אוהב חיות ואדם (בסדר הזה), ספורטאי כושל בעבר ואוהד כורסא מצטיין בהווה. הדוג סיטר המושלם לכלב שלכם והעורך המושלם לרומן שאתם עוד לא יודעים שתכתבו. עמית סלונים משמש כמבקר התרבות של וואלה, ובזמנו הפנוי מגדל שתי ילדות וכלב.
עמית סלונים נקלע לסרט ההמשך ל"השטן לובשת פראדה" ונחשף למציאות עגומה, שמתאימה הרבה יותר לדפי וואלה ברנז'ה: תעשייה שמונעת בידי בעלי הון, עיתונאים שנאבקים על הישרדות, וזוהר שהתחלף בפחד קיומי. רק התבקש לבקש ממנו לשרטט את קווי הדמיון
הסינגל "Drop Dead" מתוך האלבום השלישי שבדרך נחת במקום הראשון והפך את רודריגו למוזיקאית היחידה שרשמה את ההישג הזה בבילבורד 3 פעמים ברציפות. מי ששילמה את המחיר היא אלה לנגלי, ש-Choosin' Texas שלה הודח מהפסגה בדיוק כשגם לדני אבדיה היה שבוע לא משהו בטקסס
בגיל 80 הלכה לעולמה השורדת האחרונה של להקת הבנות האייקונית. היא שימשה כתצפיתנית ברומנים האסורים של חברותיה עם המלוכה של הרוקנרול, החזיקה את הלהקה כשפיל ספקטור איבד את זה, ובסוף בחרה במשפחה על פני התהילה. פרידה מאגדה
פיזית, איך אתם מריחים בכלל עדיין? מחקר חדש חושף שברגע שאבותינו הפסיקו לצוד והתחילו לאכול פחמימות, חוש הריח שלנו דעך לטובת מערכת עיכול שיודעת לפרק בצק. אז מה יעולל ל-DNA שלנו אורח החיים הנוכחי, שכולל בעיקר רביצה מול מסכים והזמנת אוכל באפליקציה?
היא איימה להגיע בבגד ים לדיזנגוף (וקיימה), חירפנה את כל הביביסטים בטוויטר - ועכשיו מגי אוצרי מוציאה את "ורק אנחנו נדע", ספר שמהווה כתב אישום חברתי נגד הדושים של תל אביב על רקע טבח ה-7 באוקטובר. האם זו גרסה מודרנית ומדממת של "שירת הסירנה" של עירית לינור?
אני זוכר שפעם יום הזיכרון היה נטול מחלוקת. היום, כשזיכרון השרירים מקפיץ אותנו למקלט בכל צפירה, אי אפשר להישאר ממלכתיים. אל מול מופע משואות ציני של גל הירש שנועד לארוז את מחדל ה-7 באוקטובר בטקס מצונזר של "ניצחון" - לא נותר לנו אלא להילחם על האמת
השרב באילת כמעט המיס את הקהל, אבל פסטיבל הגיטרה סיפק רגעי נורמליות במדינה שצמאה לקצת אסקפיזם. אברהם טל הרים וריגש, מופע הסיום של טונה הותיר רחבה למעריצים בלבד, ויסמין מועלם בלטה בנוכחותה - לא רק בזכות המוזיקה, אלא כאישה היחידה בליינאפ של שמונה מופעי
בלי שומן מיותר, עם לא מעט תקלות טכניות והמון רצון טוב: בניה ברבי, עידן עמדי והתקווה 6 פתחו את פסטיבל הגיטרה בערב שכולו חגיגת נורמליות מרגשת
תגובות זועמות מצד מוזיקאים ומנויי הפילהרמונית על הכוונה לבצע בהיכל התרבות יצירה שנוצרה על ידי בינה מלאכותית: "זה מות האמנות. בושה להנהלה", "מקומם ועצוב", "אפשר לקפל, הכל אבוד" ו"אין דבר עלוב יותר ממוסד בעל פרסטיז' של מאה שנה שנכנע לאופנות בצורה כה בוטה"
