמת הופך לגיבור שמפיח מעט תקווה
קושמרו נזף בגיא פלג על כך שכינה את נתניהו "ארדואן קטן", אך האמת מחייבת לדבר בבהירות על המשבר החוקתי. ממשלת ישראל עוברת על החוק באופן שמסכן את יסודות הדמוקרטיה הישראלית, ובזמנים כאלה על העיתונות להיות אמיצה ולקרוא לדברים בשמם, ללא צנזורה או ניסיונות ריכוך
כשגדי מוזס מדבר בפשטות שובת-לב על "הרשעים" אצל אילנה דיין ב"עובדה", הוא לא צריך להרחיב כדי שנבין את הכוונה שלו למי הוא מתכוון
בשביל להשמיע את ההצהרה הפוליטית השקרית של נתניהו במהדורה המרכזית של חדשות 12 נאלצה יונית לקטוע את קוניו, שסיפרה על חוסר האונים של משפחות החטופים אל מול החזרה ללחימה. זה היה אוטומטי מאוד - ומיותר מאוד. בשביל הצהרה כזו יש ערוצי תעמולה
הסדרה של קשת 12 נכתבה וצולמה לפני ה-7 באוקטובר ועלתה לשידור יום אחרי פיטורי ראש השב"כ בטיימינג שלא יכול היה להיות גרוע יותר. יהודה לוי והפקה מרהיבה לא מצליחים לגבור על דיאלוגים מלאכותיים ותחושת הדיסוננס בין הפנטזיה של הסדרה למציאות העקובה מדם
שאלה אחת קצרה ומצמררת של בן כספית בריאיון עם שיר סיגל, בתו של החטוף קית' סיגל, ב"פגוש את העיתונות" נותרה תלויה באוויר ומהדהדת בלבו של כל ישראלי. ואז עמית סגל הגיע והדיון הפך לקרבות צעקות
למרות הטאלנטים הבלתי נגמרים והחיקויים המוצלחים כמו זה של ניסים ואטורי, התוכנית הסאטירית הוותיקה מתקשה לחדד את הביקורת שלה על המערכת הפוליטית בישראל ובוחרת באיפוק במקום באמירות נוקבות. האם "ארץ נהדרת" איבדה את האומץ או שמדובר סתם בפרק לא מוצלח?
