אוהב חיות ואדם (בסדר הזה), ספורטאי כושל בעבר ואוהד כורסא מצטיין בהווה. הדוג סיטר המושלם לכלב שלכם והעורך המושלם לרומן שאתם עוד לא יודעים שתכתבו. עמית סלונים משמש כמבקר התרבות ועורך עמוד הבית של וואלה! NEWS, ובזמנו הפנוי מגדל שתי ילדות וכלב
מיאה דיברה מול רויטרס באנגלית שפונה לבני גילה ברחבי העולם. אנגלית של בת 17 שסך הכל רוצה ללכת לבית ספר ולשחק עם הכלבה שלה. זו ההסברה הכי טובה שאפשר לעשות, ותראו מה זה, אפילו לא צריך לשלם עליה. כשאתה באמת צודק, האמת היא ההסברה הטובה ביותר
גם אם זה לא היה חיקוי מחמיא, החיקוי שעשה רועי בר נתן לאברי גלעד - הטאלנט החדש של קשת 12 - היה חיקוי מצחיק - וזה כאמור המנדט של התכנית. וזה חשוב יותר מעוד שעה של ברברת גנרלים באולפנים
אם להיות בעד החזרת ילדים משבי של פסיכופטים זה חטא, אז אנחנו בתקשורת חוטאים גדולים מאוד. ועדיין, מה שעשו בערוצים 12 ו-13 מוגזם מדי: הם הפכו את ימי השידורים המתישים לחגיגה מציצנית אל תוך הנפש הקרועה ממילא של משפחות החטופים
"כיכר החטופים" נראתה אופטימית ושמחה אחרי שחרור השבויים, אבל החביאה בתוכה אמת קשה. "אנשים חוגגים כאילו כולם חזרו הביתה", הסבירה בת משפחה שעדיין מחכה ליקיריה. אישה אחרת ביקשה שהכיכר לא תישאר ריקה. קריטי שנקשיב לבקשה, כי זו מלחמה על הנשמה של המדינה
איתמר בן גביר חיבק את גיל דיקמן שמשפחתו נחטפה לעזה על אף שהאחרון ביקש ממנו לא לעשות זאת. זה לא חיבוק, זו תפיסה, זו לפיתה. בן גביר לא אוהב את משפחות החטופים. במקרה הטוב הוא מתעלם מסבלם, במקרה הרע הוא מנצל אותם לצרכיו האישיים והפוליטיים
אחרי שבערוץ 14 תקפו את מגיש ערוץ 13 והציגו אותו כמטורלל - הוא הגיש את הנקמה. מה שעצוב הוא שזה בכלל לא משנה. הרייטינג של דרוקר אכן צולל, בעוד שלהם נוסק. בעולם של שורות תחתונות, אנשים מעדיפים לראות את ערוץ התעמולה שמשקר להם, מאשר הערוץ שמנפץ פייקים
בעוד נועה תשבי הנהדרת מסבירה את המצב בישראל ובעזה בצורה נהדרת באנגלית, את ההסברה הכי טובה לישראל נתנו, בלי שהתבקשו, כמה פלסטינים בריאיון לאוהד חמו - ועוד בערבית. טוב, אף אחד לא מבין כמה דחוף לשחרר את עזה מחמאס כמו האזרחים העזתים עצמם
גם יצירה בינונית של לנון משנות השבעים מספיקה בשביל להפוך לאחד השירים המקסימים ששמענו בשנים האחרונות. אבל עצוב לחשוב שחתכו ממנו את החלק הכי עמוק שבו, בגלל חשש שביקורת שטחית תהרוס לכולם את החגיגה
האיש עם השיער הסגול אולי נראה כמו ביבי, אבל זה לא אותו "מר טלוויזיה" שהכרנו כל כך הרבה שנים. זה לא היה התוכן, זו הייתה הכריזמה והקסם של נתניהו, שבשיאו יכול היה למכור קרח לאסקימוסים, והיום לא מסוגל להתמודד בלי טלפרומפטר. לצ'רצ'יל זה לא היה קורה
זו לא הייתה תוכנית אחידה ברמתה של "ארץ" - היא נעה בין החלש (ישראל זיו) לבין המעולה (שני כהן כקריינית המצרית). אבל עצם קיומה היה מנחם וחשוב. בסוף, הכל היה שווה בזכות טיימינג אחד מושלם במיוחד. כידוע, עניין חשוב במיוחד בקומדיה. אולי ראש הממשלה ילמד ממנה משהו
