פחות אבל עוד כואב: הורוביץ נשאר צעד אחד מאחור, חוץ מבתחום אחד

שר הבריאות ניצן הורוביץ קיבל לידיו את המשרד בשעה הכי מתוחה שלו. מרגע כניסתו, נאלץ להתמודד עם גליה האחרונים של הקורונה, עם שובו של נגיף הפוליו, וגם עם מערכת בקרת מזון בעייתית שהחזירה את הסלמונלה לכותרות. כל אלו בצלו של משבר קיצור תורניות המתמחים והניסיון לפשר על עוול ארוך שנים. ובכל זאת, נראה שהורוביץ נתפס צעד אחד מאחור במקרה הטוב, או מנותק לחלוטין במקרה הרע.

במהלך השנה האחרונה, בימי הקורונה, היה נראה שהמדיניות שהוביל שר הבריאות הייתה ברורה - חיים לצד המגיפה. בין אם הודות לחיסונים ובין אם תהליך הדעיכה הטבעי, התחלואה ירדה בהדרגה. הורוביץ השתדל להוריד את ההגבלות בהדרגה יחסית ולא ליצור אווירת "מסיבות סיום". מנגד, בתקופת כהונתו הקצרה, בכירי המשרד הותקפו לא פעם על עמדותיהם והמדיניות שהתו. החל מראש הממשלה נפתלי בנט מעל בית האו"ם, דרך השרים שצעקו עליהם בישיבות הקבינט הארוכות, ועד אזרחים שחצו את הקווים בין לגיטימי לאסור. בכל המקרים האלו - הגיבוי של הורוביץ הגיע מאוחר מדי ומעט מדי, אם בכלל.

שנה לממשלת בנט - פרויקט מיוחד

הורוביץ חזה פעם אחר פעם כיצד אנשי משרדו מותקפים. מתוקף היותם פקידים, לא עמדה להם הזכות להגיב לנבחרי הציבור. ככל שחלף הזמן הם הפכו לשק החבטות הרשמי של מגפת הקורונה. שמן נוסף למדורת מכחישי הקורונה כש-"גורם מדיני בכיר" אמר בתדרוך לעיתונאים בנסיעתו של בנט למצרים כי רוב המתים "מתים עם קורונה ולא מקורונה". אותו בכיר לקח את עמדת המכחישים באופן מלא, והטיל ספק במהימנות הדיווחים של אנשי משרד הבריאות. גם אז - הורוביץ שמר על שתיקה.

התוקפנות הזו חלחלה מהר מאוד לכלל מערכת הבריאות ונראה שהותר דמם של הרופאים. המפגינים מול ביתה של ראש שירותי בריאות הציבור, ד"ר שרון אלרעי-פרייס, לא הקשיבו להוראות והתקרבו לילדיה באין מפריע, מדי יום, שעה אחר שעה. הם לא עזבו את הבית ואת יושביו. המעט שניתן היה לצפות מהשר, היה לקרוא למפגינים "עזבו את בכירי משרדי, באו להפגין מתחת לביתי - אני בעל הבית".

האלימות נגד צוותי הרפואה חלחלה גם לבתי החולים. זו כמובן אינה תופעה חדשה, תקיפות במחלקות השונות דווחו חדשות לבקרים. אלא שבשנה האחרונה כלל המדדים מעידים על עלייה בהיקף האלימות ובעוצמתה. האירוע האחרון ואולי הבולט שבהם תרחש בהדסה הר הצופים בירושלים, שם רופא נאלץ להנשים מטופל ולבצע בו פעולות החייאה תוך שבני משפחתו מאיימים עליו ומכים אותו.

הורוביץ לא הגיע לאף בית חולים ביום השביתה של הצוותים נגד האלימות. הוא מקדם הצבת שוטרים ותחנות שיטור בתוך בתי החולים. הנושא אומנם עבר החלטת ממשלה ואף זכה לתקצוב נכבד, אך היישום יעשה רק בסוף הרבעון בשנה הבאה, ולא ברור אם זה יועיל למיגור האלימות.

בבתי החולים התמודדו השנה גם עם משבר קיצור התורניות של המתמחים ברפואה. באוקטובר האחרון הורוביץ הודיע בחגיגיות כי באפריל יחל תהליך קיצור התורנויות. הוא כינס ועדה בראשות המשנה למנכ"ל שהוציאה מסמך חשוב בנושא, אך מנהלי בתי החולים וההסתדרות הרפואית (הר"י) לא הסכימו לשתף איתו פעולה. הורוביץ נתפס בחובבנות מיניסטריאלית כשלא להצליח לרתום אחריו את השטח למהלך כל כך גדול. הוא חשב שהשטח יבוא אחריו, אך המתווה תקוע בבית דין לעבודה בבאר שבע, ובכל שבוע המדינה מבקשת לדחות בשבוע נוסף את תחילת המתווה מכיוון שאין הסכמות.

הנושאים שקרובים לליבו של הורוביץ הם סוגיות של קהילת הלהט"ב ובריאות הנפש, שם הוא יכול לזקוף כמה הצלחות לזכותו. הביקור הראשון של השר בבתי חולים בתחילת תפקידו היה באברבנאל, כדי להבהיר לכולם מהם סדרי העדיפויות. לאחר שנים רבות של דיונים הוא הצליח לסנף את אברבנאל לאיכילוב, והמגמה היא לבצע מהליכים דומים שצפויים להועיל עם ציבור מתמודדי הנפש.

בין בתי החולים ישנם כבר שיתופי פעולה וכ-12 צותי עבודה של תחלואה כפולה. עד כה לא בתי החולים הפסיכיאטריים, ואברבנאל במיוחד, לא הצליחו להשיג לעצמם תרומות, כשלמעשה בתי החולים בישראל גדלים בעיקר בזכותם. הסינוף לאיכילוב הביא איתו תקציבים שלא היו, בעיקר למחלקת הנוער, שבאמצעותם ניתן לעזור למטופלים.

גם בקרב להט"בים ישנה שביעות רצון מתפקודו של הורוביץ, לאחר שהוא הצליח להוביל מדיניות שתסיר האפליה בתרומות הדם של הומואים, להגדיל את תקצוב טיפולי ההתאמה המגדרית והכנסה לסל תרופות טיפול לשינוי קול לטרנסיות. אלו דברים שאינם מובנים מאליהם, ושרים רבים לפניו חששו לשנות אותם.

מאז החלה כהונתו הורוביץ הקפיד לומר שהוא לא רוצה להתמקד רק בקורונה וכי יש הרבה בעיות במערכת הבריאות שהוא נדרש אליהן, אך למרות האג'נדה - אסור לו למתג את עצמו כשר הלהט"ב. הקהילה ספגה הרבה חוסר שוויון, גם מצד מערכת הבריאות, אך עליו לוודא שבמאמץ לכסות אזורים שהוזנחו הוא אינו מזיז את השמיכה מזירות אחרות להן הוא נדרש.