ליברמן רשם הצלחות פנומנליות, אבל הזניח בדרך את הנדל"ן

אין ספק שההישג הגדול ביותר של שר האוצר אביגדור ליברמן וממשלת "השינוי" הוא העברת תקציב 2022-2021 - לאחר שלוש שנים שבהן התנהלה מדינת ישראל נטולת תקציב וחוק הסדרים. ליברמן ואנשי האוצר, שהיו חבוטים ומושפלים אחרי הקדנציה הקשוחה של ישראל כץ, הפשילו שרוולים וביחד החזירו את התנהלות הממשלה והמדינה לנורמליות מבורכת. התקציב עבר במלואו תוך זמן קצר יחסית, רפורמות מרחיקות לכת נכנסו לחוק ההסדרים והממשלה התחילה לעבוד.

ליברמן קיבל את כלכלת ישראל חלשה ושברירית אחרי תקופה הקורונה, עם גירעון שהגיע ל-10.5% ושיעור אבטלה שנשק ל-10%. התחזיות היו פסימיות. אף אחד לא תיאר לעצמו ששנה אחרי, הכלכלה הישראלית תפגין חוסן שמשאיר אבק למדינות אחרות בעולם - עם גירעון של פחות מ-3%, עודף נאה בקופה הציבורית, יתרות מט"ח בשיא של 206 מיליארד דולר, תוצר שמגיע ל-5.5% ועלייה נאה בצריכה הפרטית. כמו כן, לפי קרן המטבע העולמית בעוד שלוש שנים נהיה בצמרת טבלת המדינות בשווי הקנייה לנפש.

שנה לממשלת בנט - פרויקט מיוחד

האם כל זה הוא מעשה ידיו של ליברמן? ממש לא. המשק הישראלי הוכיח את עמידותו במשברים גלובליים קשים ב-2008, אבל אין ספק שהאופן שבו החזיק שר האוצר קצר את המושכות, אחרי פיזור הכספים בממשלה הקודמת, סייע להתאוששות יוצאת דופן במונחים עולמיים. גם הרפורמות שניסה להוביל, בחקלאות - שעדיין לא מתרוממת הן בגלל לחצי הלובי החקלאי והן בגלל קשיים בירוקרטיים, ורפורמת היבוא, אמורים להביא בשורה למשק הישראלי אם אכן יקרו.

לצד ההצלחות הפנומנליות שיירשמו על שמו, ועל רקע המלחמה באוקראינה שטלטלה את שוק הסחורות והאינפלציה שהואצה גם היא בגללה, ליברמן הזניח שני נושאים קריטיים לא פחות, השלובים אחד בשני: הנדל"ן והטיפול ביוקר המחיה. לעומת המיליטנטיות של משה כחלון בשבתו במשרד האוצר, שהשכיל להבין שמחיר העגבנייה שאנחנו קונים בסופר מושפע מיוקר הנדל"ן, ממשלת השינוי ובראשה שר השיכון זאב אלקין, הרימה מולו ידיים.

בתבוסתנות לא אופיינית לאיש עם הקרח בוורידים והעור העבה שהוא משאיל מדי פעם לפילים, הודה שר האוצר שלא רק שמחירי הנדל"ן לא ירדו, הוא ישמח אם יעלו רק ב-6%. בדיעבד, הוא היה חותם בשמחה על עלייה מתונה כזאת, כשבשנה האחרונה זינקו המחירים בכמעט 15%, ונראה שהם לא מתכוונים לעצור. שלוש התוכניות הדלות שהפיקה הממשלה עד שהבינה את גודל ה"ברוך", מעידות עד כמה הנושא לא היה בנשמתה. את התוכנית הרביעית במספר, שאמורה להפסיק לספסר באדמות מדינה ולתמרץ קבלנים על מהירות ביצוע, ולשנות את הפרדיגמה, אמור ליברמן להציג בקרוב.

אם אחרי הקורונה שיחק לו קלף, בכל מה שקשור ליוקר המחיה, המצב הפוך. לפני המלחמה באוקראינה, הוא התעורר באיחור לא אלגנטי כדי לטפל במשבר שיכול היה להתפתח למחאה עממית. עכשיו, כשהאינפלציה מרימה ראש והריבית עולה, שר האוצר, שלאורך שנתו הראשונה בתפקיד סירב לחלק כסף ממטוסים, מגלה סימני חולשה. אולי זה החשש מזעם ציבורי, אולי הקואליציה המתנדנדת והבחירות שמעבר לפינה, אחרי הפחתת מס הבלו בחצי שקל - הוא הודיע על עדכון מחירי הדלק במקום פעם בחודש, פעם בשלושה חודשים.

האיש שהבטיח שלא תהיה כלכלת בחירות, ויתר על ביטול סבסוד המעונות בשם שלמות הקואליציה, שחרר תקציבים לבניית תשתיות וחיזוק בתי החולים בחברה הערבית, וכמו שזה נראה כרגע, ייאלץ להתכופף לא מעט כדי לנסות ולהגשים המטרה הבאה: העברת תקציב 2023.

האם זה יקרה? לצערו ולצער כולנו, הסיכוי שהתקציב יגיע לכנסת נראה כרגע כמעט בלתי אפשרי, מה שלא מונע ממנו לעבוד עליו במרץ, כאילו לפני שנייה יצא מטקס השבעת הממשלה. ליברמן התאהב במשרד האוצר ופקידי האוצר מחזירים לו אהבה גדולה. מבחינתו הוא יכול בשקט להישאר שם לפחות עוד שלוש שנים.