במדינה שבה חוק הגיוס הוא המלצה בלבד, לוחמת מצטיינת שהאריכה שירות נשלחת ל-14 ימי מאסר בגלל "פגיעה בדת". אבא שלה, שהוא במקרה דוד שלי פאר, לא אוהב בולשיט, והסיפור הזה הוא הכי הרבה בולשיט שנתקלנו בו אי פעם | עמית סלונים
הזמרת ששברה את השיא של טיילור סוויפט הפכה לפסקול הרשמי של כוכב ה-NBA הישראלי. מהקנגורו במושב האחורי, דרך ההתמודדות הנפשית החשופה ועד לאלבום החדש שמוכיח שהיא כאן כדי להישאר - תכירו את הקול החדש של אמריקה
כששחקנית בסדר גודל של חנה לסלאו נאלצת לוותר על כבוד ממלכתי בגלל רעשי רקע מימין ומשמאל, זה כבר לא סיפור על טקס - זה סיפור על חברה שאיבדה את היכולת להוקיר תודה לאמניה, ומעדיפה סכיני מקלדת על פני חסד נעורים. המסר הוא פשוט: תשתוק, או שיהיה לזה מחיר
כוכב הקולנוע ששומר בקנאות על פרטיותו, מנצל את סיום עונתה של הסדרה "שרינקינג" כדי לחשוף באומץ את התקופה האפלה בחייו - הדיכאון הקליני, הבידוד והחרדה שכמעט ריסקו אותו. הוא לא לבד: גם הקולגות ג'ייסון סיגל וג'סיקה ויליאמס פותחים את הלב ומדברים על בריאות הנפש
הודעת וואטסאפ שקרית ששותפה על ידי עיתונאים הפכה לוויראלית והציתה אש. כך הפכו קבוצות הטלגרם למעצמות תקשורת שמעניקות חותמת כשרות לשקרים, ולמה הפרובוקציה הזו היא רק קדימון לסרטוני הדיפ-פייק שישטפו אותנו בדרך לקלפיות
התגעגענו לכדורגל הישראלי, כמה טוב שהוא חוזר, אבל המציאות המוטרפת בישראל מייצרת חששות: אובדן הערך הספורטיבי, חוסר הכבוד כלפי קרית שמונה, וכמובן התקנה שעלולה לייצר סיטואציה פסיכית על הדשא. עמית סלונים תוהה: אם ההצגה מעוותת, האם היא חייבת להימשך?
אחרי ששבר כל שיא, כוכב הפופ הגדול בעולם החליט שנמאס לו לעבוד בשירות הלקוחות. הוא ברח לברלין, צלל למועדונים ויצא משם עם אלבום דאנס-פאנק מהוסס, קשוח ולפרקים יפהפה, שמוכיח שהוא כאן כדי לעשות רק מה שבא לו - וזה יפה, גם אם לפעמים זה חוטא ביומרנות
המוזיקאי מובי יצא במתקפה פתאומית נגד "לולה", הלהיט של הקינקס מ-1970, וטען שהמילים "מגעילות וטרנספוביות". דייב דייויס לא נשאר חייב, הקהילה הגאה התייצבה להגנת הלהקה - והרשת מיהרה להזכיר למובי את השלדים בארון שלו. וגם: התגובה הקורעת של ריי דייויס
הפודקאסט מבית כאן הסכתים הוא הכל חוץ מבנאלי. עם תחקיר ברמת שב"כ וחרוזים משוגעים - גבע אהרון מפרק את פורמט הריאיון המעיק. הפעם נועה קולר עלתה על המוקד, ויחד הם הוכיחו שוב איך אסקפיזם מצליח לחשוף אמת. וכן, זו הפעם הראשונה והאחרונה שאני כותב ביקורת בחרוזים
פעם חשבתי שגיבורים צריכים להיות בגובה שני מטר. היום אני מבין שהגבורה האמיתית היא להסתכל לתהום בעיניים. מליטר וודקה ביום, דרך ייסורי הגמילה ועד להבנה שהכוח העליון שלה הוא האימהות - "לרדוף אחרי השמש" הוא יומן מסע מדמם, אלבום הישרדות, ובעיקר תמונת ניצחון
למה החיקוי של יואב קיש ב"ארץ נהדרת" הוא בדיוק המראה שהחברה הישראלית זקוקה לה כרגע - ואיך הפך "שר הקיש-לון" לסמל של מערכת מופקרת בזמן מלחמה?