אין משפחה בקיבוץ בארי שלא נפגעה ב-7 באוקטובר. זו לא קלישאה. ובכל זאת, הניצולים מהטבח לא התרגלו לדבר על הבית שלהם בלשון עבר, ומסרבים להתקרבן. בינתיים, הם לא מחכים להתנצלות מהאנשים שהסיתו נגדם, אלא בונים את המשק שלהם מחדש בלובי של בית מלון בים המלח
יונית מיהרה להעביר את זכות הדיבור כי זאת מהדורת חדשות וצריך כל הזמן לדבר על משהו, אבל אולי דווקא דקת דומיה ספונטנית הייתה מתאימה יותר במקרה הזה. בנוסף: עדיף לא לשלוח את אבישי בן חיים למפגש עם הציבור הישראלי הכואב, וערוץ 14 הוא ערוץ התבהלה האמיתי
נתניהו שוב חוגג יום הולדת בצל מלחמה, והדבר האחרון שאפשר להגיד זה "מזל טוב". במכתב שכתב יוני נתניהו לאחיו הקטן, ביבי בן ה-16, הוא אומר לו ש"מנצח מי שמכה את המכה הראשונה". אולי אם ביבי היה מקשיב לעצה של אחיו, היינו יושבים בהרבה פחות שבעות | דעה
בין שלל האירועים החדשותיים שהתרחשו השבוע, מדובר בסיפור זניח ולא חשוב על התפרצות רגשות טבעית. פוליטיקאי מכובד היה מכיל את האירוע וממשיך הלאה, אבל לא כבוד השר בקרוב-לשעבר קיש, שהחליט לעלות לריאיון אצל ינון מגל, במטרה להסית נגד ישראלים שחשפו את הבלוף שלו
עבור דור שלם של ישראלים, "העולם הערב" הייתה הבריחה המושלמת מהמציאות הקודרת של מלחמת המפרץ. בדיעבד, הפרצופים של ארז ואברי הם הסמל האמיתי של המלחמה הזאת. עכשיו הם חזרו למסך, משילים מעצמם קילוגרמים של חשיבות עצמית ואגו ומביאים למסך את כישרון ההנחיה שלהם
המצב שבו אמצעי התקשורת מדווחים באיחור על אירועים שכולם עודכנו בהם לפני שעות דרך הוואטסאפ - הוא בלתי נסבל. בכל זאת, יש עדיין יתרון מוחשי אחד לכלי התקשורת המסורתיים. מעבר לסינון הפייק ניוז, יש משהו לכלי התקשורת שאין בוואטסאפ, בטלגרם או בטיקטוק - אנושיות
כוכב הפופ הענק כבש את הקהל הישראלי כששלף מדי פעם מילים בעברית, ואף פינה את הבמה לביצוע של "שלומית בונה סוכה". ואולם, את ההופעה הזאת נזכור לא בגלל הגימיקים המתוקים, אלא בזכות הכישרון העצום של מארס - פנומן ברמה שלא נראתה בישראל כבר עשורים
הופעתו הראשונה בארץ של כוכב הפופ התקיימה בפארק הירקון בפני כ-60 אלף איש. "שמענו סיפורים על ישראל, שמענו שמזיעים פה", אמר ברונו, הרבה להגיד תל אביב, קרא לעצמו "חביבי ברונו", שר בעברית "אני אוהב אותך" והקלידן שלו ניגן את "שלומית בונה סוכה". היה קסם באוויר
צוות "המקור" שליווה את לונדון בשנים האחרונות לא לגמרי החליט איזה סרט הוא רוצה ליצור, וחזר שוב ושוב לסנסציות שכבר מיצינו. כשהגיעו לאותה אמירה אומללה על אסון מירון, התרחש רגע השיא של התוכנית - היחיד שבו הוא מתעצבן באמת
גדלנו עליהם, שרנו איתם, הסיפורים שלהם עיצבו את חלומותינו לטוב ולרע - ולא שכחנו אותם מעולם. מבקרי וואלה! תרבות דירגו את 20 סרטי האנימציה הכי גדולים של דיסני, השאירו את "פוקהונטס", "פינוקיו" ו"רובין הוד" בחוץ, התאהבו באנה ואלזה - ובחרו מנצח מפתיע
