בנט הצליח להפוך לראש ממשלת הרק לא ביבי, אבל לא ליורש של נתניהו

בדיוק לפני שנה נפתלי בנט נשבע אמונים כראש הממשלה ה-13 של מדינת ישראל ונרשם בדפי ההיסטוריה כמי שהביא לסוף 12 שנותיו הרצופות של בנימין נתניהו בשלטון. עשור אחרי שנכנס לפוליטיקה ושנתיים אחרי שהוספד מתחת לאחוז החסימה, הוא עשה קאמבק כמעט בלתי-הגיוני, הישר ללשכה החשובה במדינה; עם שבעה מנדטים בלבד, הוא הגשים חלום שגדולים וותיקים ממנו בפוליטיקה הישראלית לא הצליחו להשיג, וגם את החלום של מצביעי גוש השינוי - להוציא את נתניהו מבלפור ולהחליף את השלטון.

רק בתוך הפלונטר הפוליטי העמוק יכלה להיווצר סיטואציה בה שמונה מפלגות בלי שום מכנה אידיאולוגי משותף משלבות ידיים באותה קואליציה, ובנט ניצל את ההזדמנות הנדירה שנפלה לידיו, גם אם זה עלה בהפרת הבטחות הבחירות המרכזיות שלו. כך, מי שהחל את דרכו בפוליטיקה כראש המטה של נתניהו, הפך לראש ממשלת הרק-לא-ביבי, וכבר שנה מחזיק בידיו את המפתחות וההגה של המדינה.

שנה לממשלת בנט - פרויקט מיוחד

חלק מהסובבים את נתניהו ממשיכים לכנות אותו "ראש הממשלה" גם עכשיו, אבל רוב הציבור כבר התרגל לכך שבנט החליף אותו בשם אחרי התואר. וזה אולי ההישג הכי גדול שלו בשנה האחרונה - הוא הוכיח שלא רק נתניהו יכול, ושגם אחרי לכתו האדמה לא נפלה; ישראל שרדה את הגל החמישי של הקורונה בלי סגרים ובלי קריסה של מערכת הבריאות, הממשלה העבירה תקציב דו שנתי שהעניק למשק אופק ויציבות, יחסי החוץ והקשרים האזוריים יציבים ומעמיקים, ולמעט חודש הדמים באפריל בו הטרור הרים ראשו וגבה את חייהם של 19 קורבנות ישראליים, זו היתה גם אחת השנים השקטות ביותר מבחינת ביטחונית בעשור האחרון.

גם אם סולדים מאוד מבנט וממשלתו, ויש כאלה בציבור ובפוליטיקה למכביר, קשה להתווכח שהוא צלח את שנתו הראשונה במרחב העשייה בציון שהוא לכל הפחות "עובר". ברמה האישית, אחרי שנים שחלומות המנהיגות שלו היו מקור לבדיחה ולגיחוך, הוא הפך את עצמו למועמד לראש ממשלה לגיטימי, תעודה שיכולה לשרת אותו שוב בעתיד.

אבל הכישלון הגדול של בנט, שאותו כנראה כבר לא יוכל לתקן, הוא במילוי נעליו הגדולות של קודמו בתפקיד וביסוסו כיורשו של נתניהו בהנהגת הימין. מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר היה הראשון שנכנס ללשכת ראש הממשלה עם כיפה, מהימניים ביותר בין כל ה-13 שקדמו לו, אבל הוא לא השכיל להשתמש במעמד, במשאבים ובכוח שבידיו כדי לכבוש את לבבות הימין. מסע התעמולה העוצמתי של נתניהו ותומכיו נגד הממשלה, כולל המיתוג של בנט כ"נוכל", הצליח מעל המצופה, פורר אט אט את מפלגתו וסביבתו, והותיר את בנט בלי קהל בבית.

ממשלת השינוי והריפוי לא הצליחה לשנות או לרפא הקיטוב הפוליטי העמוק, ולשכנע את הימין שיש אלטרנטיבה לנתניהו. להיפך, בשלב מסוים נראה שבנט הולך ומתאהב בתפקיד ראש ממשלת הרק-לא-ביבי, כשהחל לסגל לעצמו את הרטורקיה והנרטיב של המחנה הנגדי: הוא העדיף להפוך לאנתיתזה של נתניהו ולחפש קהלים חדשים במרכז מאשר להפוך ליורש שלו במחנה בימין.

בשנה האחרונה בלשכת ראש הממשלה התברר גם שבנט לא בהכרח שונה כל כך מנתניהו, או לפחות ירש חלק ממנהיגיו המושמצים. כמו קודמו, גם הוא משתמש מעת לעת בצרכי הביטחון של המדינה בשביל התפארות עצמית וצרכים פנימיים; מלחמת הצללים באיראן שוחקת את גבולות מדיניות העמימות, וכשצריך לשנות את סדר היום יש גם הדלפות מדיוני קבינט חסויים. גם את ניסיון התיווך המגלומני בין רוסיה ואוקראינה, בנט עשה, בעיקר, כדי להוכיח שגם הוא "ליגה אחרת" ושחקן בסדר גודל בינלאומי.

כמו נתניהו, גם אצל בנט פרצו לפרקים סקנדלים וסערות בגלל עניינים אישיים ומשפחתיים בבית: מחדלי השיפוץ בבלפור וברעננה, הנסיעה של גילת רעייתו לחופשה בחו"ל בשיא בהלת האומיקרון, המשלוחים הנהנתניים של המשפחה מוולט, ולאחרונה - עלילות הלשכה המתפוררת, עם הנטישות המצלצלות של מקורביו שנוטשים את הספינה הטובעת ומביעים בו חוסר אמון.

גם את ביתו הפוליטי בנט לא הצליח לתחזק: שבעה מנדטים הפכו במהרה ל-שישה, עם פרישתו של עמיחי שיקלי, ואחר כך לחמישה עם העריקה של עידית סילמן, והיד של ניר אורבך, אביר קארה, ואיילת שקד עוד נטויה ועשויה להביא לסוף כהונתו.

שנה אחרי שנכנס לתפקיד, בנט מבודד וחלש מאי פעם, בלי לשכה, בלי מפלגה, ובלי עתיד פוליטי ברור, והממשלה שבראשה הוא עומד מחשבת את קצה לאחור. ונראה שהכהונה שלו עומדת להירשם כטוויסט אירוני: מי שהחליף את ראש הממשלה עם הכהונה הארוכה ביותר בתולדות ישראל יהיה ראש הממשלה עם הכהונה הקצרה ביותר בהיסטוריה.