פרופ' משה כהן-אליה מתגאה ב-100 אלף חתימות בעצומה מביכה שקוראת לטראמפ להטיל סנקציות נגד גלי בהרב מיארה ויצחק עמית. אז נכנסנו לאתר כדי לבדוק את אמינות המערכת, וגילינו פח אשפה דיגיטלי שסופג הכל. כך היטלר, חמינאי ובוב ספוג התאחדו למען הפלת הריבונות הישראלית
פיטורי מוריה אסרף לא יצילו את חברת החדשות, אלא רק ימשיכו את המורשת של פתרונות קסם שטחיים בערוץ 13. ההנהלה החדשה תחת רפפורט צריכה קודם כל לייצב את המערכת - ולתקן עוול היסטורי
"אני מצטער, על מה אתה מדבר??" - כך הגיב עיתונאי אמריקני בכיר ומוערך לניסיון המביך של פרשן חדשות 12 למסגר את הדיווחים מארה"ב כתעמולה של סוכנות אנטי-ישראלית דמיונית. משם, הדרך לפסטיבל לעג בינלאומי כלפי עמית סגל הייתה קצרה מאוד
היא שחקנית מעולה, אבל הבלוף של אל על גדול גם עליה: בזמן שהמחירים זינקו ב-31% בשיא המלחמה, שום סטורי "מרגש" לא ימחק את העלבון של מי שרק רצו לחזור הביתה
קשת 12 קיבלה החלטה מעוררת מחלוקת לשדר אסקפיזם בזמן שהמדינה בוערת. היינו מחליקים על זה אם התוצאה הייתה מצחיקה, אבל חוסר השינה של כולנו השבוע השתקף היטב בחדר הכותבים של התוכנית. מדורת השבט האחרונה בישראל רק מנסה לעשות נעים בגב לציבור שצמא לסאטירה אמיצה
התקשורת עטפה את לוני ווקר באמפתיה כשהיה בדובאי, ובצדק. אבל כשמאמן הפועל תל אביב חטף טיל ליד הבית וסיפר על זה ביוון - עשו ממנו בוגד. עמית סלונים מפרק את העיוותים בתקשורת, הדיסוננס של האולטראס והספין של עופר ינאי נגד ערוץ הספורט
בזמן שישראל וארה"ב כותשות מטרות באיראן, עסקת המדיה הגדולה בהיסטוריה עולה בלהבות. הכסף הערבי בורח, סין חוזרת לתמונה וחשיפה דרמטית מגלה כי לנשיא טראמפ היה אינטרס אישי בשיא מלחמת ההצעות. הוליווד אף פעם לא הייתה קרובה יותר למלחמת עולם
לכתוב ביקורת מוזיקה תחת מתקפת טילים זה אירוע משונה, אבל "Make-Up Is a Lie" של מוריסי הוא הפסקול המדויק לחרדה הקיומית הזאת. ביקורת אישית מאוד מהקישקעס, ואולי האחרונה מסוגה לפני שמחליפים את כולנו בבינה מלאכותית
המעבר החד בין חיקויים באולפן למסך מפוצל עם התרעות מסכם את הטירוף הישראלי של הרגע. אבל דווקא המונולוג של יניב ביטון בסוף הוא זה שישאיר אתכם ערים בלילה - תזכורת כואבת לכך שאנחנו צועדים בעיניים פקוחות לאותה תהום
זמן מלחמה, האולפנים עובדים בלחץ בלתי אפשרי, אבל פתאום משהו בגישה משתנה. קולגות מפרגנים למתחרים. אבל האם אנחנו חייבים לנרמל שעות שידור ששוחקות את החדות ומעלימות שאלות קשות? הייתם עולים על אוטובוס בשעת שיא כשהנהג נסע בו כבר 15 שעות היום?