הילדות במבשרת ציון, המעבר מהנער הפרובוקטור לכוכב התקשורת והכניסה לממשלה. מביתו שבחברון, מדבר השר לביטחון לאומי על הדחת מפקד המחוז, ההפגנות, המחלוקות עם ראשי מערכת הביטחון - וגם התמונות שבסלון. מה החזון של האיש שהשפיע עלינו יותר מכל אחד אחר בשנה שהיתה
הפריחה בקריירה ("מרגישה שאני כל יום במסיבה"), התסכול מהמצב במדינה ("אני ממורמרת, כועסת ומיואשת") וההשוואה הקבועה לחברים מדומינו ("בלתי נסבל"). טלי אורן מככבת במחזמר החדש "מלצרית" בקאמרי, אבל לא מוותרת על המחאה: "אם אף אחד לא ישמיע את הקול שלו - אז ויתרנו"
עורכי מהדורת חדשות 12 זרמו עם הדרמטיות בקולו של עמית סגל והתייחסו לנושא כאילו ההצעה של נתניהו אמיתית ולא ספין מחושב של ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות בבית משפט. גם עמית סגל יודע את זה, מה שלא יפריע לו לחגוג על החשיפה שלו. מזל שגיא פלג היה באולפן
המחזמר We Will Rock You מציג מעל ל-20 שירים של להקת קווין האגדית, ומושך אליו מיליונים ברחבי העולם. נכון שסיפור המסגרת נראה כמו הגרסה האינפנטילית של 1984, אבל מדובר בשעתיים של כיף, ובכל מקרה אין שום סיכוי לא להיסחף אל תוך המוזיקה השמימית של פרדי מרקיורי
במקום להביא עוד אמן מזדקן במחיר מופקע, לייב ניישן הביאו לישראל את אחת הלהקות המצליחות מסחרית בעולם בעשור האחרון. הקהל פרגן בחזרה ורכש את כל הכרטיסים. כל הצדדים זכו עם מופע שכל שיר בו הרגיש כמו הדרן, ושלח את הקהל הביתה עם תחושה מושלמת של עוד
הפאנל של ינון מגל היה המקום היחיד בטלוויזיה הישראלית בו הציגו אמש את העובדה שמאז 1967 נבנו מאות אלפי יחידות דיור בשטחים, דבר שרק הגביר את הטרור הפלסטיני
בתיאטרון המדיטק בחולון העלו גרסה חדשה ונועזת לסיפור הקלאסי של אלכסנדר דיומא. כמה נועזת? אין לה באמת שום קשר לסיפור ההוא. במקום, מדובר ביצירה מקורית על שלושה ילדים דחויים שסובלים מתופעת בריונות בבית הספר. התוצאה חכמה, משעשעת ובעיקר מרגשת
פרשת הטיסה עם נריה קראוס סירבה לדעוך אתמול, בפרט בערוץ 14. בחדשות הלילה התייחסו אליה לא פחות משלוש פעמים, קראו לה "תועמלנית חדשות 13", טענו שלא הגיבה למרות שעשתה זאת, וציינו שמאמינים לחרדי כי "רואים שהוא יהודי טוב". להבדיל מקראוס כמובן. זו הרמה של הערוץ
המחזה מ-1962 מתאר מלך כל יכול שמאבד את כוחו. הצבא מסרב לו, המהנדסים עזבו ואפילו השרים לא סרים למרותו. קל מאוד לעשות את ההשוואה בין סיפור המחזה לישראל של ימינו, אבל הבחירה של הקאמרי לעשות את זה בצורה כל כך שקופה הופכת אותו למיותר. הפעם הביביסטים צודקים
הדיווה האמריקאית הגיעה לישראל באיחור של כמה עשורים, עם רשימת להיטים אינסופית וקול שקשה לא להתרגש ממנו - אבל גם עם גוף פצוע שכנראה לא כשיר לעמוד על במות בהופעת פופ. מצד שני, היו כמה המנונים שלגמרי שווים לבדם את מחיר הכרטיס
